'תמיד כשאת פה׳ – פרק 3

תמיד כשאת פה – פרק 3 ׳עוד יום׳

השתגעתי בבית. לא ידעתי מה לעשות. איבדתי את אבא ועכשיו… אני עומדת לאבד גם את אמא.
הפלאפון שלי צילצל והיה כתוב על הצג 'חסום' ובכול זאת עניתי.
"הלו." אמרתי באדישות.
"הלו? רוני זה רועי, אמא רוצה לדבר איתך…" הוא אמר בעצב והעביר לאמא את הפלאפון.
"רוני שלי. מלאך שלי קטנה, תקשיבי לי טוב, אני יודעת שזה ניראה קשה לפעמים, אבל אתם צריכים לזכור דבר אחד! אחרי כול לילה חשוך, יש יום בהיר," היא אמרה והתחלתי לבכות. "אז לא משנה כמה קשה לכם, תרימו את הראש למעלה ותישארו חזקים! אני אוהבת אתכם מאוד, אני נכנסת לניתוח…" היא המשיכה.
"נית…תוח?" קטעתי אותה בבכי.
"כן, אני לא יודעת מה יהיה… זה מסובך ,אבל בכול מקרה אני אוהבת אותך ואני אשמור עלייך תמיד! תישארו ביחד כי זה מה שיעשה אותכם ליותר חזקים. להתראות, רוני, השמחה שלי…" היא אמרה וניתקה. לא הספקתי להגיד לה כלום.
לא הספקתי לדבר איתה, על כמה שאני מתגעגעת לפעם, מתגעגעת לאבא, לנשיקות ולחיבוקים החמים…
נישארתי בלי כלום…
עליתי לחדר, סגרתי את הפלאפון, נשכבתי במיטה והתכסיתי בשמיכה האדומה שאמא סרגה, לי עד מעל ראשי.
איך אני ורועי נשרוד עכשיו…?
איך נחייה? נתפרנס? מי יקבל לעבודה ילדה בגיל שלי? הלוואי וכול זה לא היה קורה…
שקעתי במחשבות ונרדמתי.
הבוקר הגיע, ואני עדיין מתחת לשמיכה. מחכה לשיחה מאמא, לפחות לשמוע את קולה. אבל זה לא קרה.
קמתי מהמיטה והתלבשתי שוב בבגדים שחורים לבית הספר, לפחות לשנות אווירה.
יצאתי מהבית והתחלתי לרוץ, הריצה משחררת את כול הכעס והרגשות שלי. שיערי השחור והגלי התפזר ברוח ואיתו, זלגו מעיניי כמה דמעות.
בזמן שדרכי מטושטשת ניתקעתי במישהו "מצטערת." אמרתי מבלי לראות מי זה והמשכתי לרוץ עד שהגעתי לשער הגבוהה של הבית ספר.
"רוני!" דילן קרא לעברי ונופף בידו לשלום.
"דילן," מלמלתי בשקט. "בוא איתי." אמרתי לו כשהדמעות עדיין בעיניי, מאיימות לפרוץ. הוא יצא מבית הספר, לא כול-כך מבין מה קרה. עשיתי כמה צעדים במהירות ואז הוא תפס לי את היד ורץ איתי לפארק נטוש שכלל לא הכרתי.
הפארק הכיל מלא עצים גבוהים שענפיהם נוטים לאדמה, כמה ספסלים בודדים, חלקה של דשא ירוק עם עץ בודד שעשה צל ואווירה נעימה וגן שעשועים שהכיל שלושה נדנדות אך איש לא היה שם.
"תודה." לחשתי לו בביישנות. נשכבנו על הדשא ושמתי על הבטן שלו את הראש שלי.
"מה קרה?" שאל בזמן שהוא מלטף לי את השיער, זה היה נעים ונרגעתי מעט תחת מגעו החם.
"אני אספר לך," אמרתי בקול רועד "אבל בבקשה לא עכשיו." אמרתי לו והוא קם מעט כדי לחבק אותי.
"מתי שבא לך." לחש ברוגע, נתן לי נשיקה על הראש, והתכרבלתי בחזה שלו עם חיבוק.
"אמא שלי עומדת למות." אמרתי לפתע אחרי שעות ארוכות של שתיקה.
דילן התרומם מעט ושתק.
"כמה ימים לפני הבית ספר ההורים שלי עברו תאונה, אבא שלי מת ואמא נפצעה קשה, ככול-הניראה הפצעים החמירו." אמרתי מנסה שלא לבכות.
"למה את לא הולכת לבית חולים? את רוצה שאני אקח אותך?" הוא שאל והיה מעט בלחץ. זז במקומו באי נוחות.
"זה לא יעזור… לא אומרים לי איפה היא ואחי לא עונה לפלאפון." אמרתי מיואשת כבר.
"אל תדאגי, אני אעזור לך כשתצטרכי, כול זמן." הוא אמר ונתן לי נשיקה עדינה על הלחי.
עוד יום עבר לו במהירות בלי אמא.