תרפא אותי, פרופסור -פרק 46-

"מה קרה שון?" מיר שאל אחרי שהם ירדו מהקרון, שון לא היה נראה בסדר, "אני לא יודע" המלוכסן לחש, מתקדם ביחד עם האחר אל המשך הפארק, "אני חושב שהייתי כאן פעם" שחור העיניים אמר וורוד השיער הביט עליו, "היית כאן עם סטיבן" הוא השיב, "הוא מעולם לא נתן לי לעלות לרכבת הרים" שון מלמל, מחייך קלות כשמיר שילב את זרועותיהם, "אולי היית כאן עם מי שיצאת איתו?" ורוד השיער מלמל ושון הביט עליו, נוגס בשפתו התחתונה וחושב לרגע, "אני לא יודע" הוא השיב ומיר נאנח.

"בוא נלך לאכול" מיר הציע והאחר הנהן, זה אולי יעזור לו עם הכאב ראש, "מה נאכל? מקסיקני? פיצה? המבורגר? סלט? מה בא לך?" מיר שאל, לוקח את שון אל אזור דוכני האוכל, הצעיר הביט על שורת החנויות, בוחן מה כדאי לו יותר.

*"יאמי, אוכל מקסיקני זה טעים"* קולו שלו לפתע הדהד בראשו ומיד אחריו הגיע צפצוף אוזניים קצר שגרם לשון להניח את ידיו על אוזניו בזמן שעצם את עיניו, "שון?" מיר שאל בחשש, זז משון ונעמד למולו, נוגע בכתפיו ותופס את תשומת ליבו של האחר.

שון פקח את עיניו, מביט על מיר שהסתכל עליו בשאלה והוא הוריד את ידיו מאוזניו, נאנח ארוכות, "מקסיקני" שון ענה ברצינות והאחר הביט עליו בריכוז, "אתה בסדר?" הקטן שאל ושון חייך אליו קלות, "אני מקווה" הוא השיב לשואל, מתקדם איתו אל מקום האוכל ומזמין איתו את מה שמצאו כטעים.
—
מיר הסתכל על שון אוכל ורק אז הוא הרשה לעצמו לאכול, בודק מדי פעם ששון אוכל כמו שצריך והוא חייך לעצמו קלות, זה מרגיש לו כמו פעם שהם היו חברים טובים, לפחות שון זוכר את החברות שלהם כמשהו עכשווי.

מיר נאנח מעט, מה אם שון יזכר בסוף והוא לעולם לא יוכל להיות שוב חבר שלו?

"שון?" מיר שאל, תופס את תשומת ליבו של שון שלמולו שהמשיך לאכול, "ממ?" שון שאל בסקרנות, "יש לי שאלה שמסקרנת אותו" מיר אמר בחיוך ושון הנהן בהבנה, מחכה לשאלה, "אם יגידו לך שאתה צריך לבחור בין לא זכור לעולם ולחיות מבלי לדעת כלום או לבין לזכור ואולי להתאכזב מהמציאות, במה תבחר?"
–
*"אם יציבו בפניך שני דברים, להרוס את הבר של ג'יין ולהמשיך לעשות את מה שאתה אוהב, או להשאיר את הבר כמו שהוא ולוותר על מה שאתה אוהב, במה תבחר?"* הקול של הגבר ההוא שוב תקף את ראשו של שון והוא כיווץ את גבותיו לפני ששתה ממיץ התפוזים, מנער את ראשו מעט, רוצה לשחרר את הכאב ראש שלו.

