תנו לגדול בשקט ~פרק 17~

בכיתי ,צרחתי,זעקתי ,מרוב שהייתי אדומה כבר הייתי על הריצפה .אני פשוט לא הפסקתי לצרוח .
לא פתחתי את העיניים ,פשוט ישבתי ובכיתי ,שגיא חסר אונים ,מנסה להרגיע אותי ומחבק אותי בעדינות.
הדמעות הלכו וגברו ,כול הפנים שלי היו רטובים ,וככה גם החולצה של גיא
אני פשוט רציתי להתעורר מהסיוט הזה .שהרופא הזה יגידד שהוא עבד עלי,
כל מה שרציתי זה לראות את אביעד ,עומד על 2 רגליו .
שאומר שהכול הייה מתיחה אחת גדולה ,
עד שסופסופ באמת התחברתי למישהו ,באמת אהבתי מישהו ,היו חייבים לקחת לי אותו ?
למה הגורל כל כך אכזר ? למה ? מה עשיתי לו ?
למה הוא החליט לקחת לי דווקא את השניים שהכי אהבתי ,בתאונת דרכים
למה ?!!!!!!!!!!???

ראיתי שגיא מסמן משהו לרופא ,והוא הלך ,נישארנו שנינו .
לאחר ככמה דקות ,הביאו לי מים , ואט אט קמתי על רגליי שסחרחורת מציפה את ראשי,
גיא תומך בי ועוזר לי להתיישב על הכיסא בחזרה .
הדמעות לא מפסיקות לזלוג מעיניי ,הסתכלתי על החולצה של גיא וראיתי שהיא ספוגה בדמעות.
לאט לאט שתיתי מים ,הידיים שלי רעדו, וכל הכוס נשפכת עליי .
גיא קם ומתחיל לנקות אותי ,מרים את הכוס בעדינות ,ומניח אותה על השולחן .
הסתכלתי עליו ,הוא היה כל כך חסר אונים ,הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו.

"בואי נלך" הוא אמר לפתע
"אני לא רוצה ללכת ,אני רוצה להישאר כאן ." אמרתי ,עדיין בוכה.
הוא לא אמר כלום ,רק הסתכל עליי וחיבק אותי
"איך הם לא אמרו לי כלום ?!" שאלתי בוכה "מה הם חשבו שאם הם יסתירו את זה ממני אז זה יהיה פחות כואב ?!"
גיא לא אומר מילה .
ככה ישבנו במשך כחצי שעה .
לא אומרים מילה ,אני עם המחשבות על אביעד ,וגיא בדאגה עלי .

החלטתי שאני מוכנה לצאת ,ויצאנו מהבית חולים . אני טעונה במחשבות .אפילו ללכת לא היה לי כוח.
גיא נאלץ לתמוך בי ,ולעזור לי ללכת .
נכנסו הביתה ,ואמא מסתכלת עלי במבט מודאג ,גיא מלווה אותי ועוזר לי להתיישב על המיטה,
בלי לומר כלום ,פשוט טבעתי בתוכה ונרדמתי .
הוא כיסה אותי בסמיכה וירד למטה ,להסביר לאמא שלי מה קרה ,גם היא בוכה ,אבל לא כמוני ,היא מודה לו ,והוא הולך לדרכו.

*******
"היי מור " שמעתי קול
"מי זה ?" גיששתי באפלה ,הכול היה חשוך ולא ראיתי כלום
"זה אני ,אביעד " אמר לי קול מתוק ,
"אביעד !?!?"כמעט צרחתי "איפה אתה ?!"
"אני ממש פה ליידך !!" הוא אומר לי
"אני לא רואה אותך !!" עניתי בעצב . "הכול פה חשוך"
"העיקר שאת שומעת אותי " הוא אמר .הרחתי את הריח שלו
"אביעד אתה חיי !!!!!!!!! " צרחתי כולי מאושרת
"אני מתגעגע אלייך מור .. מאוד מאוד !!" הוא אמר ומנסה לגשש אותי
"אני מרגישה אותך .. " אמרתי וצחקתי
"גם אני אותך ,כל כך התגעגעתי אלייך ,!!" הוא אמר וליטף את הלחיים שלי
דמעה זלגה מעיניי "למה עשית לי את זה ? אני מתגעגעת אלייך !!" אמרתי וחיבקתי אותו
הוא ניגב לי את הדמעה
"אני יודע ,אני כל כך אוהב אותך מור,לעולם לא אעזוב אותך" הוא אמר וחיבק אותי חזק
"גם אני אותך" אמרתי והתייפחתי
"אם אתה פה ,למה הרופא אמר לי שאתה כבר לא כאן ?" אמרתי בקול עצוב ,נזכרת במה שקרה היום ,
"זה לא חשוב עכשיו ,מור ,אני רוצה שתבטיחי לי שתמשיכי בחיים שלך " הוא אמר פתאום רציני
"מה ?למה ?"
"פשוט תבטיחי !!"
"מבטיחה"
"יופי ,אני אוהב אותך מור,תזכרי ,אני תמיד איתך." הוא אמר לי וחיבק אותי חזק "מגיע לך מישהו יותר טוב ממני "
"מה ? למה אתה מתכוון ?"
פתאום ראיתי שאני מדברת לעצמי "אביעד !?!?!?"
"אביעעעעעעדדד !!!!" צרחתי בוכה
"אביעעעעד" קראתי לו בקול שבור ."הבטחת לא תעזוב"
אף אחד לא ענה ,נותרתי לבדי .

זה היה חלום .