"תן לי עוד סיבה לנשום" – אפילוג

אפילוג
***
היי בנות (: זה הוא האפילוג של הסיפור "תן לי עוד סיבה לנשום", כי עקב דברים שעברו עליי בימים האחרונים הבנתי שאני לא צריכה להמשיך את הסיפור, אלא לסיים אותו, כי זהו, הוא לגמרי נטחן מכל הכיוונים.
בנוסף, הפרק של העונה בשלישית נמחק, כדי לא ליצור בלבול בקרב הקוקאים.
אני מקווה שתאהבו את האפילוג, קריאה מהנה.
***
ישיבה מזרחית על הדשא.
ידיים מוצמדות אחת לשניה.
דמעות זולגות במורד הלחיים, עיניים עצומות בחוזקה.
עיניי נפקחו והביטו בקבר העשוי מאבן יקרה.
'אורי פלדמן 2001-2013'.
"אליאב מתחתן היום, אתה יודע? הוא היה רוצה שתהיה שם." לחשתי בשקט והעברתי את ידי על קבר האבן המחוספס.
"לא הספקת אפילו לראות את הילד שלי ושל אליאב…" ניגבתי את הדמעות שחמקו מעיניי.
"אני מתגעגעת אלייך, אורי." לחשתי בכנות והשפלתי את מבטי אל הדשא הרך.
"אני חושבת שהיית היחיד שבאמת אהב אותי ולא הפסיק לאהוב אותי לרגע." נשכתי את שפתי התחתונה, נזהרת לא להזכיר נקודות רגישות ולפרוץ בבכי.
"אתה שומע אותי?" ייבבתי בשקט וקברתי את ראשי בין ידיי.
"אין לי אף אחד חוץ מהילד שלי, אני כל-כך בודדה. למה הלכת?" בכיתי אל כפות ידיי.
לאחר כמה דקות בהן בכיתי בשקט, קמתי מהדשא הרך והבטתי בקבר בפעם האחרונה.
'אורי פלדמן 2001-2013'.
***
"אמא!" אורי הקטן צחק וכרך את ידיו הקטנות סביב רגליי. צחקתי והרמתי אותו, שותלת נשיקה קטנה בראשו,
"נהנת עם אור, אורי?" ליטפתי את שיערו החום-בהיר, עיניו הירוקות הביטו בי באושר,
"כן! מאוד!" הילד בן השלוש שלי חשף לעברי שיניי חלב צחורות ויפות.
חייכתי חיוך קטן ונשקתי למצחו ברכות.
"איך אתה עם זה שאבא מתחתן?" ישבתי על הספה, בזמן ששירן נכנסה לסלון ביתה והתיישבה על הספה לצידי. אור הקטנה, ילדה בלונדינית בעלת עיניים כחולות גדולות, ישבה על ברכיה.
"בסדר." אורי צייץ בשקט ושיחק באצבעותיו.
נאנחתי בשקט וחיבקתי אותו אלי.
"תומי, הוא יהיה בסדר." ידה של שירן שפשפה את גבי בעידוד.
"הוא לא מחבב את אביב," עשיתי פרצוף חמוץ.
"כן, מסתבר שהיא מאוד… רכושנית."
חיוך משועשע שיחק על שפתיה של שירן.
"אורי, בוא לחדר!" צחקה אור היפה, וירדה מברכיה של אמה. אורי ירד מברכיי ורץ אחרי אור.
"ליאור עם אליאב? הבנתי שאביב התעקשה לצלם אלבום חתונה," נאנחתי בשקט ונשענתי על משענת הספה,
"כן, ליאור ורועי עם אליאב, אביב הביאה גם חברות שלה." משכה שירן בכתפיה.
הרגשתי את הדמעות מעקצצות בעיניי.
"זה קשה לך, נכון? אף פעם לא הפסקת לאהוב אותו." שירן הביטה בי בעצב.
הנהנתי, ודמעה זלגה במורד לחיי,
"לא משנה מה עשיתי, עם כמה בנים שכבתי, יצאתי, התנשקתי… זה תמיד הוא. והוא המשיך הלאה." ניגבתי את הדמעות במהירות.
"אוי, מותק," זרועותיה של שירן נכרכו סביבי והיא מחצה אותי לחיבוק מנחם.
"אני לא יודעת איך אני אעמוד בחופה שם, ואדע שפעם אני ואליאב נשבענו אחד לשניה שנאהב לנצח, ועכשיו זאת מישהי אחרת." דמעות מרות זלגו על לחיי, ועיניי האדימו בהדרגה.
"אני אהיה לצידך כל הזמן, את תהיי בסדר." היא מחצה אותי עוד יותר, בזמן שהדמעות לא חדלו להכתים את לחיי.
לפתע דלת הכניסה נפתחה, ליאור נכנס לבית והביט בי ובשירן.
"מה קרה?"
"אתה לא אמור להיות עם אליאב ואביב?" אני ושירן התנתקנו מהחיבוק ואני מחיתי את דמעותיי בזריזות.