"שון אתה בסדר?" מיר שאל בפחד ושון הביט עליו בדאגה, "א-אני שומע דברים" המלוכסן אמר והאחר הביט עליו בשאלה, לא מבין למה הוא בדיוק מתכוון, "אני חושב שקופצים לי זיכרונות לראש, אני הייתי כאן, אני יודע" שחור השיער אמר וורוד השיער הביט עליו ארוכות, "מה אתה שומע?" מיר שאל ברצינות ושון חשב לרגע, "קול של מישהו, הוא שאל אותי על הבר ועל ג'יין…א-אני לא יודע" האסייתי הסביר, מביט בחוסר אונים על האחר.
"אתה רוצה שנלך מכאן?" ורוד השיער שאל, לא רוצה ששון יסבול מזה עוד יותר, אבל האחר הניע את ראשו לשלילה, "לא, אני רוצה להמשיך להסתובב, אולי אני אצליח להיזכר בעוד" הוא אמר בכנות ובפחד, לא יודע מה מצפה לו, אבל הוא לא יכל להזניח את זה, הכאב ראש יעבור לו, אבל האיבוד זיכרון לא יעבור אם הוא לא יעשה עם זה משהו.

ועכשיו כשהזיכרון על ג'יין והבר הגיע אליו, הוא באמת הבין עד כמה שג'יין חשוב לו, גם אם הוא לא ידע מה התשובה שהוא ענה בעבר, הוא הניח לעצמו שזאת הייתה התשובה השנייה.
–

"אז תסיים לאכול ואז נקום ונמשיך להסתובב ולראות מתנקים שווים" מיר אמר והאחר הנהן, חוזר לאכול שוב, הוא רוצה לברר אם הוא יצליח להיזכר במשהו כמה שיותר מהר, הוא רוצה גם להבין למה דווקא כאן הוא נזכר בהכל? מה כל כך חשוב בפארק שעשועים הזה?

—
שון הביט לצדדים במהירות כשהם התחילו ללכת בפארק, רוצה לראות אם משהו יכול להזכיר לו איזשהו זיכרון קטן.
מיר גיחך קלות, מסתכל על שון ואז על הילדים שעמדו בשורה למול עמדת צמר הגפן המתוק.

"רוצה?" מיר שאל ושון הסתכל עליו בשאלה, "מה?" הצעיר שאל ואז מיר הצביע על העמדה והאחר הביט עליה, "לא, אני כבר מלא מהאוכל" שון אמר בחיוך ומיר עצר אותו במבט נוזף, "תמיד יש מקום לקינוח" ורוד השיער אמר והלך ממנו אל העמדה, ממתין בתור ושון נאנח בחיוך והלך לעמוד לצידו.
טוב, זה בסך הכל סוכר על מקל, זה לא משהו שיגרום לו להתמלא עוד יותר.
—

"יאמי" מיר אמר ולקח את המקל עם ענן הסוכר הגדול, משלב את זרועותיו עם שון והם צעדו ביחד, אוכלים מהסוכר שהתמוסס בלשונם, "מתוק~" מיר זימר ושון הסתכל עליו בחיוך.

*"מתוק"* שוב הקול של הגבר ההוא נשמע בראשו של שון, הוא היה נשמע מחוייך ושון יכול היה להרגיש כאילו והוא כרגע נמצא לצידו.

הוא הביט על מיר ואז על ענן הסוכר לפני שלקח עם ידו חתיכה גדולה והכניס מהר לפיו, גורם לירוק השיער להביט עליו בשאלה, אבל שון היה עסוק בלנסות להתרכז כמה שיותר חזק והאחר נאנח וויתר על לשאול את שון אם הוא בסדר.
–

"מתחיל לטפטף" מיר מלמל כשהרגיש טיפת גשם נופלת על ידו והוא הביט מעלה, השמיים הפכו למעוננים, "נתפוס מחסה או שנמצא מתקן סגור" הוא אמר ושון הנהן אליו, עוד אוכל מצמר הגפן המתוק.
—
"גלגל ענק זה מתקן סגור" מיר אמר בחיוך כשראה את הגלגל הענק לפניהם והוא משך בצחקוק את שון שצחק איתו גם כן, נעמדים בתור הקצר שלאט לאט התקדם עוד ככל שיותר ויותר אנשים עלו על הקרונות המתרוקנים מאנשים שעשו כבר סיבוב על הגלגל הענק.
–

"הבאים בתור" האחראי אמר בחיוך ושון ומיר נכנסו אל תוך התא הריק, מתיישבים זה למול זה, תיקם לצידם.

