תחת שמיכת השלג – פרק 7

-כעבור שבוע-

היום המבחן הגדול שלי בספרות אנגלית, במשך שבועות שלמים התכוננתי למבחן הקשה הזה.
קמתי מהמיטה רועדת ובחוסר חשק, רציתי להישאר לישון ולהפסיד את המבחן.
אבל כמובן שלא יכולתי לקחת את זה בתור אופציה.
נכנסתי לחדר הרחצה הקטן שבחדרי, שטפתי את פניי במים פושרים וצחצחתי במהירות את שיניי הקטנות והלבנות.
פתחתי את הארון הגדול שלי, משלבת את ידיי על גופי ומביטה על אינספור הבגדים שלי.
גופי רעד מתחת לפיג׳מה הקלילה שלבשתי אמש.
שלפתי מערמת הג׳ינס, ג׳ינס ארוך בצבע שחור עם מעט שפשופים וסריג עבה בצבע קרם.
לבשתי במהירות את הבגדים, נועלת לרגליי מגפיים שחורים ונמוכים, מעל הכל לבשתי את המעיל השחור והעבה שלי והוספתי צעיף עבה התואם לסריג שגם הוא ישמור על חום הגוף שלי.
השעה קרובה לשבע בוקר, בשבע וחצי אני אמורה להיות בכיתה ולעשות חזרות אחרונות למבחן הארוך.
סירקתי במהירות את שערי השחור פחם והגלי, משפריצה לצווארי בושם עדין ומתוק שריחו המשכר מיד התפזר בחלל החדר.
הסתכלתי מבט אחרון במראה, אני נראת בסדר, עדיף שאני יצא כמה שיותר מהר.
חטפתי את תיק העור, השחור והגדול שלי העמוס סיפרי לימוד ויצאתי מהחדר בזריזות.
יצאתי מהדירה, סוואנה בטח עדיין ישנה, נעלתי אחרי את הדלת והתקדמתי אל עבר היציאה הראשית מהבניין.
מישהו רץ פנימה, מי ולא אחר קייס.
לבוש אך ורק במכנס טרנינג שחור ופלג גופו העליון חשוף לגמרי, חוזר מריצה.
״השתגעת!?״ שאלתי אותו מבולבלת, שכבה של שלג מכסה את העיר כולה והוא יוצא לריצה חצי ערום.
הוא חייך את החיוך הזחוח שלו, חיוך מוזר שעדיין לא הצלחתי לפרש, הוא מסתיר את הרגשות שלו כל כך טוב, המסכה שהוא לובש אטומה לגמריי…
הוא חלף על פניי, עוצר לאחר שנייה מאחורי ומניח את ידו הגדולה על מותני.
מאז שהוא חזר הוא לא מפסיק לשחק איתי את כל המשחקים הקטנים האלה.
נגיעות, מילים מלוכלכות, אבל לא באמת עושה מה שאני רוצה ממנו.
אז אני סובלת בשקט.
״נתראה״ הוא לוחש באוזניי בשקט ומנתק את ידו מגופי, ושוב תחושה של אכזבה מתמלאת בחלל חזי.
יצאתי מהבניין במהירות, אני חייבת לתפוס מונית כמה שיותר בזריזות, אני כבר באיחור ענקי…

יצאתי מהאוניברסיטה שחיוך גדול מרוח על פניי, המבחן הלך כל כך בקלות.
כנראה ששבועות שלמים של למידה עזרו לי לעבור את המבחן הסופי של התואר ומיד לאחר החגים אני יקבל את התעודה שלי.
אין לי מושג מה גרם לי להתאהב מלכתחילה בספרות אנגלית…
אני אוהבת לכתוב, אך כמעט כל הדברים שכתבתי לא עזבו את המגירה בשידה שבחדר שלי ואלו שכן סוואנה היא היחידה שקראה אותם.
הלכתי אל עבר השדרה הראשית כדי לתפוס מונית, עדיין לא הספקתי לארוז שום דבר ובעוד כמה שעות אנחנו צריכים כבר לצאת אל עבר המשפחה של סוואנה וקייס.
העיר כולה שרויה באווירה חורפית, אורות הרחוב גם ביום דולקים, קישוטי חג המולד מקשטים את עצי השדרות.
אנשים המחופשים לסנטה קלאוס מסתובבים ברחובות.
אני אוהבת את התקופה הזו בשנה, שכל העומס יורד ואפשר לנוח בלי שמחשבות יטרידו את הראש.
אבל משום מה, נראה שהשנה החג עומד להיות שונה לחלוטין.

נכנסתי אל הדירה הקטנה והשקטה, טורקת במעומעם את דלת הכניסה אחריי.
״מישהו בבית?״ קראתי בקול מפרה את הדממה השולטת.
אף מענה לא נשמע.
שלפתי את מכשיר הנייד הלבן שלי מכיס המעיל העבה, מחייגת את המספר המוכר להחריד של סוואנה.
ציפצופים רועשים במרחקים קבועים רועמים באוזניי, אחד אחרי השני עד שקולה נשמע מבעד לקו.
-״הלו?״ קולה המוכר והמתוק נשמע.
-״היי סוואנה איפה את?״ שאלתי אותה מבולבלת, צועדת בדירה הריקה אל עבר חדר השינה שלי.
-״שלחתי לך הודעה בבוקר, לא קיבלת אותה?״ אמרה תוהה.
-לא פתחתי עדיין את ההתראות, רק הגעתי לבית״ עניתי כתשובה.
-״נסעתי מוקדם יותר להוריי, אימי רצתה שאני אעזור לה בקניות לחג״ אמרה קצרות.
-״קייס עדיין בעיר, תבואו ביחד״ הוסיפה על דברייה כעבור רגע.
-כן אוקיי, נדבר״ מלמלתי אל הפלאפון וניתקתי בלי לחכות לתשובה, זרקתי את התיק הכבד שלי על הרצפה והתיישבתי בקול אנחה גדול על המיטה הרכה.