"סיימנו עם הצילומים, עכשיו נוסעים לאולם, הם מחכים לי למטה. מה קרה לתום?" ליאור התקרב אליי. צחקקתי באילוץ וקמתי מהספה,
"מחזור." תירצתי וברחתי במהירות לחדר של אור.
"אוריקי, אנחנו צריכים להתכונן לחתונה של אבא." אמרתי בשקט.
"אנחנו מתכוננים פה?" הוא שאל והביט בי בעיניים גדולות וירוקות.
"כן, בואי, אורוש, גם את צריכה להתארגן." נתתי יד לאורי ולאור, ושלושתינו הלכנו לכיוון הסלון.
"אבא!" לפתע אורי צרח, הרמתי את מבטי מהרצפה וראיתי שאורי רץ לכיוון אליאב וקופץ עליו בחיבוק.
אור גם רצה לליאור וחיבקה אותו.
שירן התקדמה לכיווני ולחשה באוזני,
"ליאור אמר לאליאב לעלות בגלל שבכית." הודיעה לי. הזעפתי פנים.
מה ליאור מתערב?
"טוב, טוב, הילדים צריכים לההתחיל להתארגן. אני אלך להביא את החליפה והשמלה. הן בארון?" הבטתי בשירן. היא הנהנה ואני ברחתי לחדרם של ליאור ושירן. פתחתי את הארון וישר ראיתי את החליפה השחורה הקטנה והשמלה הוורודה והמתוקה.
הוצאתי את החליפה והשמלה מהארון, כשהרגשתי יד מונחת על כתפי.
נרתעתי בבהלה והסתובבתי כדי להביט באליאב, מבטו היה דואג.
"שמעתי שביקרת היום בקבר של אורי." הוא אמר בשקט ובחן את עיניי האדומות במבטו הירוק והחודר.
"כן, התגעגעתי אליו." לחשתי בשקט והשפלתי את מבטי לרצפה.
"את נראת חיוורת." הודיע לי. חייכתי חיוך קטן,
"לא קל להיות אם חד-הורית." פלטתי במרירות, ואז הנדתי בראשי,
"אבל זה שווה כל רגע ורגע." הרמתי את מבטי וחייכתי חיוך קטן.
"אני ואביב נוסעים לפריז לשלושה שבועות, יש משהו שאת צריכה שאני אקנה לילד?" הוא שאל, אך אני רק שמעתי את המילה פריז.
~~~
"קוראים לה עדן?" גיחכתי, באה להוסיף עוד משפט, אך הוא קטע אותי,
"תוציאי הכל, קנאית שלי. תוציאי הכל." הוא שפשף את גבי בדירבון מזויף, מה שגרם לי לפלוט אנחה עצבנית.
"אני לא קנאית!" הכחשתי. כן, אני מכחישה שאני מקנאה.
"חס וחלילה," הוא עשה הבעה קורעת לב, בזמן שאני החזקתי את עצמי לא לצחוק,
"עוף, עוף לי מהפנים, קדימה," צחקתי, הודפת אותו מעליי בעוד הוא רק מתקרב אלי וקובר את ראשו בצווארי, שותל לאורכו כמה נשיקות רטובות,
"אני לא יכול, להוריד ממך, את הידיים-"
"זה לא עיניים?"
"אל תכנסי לקטנות, אני אומר את מה שאני מרגיש." הוא אמר בפגיעות מזוייפת. גלגלתי את עיניי והתחלנו להתקדם לכיוון החדר. הוא כרך את ידו סביב מותני וקירב אותי אליו. הסמקתי מהמחווה הקטנה הזאת והנחתי את ראשי על ידו, מפני שלא הגעתי לכתפו.
~~~
"תום?" אליאב ניער אותי מהמחשבות שלי.
ניערתי את ראשי ואמרתי בשקט,
"לא, זה בסדר." הסתובבתי כדי לצאת מהחדר, הדמעות מעקצצות בעיניי.
פריז היא העיר שלנו.
או נכון… הייתה שלנו.
"תום-"
"תעזוב אותי עכשיו, אליאב." ברחתי במהירות מהחדר, הנחתי את השמלה והחליפה על הספה וברחתי לשירותים.
נעלתי את הדלת וניסיתי להעלים את הדמעות. למה אני כל כך חלשה מולו?
דפיקות על הדלת.
צעקות עצבניות.
אנחות מיואשות.
ודמעות שזולגות במורד הלחיים.
הלחיים שלי.
***
אני לבושה בשמלת מקסי שחורה ועקבים שחורים, שיערי השטני, שהתארך מאוד והגיע לאמצע גבי, גלש על כתפיי ועל גבי בגלים רכים ויפים.
שפתיי היו מרוחות באודם אדום קלאסי, ושני קווי איילנר דקים שורטטו בדיוק על עפעפיי.
"אמא, את יפה." אורי חיבק את רגליי בעזרת ידיו הקטנות.
צחקתי והתכופפתי אליו, שתלתי נשיקה במצחו וליטפתי את פניו,
"אתה הרבה יותר יפה. אני אוהבת אותך הכי בעולם." חיבקתי את אורי אלי.