"אתה יכול לאכול בעצמך, זה כבר מתוק לי" מיר אמר כששון הציע לו מהצמר גפן שבידו והצעיר הנהן בחיוך, לא מרגיש שזה מתוק לו מדי.

הדלת נסגרה והם התחילו לנוע מעלה, עולים באיטיות יותר ויותר ושון ומיר צחקקו בניהם כשהביטו לבחוץ, רואים איך שהם מתרחקים מהקרקע.

–
"הם נראים כל כך קטנים" מיר אמר, מתכוון לאנשים מלמטה ושון הנהן, "נכון, כמו נמלים" הוא השיב, "זה כמו בגג של האוניברסיטה" הוא הוסיף וגיחך מעט, מסתכל על השמיים האפרוריים לרגע ואז שוב על האנשים מטה שנהיו קטנים אפילו עוד יותר מהפעם קודמת שהסתכל עליהם מלמעלה.
–

ואז שון הפיל את הצמר גפן מידו כשתמונה זהה קפצה לראשו, אנשים קטנים שעמדו וחיכו בתור לקראת הערב היו חקוקים בזיכרונו.

שון הסתכל בבהלה על מיר שהביט עליו בדאגה, "גם כאן היית?" מיר שאל והאחר הביט עליו והנהן, "תעצום עיניים" ורוד השיער ביקש והמלוכסן לא ידע למה, אבל הוא עשה את המבוקש ועצם את עיניו, "תתרכז" ירוק העיניים לחש, "שון, תתרכז טוב טוב" הוא אמר שוב, יכול לראות איך שעיניו של שון נעות מצד אל צד כשעפעפיו עוד סגורות.

גבותיו של שון התכווצו כשהוא ניסה להתרכז כמה שיותר, הרעשים של האנשים שהיו רחוקים נשמעו באוזניו ביחד עם צלילי המתקן שזז, מאפשרים לו להיכנס טוב יותר לתוך העולם שלו, שון חפר בזכרונותיו, מנסה למצוא פיסת מידע קטנה, הוא יכול לעשות את זה, הוא צריך לעשות את זה, הוא חייב לעשות את זה, חייב להיזכר.

הוא לא פוחד יותר, הוא לא חושש יותר, הוא רוצה להיזכר, הוא באמת רוצה לדעת מי הוא ומי אלו האנשים שהיו בחייו, עוד קצת, עוד טיפונת וזה יגיע אליו.
–
*"מייקל…אני אוהב אותך* קולו שלו נשמע והוא אגרף את ידיו, בזיכרונו הוא הביט על הגבר עם השיער החום ואז הוא עצמו נישק אותו מבלי לחשוב פעמיים, מנשק אותו בתשוקה, באהבה וברצון לעוד.
–
שון פער את עיניו, "ז-זה מייקל" הוא אמר, "זה היה מייקל" הוא אמר למיר שחייך אליו, "נזכרת בהכל?" מיר שאל והאחר הניע את ראשו לשלילה, "לא, א-אני רק נזכרתי בזה" הוא אמר חלושות, "א-אהבתי את מייקל" הוא אמר, יותר לעצמו וליבו התחיל לפעום בחוזקה, "יצאתי עם מייקל" הוא הוסיף והביט מטה, רוצה כבר להגיע לבחוץ.
—-

"אני אדבר איתך!" שון אמר במהירות כשהם יצאו מהתא, נושק בחוזקה ללחיו של מיר, "אני לעולם לא הולך לשנוא אותך יותר" הוא אמר בכנות לורוד השיער לפני שרץ משם אל היציאה, משאיר את ירוק העיניים לחייך לעצמו, מודה בכל ליבו על מילותיו של שון.