השעה קרובה לשש, השמים כבר החלו להחשיך ואלפי מנורות נדלקים אחד אחרי השני בהדרגתיות.
הבטתי על השמלה האדומה הקצרה התלויה למולי, בעוד שעה אנחנו נוסעים אל ההורים של קייס וסוואנה.
סוואנה כבר נסעה בבוקר, אני אגיע עם קייס בעוד שעה.
השבוע שעבר היה מוזר.
בדרך כלל בכל פעם שהוא חוזר מהצבא כל כמה חודשים, תמיד אנחנו מוצאים את עצמו שותקים, מבוכה שוררת.
אבל הפעם, משהו השתנה…
הייתי אמיצה יותר, נועזת הרבה יותר.
והשבוע שעבר היה מלא במשחקים קטנים ומגרים שבסופם אף פעם לא קיבלתי את מה שרציתי.
ומה שרציתי היה את קייס מעלי.
הורדתי את השמלה הדקיקה מעל קולב הברזל הדק והלבן, שלג כבד החל לרדת בחוץ ואני יודעת שאני כל כך הולכת להתחרט על כך שאלבש את השמלה הזו.
הפשלתי מעל גופי את הפיג׳מה, נשארת בתחתון תחרה בצבע גוף וחזיית תחרה תואמת.
צמרמורת קלה טיפסה במעלה גבי, הקור חודר את הקירות ומכניע את החימום.
התלבשתי במהירות, מושכת על גופי את השמלה הדקיקה וסוגרת את הרוכסן הארוך שבגבה.
פתחתי את מגירת הנעליים התחתונה שבארון, זוגות זוגות של נעליים מסודרים בשתי שורות ישרות.
שלפתי מהשורה הפנימית את נעלי העקב השחורות והסגורות שלי, בעלות עקב שפיץ גבוה.
ענדתי אותן בזהירות על רגליי, נזהרת שלא למעוד בזמן שאני סוגרת את האבזם הקטן והזהוב.
הסתכלתח על המראה הארוכה הקבועה בקיר, השמלה מהממת, יושבת בדיוק על גופי ומחמיאה לקימוריי.
פיזרתי את שערי האסוף מהקוקו המרושל, גלים שחורים נפלו ברכות כל כתפיי הבהירות.
החג הולך להיות ארוך, אני כמעט בטוחה בזה.
סוף שבוע שלם בבית משפחת ג׳ונסון, במחיצת קייס.
התיישבתי מול שידת האיפור שלי, מסתכלת על פניי הבהירות והחלקות המשקיפות עלי מבעד המראה המבריקה.
אני לא משתמשת בהרבה איפור, אף פעם לא השתמשתי.
רק באירועים מיוחדים…
מרחתי בזהירות על אפעפי איילנר דק ושחור שהדגיש את עיניי הכחולות, מרחתי על ריסיי העבים והצפופים מסקרה שחורה שעיבתה והדגישה אותם עוד יותר.
סידרתי שוב את שערי, מברישה באצבעותיי את הגלים העדינים השחורים והרכים הפזורים על גבי כמו וילון ארוך.
ולבסוף מרחתי על שפתיי אודם אדום ועז כמו דם שיתאים לשמלה הקצרה שעל גופי.
קמתי מהכיסא הנמוך, מתיישרת על רגליי ושוב מביטה אל המראה הגדולה, בוחנת בקפידה את השתקפותי.
אחרי רגעים ארוכים של בהייה החלטתי שאני נראת בסדר ויצאתי מחדרי, לוקחת את כל המתנות שהכנתי מבעוד מועד ומתקדמת אל עבר סלון הדירה הקטנה.
קייס עמד מול החלון, לא חשבתי שהוא יכול להיראות עם חליפה יותר טוב משהוא נראה עם מדים.
הוא לבש חליפה שחורה ומעוצבת, מתחת למקטורן הוא שם חולצה אפורה כהה ומכופתרת.
״אנחנו תקועים פה״ שמעתי את קולו לאחר רגעים ארוכים שרק בהיתי בהופעתו המושכת.
״מה?״ שאלתי מבולבלת ורק עכשיו שמתי לב ללבן הבוהק שכיסה את החלון.
סופת שלגים.
״כל הכבישים חסומים״ אמר והסתובב בגופו אלי, עיניו סרקו את גופי לאט, נתקעות על רגליי וחזי.
וכרגיל לא עוברות כמה דקות ושוב הוא מחייך את החיוך הזחוח והלא מוסבר שלו.
״זה ערב חג המולד! אנחנו לא יכולים להישאר בבית״ אמרתי בקול אנחה, מנסה להתעלם מעיניו התקועות על גופי.
״את גם לא יכולה לצאת בחוץ״ אמר ולקח צעד אחד קדימה לעברי.
״לעזאזל!״ קיללתי בשקט, ועצמתי את עיניי ביאוש.
״דיברת עם סוואנה?״ שאלתי אותו, מסתכלת לעברו, הוא קרוב הרבה יותר ממה שחשבתי, רק כמה צעדים ספורים מפרידים בנינו.
״הקו נפל״ אמר בשקט, הוא נעצר במקומו, במרחק של לא יותר ממטר.