"אני אוהב אותך הכי הרבה בעולם, אמא." אורי חיבק אותי בחזרה, צחקקתי בשקט והצמדתי את מצחי אל מצחו,
"ביחד לנצח?" הושטתי לו את הזרת שלי.
"לנצח." הוא שילב את הזרת שלו בשלי ולחץ אותה.
נשקתי לאפו נשיקה קטנה והתיישרתי במקומי.
"קדימה, שירן ואור מחכות לנו למטה."
ירדנו במעלית ויצאנו מהלובי, נכנסנו לרכב של שירן, אני במושב שלצד מושב הנהג, ואורי ישב מאחורה, ליד אור.
"בואו נסע לחתונה המסכנה הזאת, ונראה להם שאנחנו השווים!" צרחה שירן והפעילה מוזיקה על פול-ווליום. צחקתי, אור ואורי רקדו ואני ושירן הנענו את ראשנו מצד לצד.
כעבור כמה דקות של נסיעה כיפית ומשעשעת, הגענו לאולם.
אורי ואור יצאו מהרכב ואורי נתן לי יד, אור נתנה לשירן. הלכנו לכיוון האולם היוקרתי, ואני חייכתי חיוך קטן. אני לא צריכה להרוס לאליאב את הערב עם הביאוסים שלי.
אליאב ואביב, שהייתה לגמרי יפיפייה עם שמלת הכלה המנופחת שלה, חייכו אל האורחים. אליאב היה לבוש בחליפה שחורה מחוייטת והיה נראה נפלא.
"היי," חייכה אלינו אביב. חייכתי חיוך קטן גם אל אליאב.
"ילד של אבא," אליאב חיבק אליו את אורי ונשק למצחו. אביב התכווצה בקנאה, ואני גיחכתי.
אחר כך אליאב הרים את מבטו אלי, עיניו השתאו על עיניי ואני חייכתי חיוך קלוש.
"מזל טוב." שירן אמרה בשקט והביטה בי.
"אורי, בוא. לא נפריע לאבא." אחזתי בידו של אורי, שהביט באליאב עם דמעות בעיניו. ידעתי שהוא קשור לאליאב יתר-על-המידה.
"טוב." אורי פלט בשקט והשפיל את מבטו אל הרצפה. התקדמנו לכיוון השולחן שלנו. אורי התיישב לצידי ולצידו אור, ולצידה שירן. הכיסא מצידי השני היה ריק.
לפתע הוא נגרר וגבר שהיה נראה בתחילת גיל השלושים שלו חייך אלי,
"את יודעת מתי החופה?" הוא שאל. קולו היה מחוספס. חייכתי חיוך קטן,
"בשמונה." אמרתי בשקט.
עיניו הירוקות של הגבר הפנטו אותי, ריסיו הארוכים עוד יותר.
שיערו היה שחור ומבולגן.
"אני יותם," הוא הושיט את ידו ללחיצת יד.
לחצתי את ידו,
"אני תום." חייכתי חיוך רחב.
"תום? אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני נתקל בבחורה כזאת יפה שקוראים לה תום," הוא חייך בפלרטטנות.
"ובחורה מכוערת שקוראים לה תום?" הרמתי את גבותיי בשעשוע.
"אני לא חושב שהכרתי." חיוכו רק התרחב.
לפתע ראיתי שכולם מתחילים ללכת לכיוון החופה.
"אוריקוש, בוא." קמתי מהכיסא. עיניו של יותם התרחבו שהוא הביט בילד הקטן, שהיה שייך לי.
"עכשיו אני יודע איזו תום את." יותם קם גם ממקומו.
"יש לי ילד, בן שלוש. אני לא חושבת שזה יעבוד." התחלתי להתקדם לכיוון החופה, שירן ואור הלכו למידי ולצד אורי,
"הוא לגמרי שווה," צחקה שירן,
"למה נפנפת אותו?" הבטנו בחופה, אליאב כבר עמד שם וחיכה לאביב.
"הוא בטוח לא ירצה להיות עם מישהי שיש לה ילד." גלגלתי את עיניי.
כעבור כמה דקות אביב נכנסה, הם אמרו את הנדרים, ולבסוף אליאב נישק אותה.
הדמעות עלו בעיניי, אך לא הרשתי להן להרוס לי את הערב.
"אני דווקא חושב שזה יעבוד," שמעתי שוב את קולו של יותם, אך הפעם, כשפניתי להביט בו, הוא החזיק בידיו ילדה קטנה ויפה בעלת עיניים חומות ושיער שחור ארוך וחלק.
"זאת שירה, הילדה שלי." הוא הניח אותה על הרצפה, ושירה התקדמה לכיוון אורי, שהביט בה בביישנות.
היא הייתה נראת בת גילו של אורי.
"זה אורי, הילד שלי." חייכתי חיוך רחב.
"אני אשמח להכיר אותך ואת אורי, אם תרצי." יותם הרים את גבותיו, בוחן את תגובתי.
"אין לך בעיה שיש לי ילד?" שאלתי בשעשוע.
"רק אם אין לך בעיה שיש לי ילדה," הוא החזיר לי באותו המטבע.
לא, יותם.
אין לי בעיה.