"בהצלחה שוני" הוא לחש, מסתכל על השמיים שהתחילו להתבהר, "מזג האוויר מתחיל להיות נעים יותר" הוא מלמל בצחקוק, הולך גם הוא אל היציאה.
—-

שון כירסם את ציפורניו בלחץ, "אפשר קצת מהר יותר אדוני?" הוא ביקש מהנהג להגביר מהירות ובעל המונית גיחך מעט כשראה את מבטו הלחוץ של שון, מגביר מעט את המהירות.
—
"תודה!" שון אמר ויצא מהמונית כשהיא נעצרה למול ביתו של מייקל, "העודף" הנהג מלמל אבל שון כבר רץ אל ביתו של מייקל, "הצעירים של היום" בעל המונית אמר בחיוך, נוסע משם.
—–

"שנייה" מייקל אמר לקמרון ולפרנק, עוצר את השיחה בניהם כשדפיקות חזקות ומהירות נשמעו על הדלת, הוא התרומם מהספה והלך אל דלת הכניסה, פותח אותה באיטיות ופוער את עיניו כשהמלוכסן עמד מחוץ לדלת, מתנשף.

"מה אתה עושה כא-" מייקל השתתק כששון נכנס פנימה וחיבק אותו בחוזקה, "ש-שון?" מייקל שאל, גורם לזוג להיעמד ולהסתכל על פתח הדלת, "שון?" פרנק שאל בעיניים פעורות והצעיר חייך אליהם קלות לפני שהתרחק ואחז בפניו של מייקל שהביט עליו בשאלה.

"א-אנחנו" שון נשם עמוק, מרגיע את עצמו, "אנחנו היינו זוג, נכון?" הצעיר אמר ברצינות ומייקל התכוון להתכחש, "אני זוכר" שון אמר, גורם לעיניים של השלושה האחרים לפעור, "היינו בפארק שעשועים והיינו ברכבת הרים ו…ואכלנו אוכל מקסיקני, ו-והיינו בגלגל ענק וגם התנשקנו" שון אמר, "נכון? וגם אכלנו צמר גפן מתוק, נכון?" הוא אמר בחיוך ומייקל לא הצליח להגיב, הוא היה מופתע מדי.
"א-אני זוכר רק את זה" שון אמר, "אבל אמרתי לך שאני אוהב אותך ואז נישקתי אותך" הוא הוסיף במהירות, "אהבתי אותך מייקל, נכון?" הוא שאל בחיוך, ממשיך לאחוז בפניו של מייקל, "נכון?" הוא שאל בתחנונים, "נכון" הפרופסור ענה ושון חייך וחיבק אותו שוב, אבל מייקל נאנח בכבדות.
–

"אתה אהבת אותי" הוא אמר, מזכיר בכוונה את לשון העבר, "אתה כבר לא אוהב אותי שון" הוא הוסיף, "מייקל!" קמרון אמר ברוגז, אבל הפרופסור לא התייחס והרחיק ממנו את הצעיר שהביט עליו בשתיקה רועשת, "אנחנו נפרדנו שון, ביום של התאונה אני נפרדתי ממך כי לא באמת אהבתי אותך" הוא אמר בעוקצנות, זוכר טוב מאוד את האיומים של הירו, אם הם יחזרו להיות ביחד, אז כל מה שהיפני המבוגר אמר, יקרה.

"מייקל זה לא נכון!" קמרון אמר בכעס על חברו הטוב, לא מרוצה ממה שהאחר אמר, רואה איך שעיניו של שון דומעות.

מייקל גיחך בכעס, "זה נכון, אני לא אהבתי אותו" הוא מלמל, מסתכל על שון שנגס בפיו התחתון, "תלך, אני לא רוצה אותך בבית שלי" חום השיער אמר ושון צעד אחורנית לפני שהסתובב ויצא החוצה בריצה, רץ לכיוון אזור התאונה ומחפש מונית מזמן שבכה בסערה.

