תקציר, פרק 1- "סרטן חיית מחמד?"
רבנו.
רבנו מאוד, צרחתי עליו ואז הוא צרח עליי בחזרה ופתאום כל האהבה נשכחה, לא הכרתי אותו, אני מניחה שהוא גם לא הכיר אותי אבל ידעתי שאני שונאת אותו בכל מאודי באותו רגע, שנאה עמוקה כזאת, שנאה שאי אפשר לשכוח בכזאת קלות, שנאה שמוציאה אותך מהדעת, שבא לך לקרוע את הבן אדם שעומד מולך לאלפי חתיכות קטנות מרוב שנאה, שנאה של כל הפחדים, שנאה שמוציאה ממך את כל הדברים הרעים שלא ידעת שקיימים בך.
ושנאתי אותו, הו הו כל כך שנאתי אותו, שנאתי אותו ששכחתי שאני אוהבת אותו, רציתי לזרוק אותו לשומקום, שיסתדר. בדיוק. שנאה כזאת.
"אתה יודע מה?" צרחתי עליו את כל קולי, "אולי באמת לא נועדנו אחד לשנייה!" התגריתי בו, תמיד אני מתגרה שאני שונאת.
"אליענה אני…" הוא ניסה להגיד משהו אבל בכלל לא אפשרתי לו, לא מגיע לו זכות דיבור בכלל.
"ואתה יודע מה? אני בכלל לא זוכרת למה התאהבתי בך!" צרחתי שהגרון שלי כמעט נשרף במקום.
"אליענה שניה אני…" הוא נהיה חיוור, אבל זה לא הזיז לי, היה לי חשוב רק מעצמי באותה השנייה, רק מכמה אני פגועה וכמה אני שונאת אותו ורוצה שהוא יידע את זה, שיפנים את זה, שיהיה לו אכפת.
הסתובבתי בחדר "לא! זה לא ייאמן כמה אתה חושב על עצמך! תראה…פשוט לא אכפת לך ממני!" לא הסתכלתי לו בפנים, הייתי עסוקה בלצעוק.
"אליענה…" הקול שלו נהיה חלש, מגמגם, קול שונה מאיך שאני מכירה את הקול שלו, אז הסתובבתי אליו, כדי לראות מה השתנה.
הוא היה חיוור שכמעט לא הבדלתי בין צבע פניו לבין צבע הקיר שהיה במקביל אליו, הוא התנדנד מצד לצד, גלגל עיניים ונפל על הרצפה.
מה שאני זוכרת מאותה שנייה שהבנתי שהוא נופל על הרצפה זה כמה הלב שלי פעם באותו רגע, כמה אותה שנאה שהרגשתי דקות קודם לכן השתנתה לדאגה גדולה, דאגה שמסמלת אהבה, לא זכרתי למה רבנו בכלל, ולא זכרתי כמה שנאתי אותו בכלל- כי ברגע שראיתי אותו נופל על הרצפה-
הבנתי שאני אוהבת אותו כל כך.
אבל הסרטן הרס את גופו אט אט,
כפי שהרס את ליבי.
תגובות (2)
וואו ממש אהבתי! הסרטן הוא נושא מאוד רגיש אצלי…
אני בעצמי כותבת עכשיו סיפור שסובב סביב זה.
הצלחת ממש לעניין אותי, אמשיך לעקוב!
מקווה שבסופו של דבר הבחור יתגבר על המחלה.
אני אוהבת סיפורים כאלה כי הסוף בהם הוא לא משנה זה כל הכאב והכח מקווה שתמשיכיי