תחת שמיכת השלג – פרק 3

רוח קלילה נושבת באוויר הקפוא, השמיים בהירים ונראה שמזג האוויר הסוער שהיה מלפני כמה ימים עבר.
רק שאריות של שלג שעדיין לא נמס בשולי המדרכות האפורות והישנות.
אני צועדת לצד סוואנה בשדרת החנויות הגדולה הקרובה ביותר לדירתנו המשותפת.
ניצלתי את הבוקר החופשי שלי מהלימודים לגרור איתי את סוואנה לקניות ולסיים את כל אירגוני החג הקרבים.
״החג השנה הולך להיות כל כך מדהים!״ חייכה סוואנה חיוך רחב וגדול , משלבת את ידה בזרועי ומוחאת כפיים בהתרגשות.
״את כל כך אוהבת את החגים, אני רק חושבת על איך אני הולכת להינצל ממועד המבחנים בשבוע הבא״ נאנחתי בחיוך עייף לעבר סוואנה שהביטה עלי במבט מנחם.
״אני יודעת טיי, אבל תחשבי על זה, כמה זמן לא עשיתי חג עם כל המשפחה שלי!״ אמרה מתרגשת עוד יותר ממקודם.
המשפחה שלה?
״וואו רגע!״ עצרתי בהפתעה וגרמתי לסוואנה לעצור שנייה אחרי, היא הסתובבה והסתכלה עלי מבולבלת.
״מה קרה טיירה?״ שאלה אותי, לא מבינה מה פשר העצירה הפתאומית שלי.
״לא אמרת לי שאת הולכת למשפחה שלך לתקופת החגים! היית מודיעה לי, הייתי קונה כרטיס טיסה לפריז למשפחה של אבא שלי״ אמרתי מופתעת, לא ציפיתי לזה, היא לא סיפרה לי על התוכניות האלה שלה.
״את באה איתנו טיפשונת!״ אמרה סוואנה בחיוך גדול.
לא עניתי לה, רק המשכתי לצעוד בחזרה בשדרת החנויות, מסתכלת על הפריטים השונים המוצגים בחלונות הראווה הגדולים והמקושטים.
״מצטערת שלא הודעתי לך, פשוט הנחתי שתבואי איתנו״ מיהרה להדביק את קצב ההליכה שלה בשלי ולהתנצל בפניי.
״זה בסדר, אני אבוא״ עניתי לבסוף ונכנסתי אל החנות הגדולה שהדברים בחלון הראווה הכי משכו אותי אליה.
״נתראה בקופה״ אמרה לי בחיוך ונעלמה בין המון האנשים המטייל בין המוצרים.
הצטרפתי אל המון המטיילים בחנות, מחפשת אחר מתנות לכבוד החג המתקרב.

חזרנו אל הדירה הקטנה והמשותפת שאני וסוואנה חולקות.
סוואנה עמדה לפניי, פותחת את הדלת העבה בעזרת המפתח הכסוף והקטן שלה ונכנסת פנימה אל הדירה.
סגרתי אחרי את הדלת וישרתי את מבטי אל חלל הדירה.
לא ציפיתי למראה הבא.
קייס, בלי חולצה, מעמיד עץ אשוח גדול ויפה בפינת חדר הסלון.
ושוב זה התחיל, הרגשת המתח הזאת שתופסת אותי בקרבי.
לא יכולתי לנתק את עיניי מגופו, משריריו העבים, ואיך ידיו נמתחות כשהוא מנסה להעמיד ביציבות את עץ האשוח הגדול והירוק.
״אני נכנסת להתקלח, תקשטי את העץ״ סוואנה העירה אותי מהטראנס בו שקעתי לרגע קל.
״אוקיי״ מלמלתי לעברה בשקט, נכנסת אל פנים הדירה ומניחה על הספה הכחולה מקטיפה את השקיות המרובות שבידיי.
קייס לא אמר דבר, אפילו לא שלום.
תמיד הוא היה כזה, השקט עם המבט הקשוח והמאיים.
הוצאתי את כל הקישוטים החדשים מהשקיות ובלי מילים בכלל התחלתי לקשט את העץ הגדול לאחר שסיים להעמיד אותו ביציבות.
ההרגשה הזאת לא עוזבת אותי, לא כשהוא עובר מאוחרי ונוגע בטעות עם מרפקו בכתפי ולא כשהוא בלי מילים לוקח חלק מהקישוטים ומתחיל לקשט גם הוא את העץ הירוק.

לא החלפנו אפילו לא מילה אחת במשך כל הזמן הזה, ידעתי שזה מה שיקרה.
שברגע שהוא יחזור השתיקות המביכות והכל כך טעונות האלה יחזרו.
לעזאזל כמה שהוא מושך.
נסיתי לנער אותו מהמחשבות שלי, המחשבה על איך זה ירגיש שהוא יהיה מעלי לא תעזור לי לסיים לקשט את העץ הזה.
תליתי פונפונים קטנים ומנצנצים בצבע זהב על ענפי העץ הדקים יותר, מפוזרים על כולו מכל הצדדים.
ועל הענפים העבים יותר תליתי שרשראות זהובות וגדולות.
הוא תלה על החלק העליון יותר של העץ את הקישוטים, מלאכי זכוכית קטנים וכל מיני גזירות נייר קטנות ומגניבות שקניתי.
כמו פתיתי שלג זהובים וכסופים, צורות של סנטה והמזחלת שלו וגם עצי אשוח קטנים וזהובים.
העץ נראה מדהים, כל שנותר הוא לשים את הכוכב בקצה האשוח המלא קישוטים מנצנצים.
הבאתי את כיסא העץ הבהיר משולחן האוכל שבמטבח ונעמדתי על קצות אצבעותיי כדי להגיע אל קצה העץ הדי גבוהה.
נסיתי להניח אותו בצמרת העץ, הכוכב הזהוב והגדול שבידיי סירב להיתפס על הענפים הקטנים והתאמצתי כמה שיותר על קצות אצבעותיי כדי להגיע ולהניח אותו באופן מושלם, מבלי שהוא יפול.
לפתע הרגשתי איך אני מאבדת שליטה על גופי והוא מחליק אחורה מהכיסא הקטן והלא כל כך יציב.
רגע לפני שגופי נחבט ברצפה הקשה, הרגשתי איך ידיים עבות וחמות מצילות אותי מהפגיעה.