זה נכון שהוא כרגע לא אוהב את מייקל, אבל מה שהאחר אמר לו היה מאוד מרושע.
—

"אתה לא יצאת בסדר בכלל!" המתולתל צעק על האחר לפני שדחף אותו ורץ החוצה גם כן, רואה את שון באופק והוא נאנח ורץ אחריו, שמח שהצעיר נעצר בשביל לשבת בכיפוף על הריצפה ולבכות.
—

"אני יודע שאתה עושה את זה לטובתו" פרנק אמר וטפח על כתפו של מייקל לפני שיצא החוצה, רואה את קמרון רץ והוא רץ אחריו.
–
"שון שון" המתולתל אמר והתיישב ליד הצעיר שהכניס את פניו לבירכיו, "הוא אידיוט, נכון?" קמרון אמר בחיוך ושון הנהן, גורם לאחר לצחקק מעט.

"אני יכול לחבק אותך?" המבוגר יותר שאל ושון הרים את ראשו, מסתכל על מתולתל בשפה רועדת והוא הנהן, תוך שניות ספורות הוא היה בתוך מעגל הידיים האוהבות של האחר שחיבק אותו חזק אליו, "אני יכול רק להגיד לך שאם תיזכר בעוד דברים, אתה תבין טוב יותר את הסיטואציה ששניכם נמצאים בה" קמרון זרק רמז לאחר שהביט על פרנק שנעמד מאחורי קמרון וחייך אליו.

"רוצה שניקח אותך הביתה?" השרירי שאל ושון הנהן, עדיין חבק את קמרון, "א-אני רוצה ללכת לבר" הוא אמר והמתולתל התרחק והביט עליו, "באמת?" קמרון שאל ושון הנהן, "באמת" הוא לחש, מחייך כשהמבוגר מבניהם ניגב את דמעותיו, "תזכור שמייקל הוא לא בן אדם רע" האקס של מייקל אמר לאחר בחיוך כן, "אל תאמין למה שהוא אומר, תאמין למה שאתה זוכר" הוא הוסיף לפני שליטף את שיערו של שון שהביט עליו בסקרנות.
–

"בוא נקום" קמרון לחש והתרומם ביחד עם שון שהביט לכמה רגעים על הכביש, "כאן הייתה התאונה?" שון שאל ושני האחרים הביטו זה על זה ונאנחו להם, "פה" המתולתל אמר ולקח את האחר עוד כמה צעדים קדימה, מצביע על הכביש השחור, "כאן שכבת" הוא אמר והסתכל על שון שבחן את פיסת הכביש בחיוך עצוב.

"כאן שון ההוא נעלם" שון לחש לעצמו וקמרון נאנח, "הוא לא נעלם לתמיד" פרנק אמר בחיוך וקמרון חייך אליו, "נכון, הוא עוד יחזור" קמרון אמר והביט על שון שהסתכל עליו, "הוא עוד יחזור" הוא אמר שוב, אוחז בידו של שחור השיער שחייך אליו קלות לפני שהם הלכו אל הצד השני, הולכים אל הדירה של פרנק וקמרון.
–
שון הביט לכמה רגעים על הדירה של מייקל לפני שנאנח והתקדם ביחד עם האחרים כמה דירות קדימה, "הגענו" קמרון אמר ונעצר ליד הרכב שלו ושל פרנק, "בוא ניסע הביתה" קמרון אמר לשון בחיוך מתרגש והאחר הנהן, "כן" הוא השיב ונכנס פנימה כשפרנק פתח את האוטו.
—-

מייקל צחק בייאוש, יושב על הספה בחוסר אמונה מוחלט מעצמו, מה לעזאזל הוא עושה?

"ואו מייקל, אתה פשוט אידיוט" הוא לחש לעצמו, ידיו מונחות על ראשו שהורכן מטה, נוגס בשפתו הרועדת לפני שהתחיל לבכות בשקט, הוא פשוט אידיוט מוחלט.
——

"למה התקשרת אליי?" ריימונד שאל בקול קשוח, מופתע כשהוא שמע את קולו הבוכה של בנו, הוא מעולם לא שמע את מייקל בוכה, טוב, אולי כשהוא היה תינוק.

"א-אבא" מייקל אמר, גורם לאחר לפעור את עיניו, הוא לא קרא לו אבא הרבה מאוד שנים, "אבא!" מייקל צעק, מיואש מהכל, הוא כבר הגיע למקום הכי תחתון שהוא יכול להגיע אליו.

