תחת שמיכת השלג – פרק 2

שדה התעופה עמוס בכל כך הרבה אנשים, הולכים ושבים…
אני עומדת לצד סוואנה באולם הקבלה הגדול והראשי, מול השער המרכזי, מחכות לנחיתת המטוס שאמור להגיע בכל רגע.
סוואנה עומדת לצידי עם חיוך גדול ומתרגש על פנייה, מחזיקה את המצלמה הגדולה והמקצועית שלה מולה ומחכה לרגע המרגש שהוא יכנס מבעד לשער המרכזי והיא תוכל לתעד את הרגע.
ואני… עמדתי בשיכול רגליים מחזיקה שלט גדול ולבן שסוואנה הכינה מבעוד מועד ובכתוביות צבעוניות כתוב עליו ׳קייס ברוך שובך הביתה׳.
יכולתי כבר להרגיש את המתח, את השתיקות המביכות שעתידות לבוא, האי נעימות והמשיכה המטורפת שאני עומדת להרגיש.
תמיד הייתה לי חולשה אליו, אל המראה שלו, אל הגבריות שבו, תמיד אהבתי גברים במדים.
עוד מאז גיל הנעורים, שרק התחלתי להבין מה זה בנים, תמיד הייתה המשיכה העצומה הזאת שהרגשתי אליו.
אבל כמובן שלא עשיתי עם זה משהו אף פעם, חוץ ממשיכה אני לא מרגישה אליו כלום… וגם אם הייתי מרגישה לא הייתי יכולה לעשות עם זה דבר.
הוא גדול ממני בכמה שנים והוא האח הגדול של החברה הכי טובה שלי.
נעיצת מרפק חדה במותניי העירה אותי מבועת המחשבות שלי, התעוררתי בשנייה אל המציאות בשדה התעופה והקשבתי לקולות ההתלהבות של סוואנה הבוקעים מצידי.
״הינה הוא טיירה! הוא הגיע!״ היא קוראת לעברי בהתרגשות ומכוונת את המצלמה הגדולה שלה לעברו, מצלמת כמה שיותר תמונות שלו.
היא כל כך אוהבת אותו, הוא האח היחיד שיש לה.
הוא התקרב לעברנו, תיק מסע גדול וכבד תלוי על גבו, מדים של צבא ארצות הברית לבושים וצמודים לגופו, כובע מצחייה צבאית התואמת למדיו על ראשו.
סוואנה לא יכלה לחכות מרוב התרגשות ורצה אליו במהירות, קופצת לזרועותיו לחיבוק גדול וארוך.
נשארתי לעמוד במקומי…
הרגשת המבוכה כבר ממרחק התחילה להתפשט בתוכי, אני לא יודעת מה לעשות.
אם ללכת ולהצטרף להמולת החיבוקים של סוואנה או להישאר לעמוד בדיוק איפה שאני.
לבסוף, הם החלו להתקרב לעברי, עדיין החזקתי בשלט הגדול והדיבילי שסוואנה הכינה בידיי.
הוא הסתכל לעברי, לא הצלחתי למצוא את עצמי מסתכלת לעיניו בחזרה, הבטתי לעברם במבט כללי.
״היי טיירה״ אני שומעת את קולו הגברי בוקע מפיו כעבור רגע קל, הוא הניח את תיק המסע הגדול על רצפת שדה התעופה הלבנה וניגש לעברי.
כל גופי נדרך…
הוא חיבק אותי, לא ציפיתי לזה.
קייס הגדול והקשוח, חיבק אותי.
הוא חייך לעברי, לא הצלחתי לפרש את החיוך הזה, לא מלא הומור, לא שובב וגם לא חיוך שמח.
חיוך מוזר וזחוח שלא הצלחתי לפרש. חייכתי בנימוס חזרה אליו.
״אל תזוזו!״ צעקה סוואנה בפתאומיות, קפאתי במקומי במהירות, קייס שלא הבין מה קורה רק עצר והסתכל על אחותו במבט מוזר.
״אני חייבת לצלם אתכם, אתם נראים מדהים!״ אמרה סוואנה עם חיוך גדול מרוח על פנייה המתרגשות.
בלעתי את רוקי לאט, קייס רק ציחקק וריכך את פניו.
״טיירה תסתכלי על פניו, קייס תסתכל עליה״ אמרה סוואנה תוך כדי שהיא מכוונת לעברנו את המצלמה המקצועית והשחורה שלה.
הסתכלתי על פניו ותוך פחות משנייה למרות שלא רציתי נפלתי שבויה לעיניו.
עיניים חומות וגדולות שהצליחו לעורר בתוכי שוב את תחושת האי הנעימות הזו שאני מרגישה כל פעם במחיצתו.
בלעתי שוב לאט את רוקי, הרגשתי איך גוש גדול עומק במרכז גרוני וחשבתי רק על איך אני קורעת מעל גופו את המדים האלה…

נכנסתי אל ספריית האוניברסיטה הגדולה, שהפכה בשבועות האחרונים אל הבית השני שלי.
ארונות ארונות של מדפים, אחד אחרי השני ממלאים את כל חלל הסיפרייה העצום.
עשיתי את דרכי בין ארונות הספרים הגדולים, מחפשת אחר הספר החדש שעלי ללמוד מדפיו את החומר למבחן הגדול בספרות אנגלית שיתקיים בעוד שבוע וחצי מהיום, יומיים בדיוק לפני חופשת החגים.
חיפשתי אותו בין הספרים, מדפדפת בין הסופרים השונים עד שמצאתי את מה שחיפשתי.
הוצאתי את הספר מאחד המדפים המאובקים, מבין כל הספרים הישנים.
אף פעם לא טורחים לנקות את האבק המצטבר שם כבר במשך שנים, במיוחד לא מהחלקים הפחות נגישים.
צעדתי בחזרה אל כניסת הסיפרייה, נמצאתי כאן לבדי ורעש פסיעותיי הפר את הדממה השולטת.
המבחנים הולכים וקרבים, יומיים לפני חופשת החגים המתקרבת בצעדי ענק.
עוד לא הספקתי לקנות שום דבר.
תמיד זה התפקיד שלי לדאוג לקנות את כל הקישוטים לעץ האשוח, סוואנה דתייה הדוקה והיא רוצה שהכל יתנהל כשורה.
ובמשך השנים האחרונות זה הפך להיות תפקידי לקנות את הקישוטים הנוצצים ותפקידה לבחור בעץ אשוח.
ועוד לא קניתי מתנות, נאנחתי בשקט שנזכרתי גם בפרט הקטן והשולי הזה.
אין לי מושג מה שונה השנה, אבל לא הספקתי לקנות עדיין שום דבר.
אני יוצאת מהספרייה השקטה וממהרת כמה שיותר לצאת משטח האונברסיטה הגדולה והריקה, כבר מתחיל להיות מאוחר…