"בבקשה" הוא התחנן לטלפון, "בבקשה תיתן לי לחזור לשון" הוא אמר בקול שבור וריימונד נאנח, גם אם בנו בוכה הוא לא יכול לעשות שום דבר בנושא.

"אני לא מונע ממך לחזור אליו" האב מלמל, פחות קשוח אבל הוא כן היה כוחני.
"אתם תהרסו אותו אם הוא יחזור להיות שלי, אתה והירו תהרסו לו את החיים הגם ככה הרוסים שלו" מייקל אמר, עוצם את עיניו, "אתה לא יכול פשוט לעזוב אותנו ולתת לנו לחיות בשקט?" הצעיר שאל, יודע שהסיכויים קלושים.

"מייקל, אין דבר כזה שקט בחיים שלנו" הוא מלמל לטלפון, "אני לא יכול לתת למה שאתה מרגיש להשפיע על התוכניות שלי" הוא הוסיף.

"אני לא אשפיע, אני מבטיח לא להוציא מילה, רק תיתן לי לחזור אליו!" מייקל התחנן שוב, שומע אנחה כבידה מהצד השני.

"אתה תמצא כבר מישהו אחר" ריימונד אמר לפני שניתק את הטלפון, משאיר את מייקל להביט בזעזוע על האוויר, הוא סתם זרק את טיפת הכבוד האחרונה שלו.
–
"מה חשבתי לעצמי?" מייקל גיחך, זורק את הטלפון הצידה על הספה בזמן שניגב את עיניו, "אני חי בעולם שבו המשפחה שלי הם האוייבים שלי" הוא צחק בקול לפני שצרח בחוזקה, לא יכול לסבול את זה יותר, כבר יותר משמונה חודשים שהוא פשוט משתגע, אפילו יותר אם הוא מסתכל גם על התקופה ההתחלתית שלו מאז שעבר לכאן.

מייקל צרח וצרח וצרח, מוציא מעט מהכאב שהיה בתוכו, "אני צריך לעזוב" הוא מלמל אחרי שנרגע, מסתכל על הדירה שלו, "אני לא יכול להישאר כאן יותר" הוא מלמל ובאותו הזמן הוא תפס את הטלפון שלו בחזרה, מתקשר אל מנהל האוניברסיטה.

——-
"הגענו" קמרון אמר בחיוך, מסתכל על שון שישב מאחור, הוא נראה טוב יותר, זה שימח את המתולתל.

"אתה רוצה שניכנס איתך גם?" המתולתל שאל והאחר הניע את ראשו לשלילה, "אני אסתדר לבד" הוא אמר חלושות והאחרים הנהנו אליו, "תודה" הוא הוסיף, "אין על מה" השרירי אמר בכנות, "אם תצטרך משהו, כל דבר, אתה יכול לדבר איתי" קמרון אמר ושון הנהן, "אני אתן לך את המספר שלי" הבן זוג של פרנק אמר והצעיר הגיש לו את הטלפון שלו, מאפשר למתולתל לרשום את המספר שלו.
–
"אני בטוח שג'יין ישמח" קמרון אמר כשהחזיר לאחר את הטלפון, "אני מקווה" שון מלמל לפני שחייך אל השניים, "להתראות" הוא הוסיף, "להתראות" שני האחרים אמרו ביחד, מגחכים אחד לשני והמלוכסן חשב לעצמו שהם באמת חמודים לפני שהוא יצא מחוץ לרכב, מנופף להם.
–
"תיכנס ואז ניסע" קמרון אמר כשפתח את החלון והוציא את הראש מעט החוצה, האחר חייך והנהן בהבנה, רץ קלות אל הבר.
—
שון התכוון לפתוח את הדלת אבל היא הייתה נעולה, הוא הביט אחורנית אל קמרון בשאלה והמתולתל סימן לו עם אגרופו שהוא ידפוק על הדלת, מניח לעצמו שג'יין שוב החליט לא לפתוח את הבר היום.

–
הצעיר תיקתק בדלת בחוזקה שוב ושוב, "רגע" הוא שמע את קולו של פול לפני שהדלת נפתחה, רואה איך ששומר הראש מביט עליו בשאלה, "מה אתה עושה כאן?" השרירי שאל, "הוא בא לישון אצלכם היום!" קמרון צעק מהרכב כשראה את הבעת הפנים השואלת של בן זוגו של ג'יין.

פול הסתכל על הרכב, רואה את קמרון מנופף אליו והוא חייך ונופף לו קלות בחזרה לפני שחזר להביט על שון, מבחין בעיניו הנפוחות מעט, יודע שהוא בכה.

"בוא תיכנס" העובד של הירו אמר, פותח את הדלת עוד יותר ומאפשר לצעיר להיכנס פנימה לפני שהוא חייך שוב לקמרון, סוגר ונועל את הדלת מאחוריהם.
—
"הוא לא עובד?" שון שאל בשקט את שומר הראש שלו ופול כבר הבין שהוא מתכוון לג'יין, "אין לו מצב רוח היום" השרירי הסביר בחיוך קטן והאחר נאנח, "א-אני יכול לראות אותו?" שון שאל, "בטח, הוא בחדר" פול אמר וליטף את ראשו של שון קלות, "אתה לא צריך לבקש מאיתנו רשות, זה הבית שלך" השרירי אמר בכנות והקטן חייך אליו קלות.

"אני עדיין מרגיש מוזר עם זה שאתה לא מדבר אליי ברשמיות" שון מלמל בכנות ופול גיחך לפני שהחזיר את ידו אליו וקד אל שון המופתע, "כן אדוני" פול אמר ושון צחקק, רואה איך שפול חוזר להזדקף, "אתה בעצמך אמרת לי שאתה לא אוהב שאני מדבר אלייך ברשמיות, רצית שנהיה חברים" פול גילה לשון חלק מהעבר והצעיר הביט עליו לכמה רגעים וחייך, "אז אל תדבר אליי ברשמיות" המלוכסן החליט, "מעולה" השרירי ענה בחיוך, "בוא נלך לג'יין" הוא הוסיף, מתקדם עם האחר אל אזור המגורים.

—
הדלת נפתחה וג'יין התרומם במהירות מהמיטה כשראה את שון ופול עומדים בפתח, "א-אמרת לי לעשות את מה שאני רוצה" שון לחש והבלונדיני הסתכל עליו ארוכות, "אני רוצה לישון כאן" הוא אמר וג'יין חייך לפני שרץ אליו, מחבק אותו בחוזקה, "תודה" כחול העיניים לחש, מלטף את שיערותיו השחורות של הגבר האחר שחיבק אותו גם כן.

–
"אני נזכרתי בזוגיות עם מייקל" שון אמר וג'יין התרחק, "באמת? במה?" מנהל הבר שאל בהתרגשות, "היינו בפארק שעשועים ביחד, נכון?" הוא אמר והבלונדיני הנהן במהירות, "נכון, זה היה ביום של התאונה, התרגשת ממש והיית כל כך שמח שאתם יוצאים לדייט נורמלי בפעם הראשונה" המבוגר יותר אמר בחיוך, "הלכתי אליו" שון לחש בעצב, "אל מייקל?" פול שאל ושון הנהן, נותן לו להבין למה קמרון ופרנק הם אלו שהביאו אותו לכאן.
"והוא אמר שהוא לא אהב אותי ובגלל זה הוא נפרד ממני באותו היום, הוא היה ממש מרושע" שון מלמל חלושות ובני הזוג הביטו זה על זה לפני שנאנחו בשקט, חוזרים להביט על שון, "אתה זוכר שאמרתי לך שלמי שאהבת היה נורא קשה בלעדייך ושגם עכשיו קשה לו?" ג'יין אחז בלחייו של שון שהנהן קלות, "למייקל נורא קשה, אני רוצה שתדע את זה" הבלונדיני אמר, חוזר לחבק את האחר שחשב לעצמו, אולי מייקל כן אוהב אותו עדיין.