תרפא אותי, פרופסור -פרק 47-

ג'יין פתח באיטיות את הדלת, מחייך כשראה את שון ישן בבילגון על המיטה שלו, הוא כבר לא ישן מקופל והוא נראה כמו ילד קטן, "ילד שלי" הוא לחש ונכנס פנימה, הוא צריך להעיר את שון לאוניברסיטה.
–
הבלונדיני התיישב על המיטה, מלטף את שיערו השחור של הצעיר בעדינות, "שון שון" ג'יין לחש, מקבל מלמול לא ברור מהאחר והוא גיחך קלות, "שון שון הגיע הזמן לקום" מנהל הבר לחש, רואה איך שעיניו המלוכסנות של האחר נפקחות באיטיות עד שהוא הביט עליו, מחייך קלות.

"בוקר טוב" שון מלמל חלושות, "בוקר טוב תינוק שלי" כחול העיניים לחש, נושק לראשו של שון, "תודה שאפשרת לי לישון כאן" הצעיר מלמל ושפשף את עיניו, "אתה תמיד יכול לישון כאן, זה הבית שלך" הבלונדיני אמר בכנות מוחלטת, מחייך אל האחר שהתרומם לישיבה.

"קניתי אבקת שוקו" הוא אמר בצחקוק ושון חייך אליו, "תודה" הוא השיב, מחייך כשהאחר ליטף את שיערו, "תתארגן ואני אלך להכין לך שוקו וכריך" ג'יין אמר ושון הנהן, מקבל עוד נשיקה, הפעם על מצחו מג'יין לפני שהבלונדיני התרומם מהמיטה ויצא החוצה.
–
שון נאנח בחיוך לפני שהתרומם מהמיטה, פותח את הארון ומוציא משם בגדים ומגבת, "אני צריך להעביר לכאן עוד בגדים" הוא מלמל לעצמו כשהבין שהוא רוצה לישון כאן עוד מדי פעם.

הצעיר הלך אל המקלחת, עומד למול המראה ומצחצח את שיניו, הוא הביט על עצמו ארוכות ונעצב כשחשב על מייקל, מה באמת מייקל מרגיש אליו? למה הם נפרדו? למה הם נפרדו דווקא אחרי שהם הלכו לפארק שעשועים ונהנו ביחד?

שון נאנח וירק את המשחת שיניים מפיו, שוטף את הפה שלו עם מים ולאחר מכן הוא שטף את פניו, מביט שוב על המראה, "למה אהבתי אותו?" הוא שאל את עצמו בבלבול, אבל נאנח כשלא הבין למה, מחליט שכדאי להיכנס פשוט למקלחת, אולי היום יצא לו לדבר עם מייקל כמו שצריך באוניברסיטה.
—–

"הנה לך" ג'יין אמר בחיוך, נותן לו את הכריך, "תודה" שון אמר ולקח את הלחם מידו של האחר, מכניס אותו לתיקו, "השוקו" הבלונדיני אמר והגיש את המשקה המתקתק והחמים לאחר שחייך אליו באושר, "עוגיות?" הבלונדיני שאל בחיוך משתובב ושון הנהן במהירות, גורם לו לצחקק ולהוציא את העוגיות האהובות על האחר.

–
הבלונדיני הביט בחיוך על הצעיר שנגס בעוגייה הרכה ומיד אחר כך הוא שתה מעט מהשוקו, מערבב את העוגייה עם הנוזל החמים בתוך פיו, "לא השתנית הרבה אחרי הכל" ג'יין לחש וליטף את שיערו, לוגם מהקפה החמים שלו.
–
"פול בעבודה?" שון שאל את האחר וכחול העיניים הנהן בחיוב, הצעיר הסתכל עליו ארוכות, חושב לכמה רגעים, "תמיד הייתם ביחד? כאילו, יצא לכם שרבתם?" שון שאל בתמימות וג'יין הסתכל עליו וצחק מעט, "נפרדנו אפילו כמה פעמים, אבל הפרידות לא באמת החזיקו להרבה זמן, אנחנו עדיין רבים ולא מסכימים עם הכל, אבל אנחנו אוהבים אחד את השני אז זה עוזר לנו להשלים מהר" כחול העיניים השיב בחיוך ושון הנהן, "אתה חושב שמייקל ניפרד ממני כי הוא לא אהב אותי?" הצעיר שאל וג'יין הסתכל עליו בחיוך קטן.

"אתה אוהב את מייקל שאתה ככה מתעניין בו?" מנהל הבר שאל בתקווה, אבל נאנח מעט כששון הניע את ראשו לשלילה, "אני לא, אני אפילו לא מבין למה אהבתי אותה מלכתחילה" הוא מלמל בכנות, ממשיך לאכול את העוגייה ולשתות מעט מהשוקו, "הוא לא ממש הטעם שלי ואני עדיין מרגיש אהבה לסטיבן אפילו שאני לא באמת רוצה" הוא הוסיף והאחר הנהן בהבנה, רוצה לתת לשון להרגיש בנוח עם מה שהוא אומר.

"אותה חושב שאם אני אזכר בהכל, אני אדע את הסיבה לפרידה שלנו?" הצעיר שאל וג'יין הנהן, "אני לא חושב, אני בטוח" הוא השיב והצעיר הביט עליו עמוקות, רואה שג'יין דובר אמת והוא חייך קלות, "אני רוצה להיזכר, אני יודע שאהבתי אותך" שון מלמל וליבו של ג'יין התכווץ בשמחה ועצב, "אתה עוד תיזכר" ג'יין מלמל חלושות, רוצה להאמין גם כן לדבריו.
—–
"אם אתה צריך משהו תתקשר אליי" ג'יין אמר כשהם עמדו בחוץ, שון עמד לעלות על המונית.

"אוקיי, אני אבוא לכאן גם היום" הוא אמר למבוגר שחייך והנהן אליו בשמחה, מנופף לו קלות כשהוא עלה על המונית ונסע משם, "תשמור על עצמך שון שון" ג'יין אמר בחיוך ונכנס פנימה.
—

הבלונדיני חייך לעצמו כשקיבל הודעה מפול, הוא פתח את הטלפון ואז המכשיר צנח מידו כשהוא קרא את ההודעה, "מייקל עזב?" כחול השיער שאל את עצמו בחוסר אמונה לפני שהתכופף והרים את הטלפון שלו במהירות, מתקשר מהר אל פול, רוצה לברר מה זה השטויות האלו שהוא רשם לו.
——

שון נשען על הגדר, מחליט לא לעשן כי הוא גם ככה לא באמת יצליח לעשן כמו שצריך, מחכה למייקל שיגיע.

"שמעת על הפרופסור?" שון שמע שני סטודנטים מתלחששים בניהם בזמן שנכנסו אל השער והוא הסתכל עליהם והרים גבה, הם לא מהכיתה שלו? הוא הביט עליהם בסקרנות ואז הזיז את עיניו, נפגש עם העיניים של השמור שהביט עליו לכמה שניות לפני שהמבוגר הזיז את עיניו ממנו.

שון הביט על המבוגר בבלבול לפני שהתקדם אליו, זה היה נראה כאילו ויש לו משהו להגיד, "ס-סליחה?" שון שאל בגמגום, משחק עם אצבעותיו, הוא מקווה שהשומר נחמד.

המבוגר החזיר את עיניו אליו, מביט עליו לכמה שניות, "הוא עזב" השומר מלמל והאחר הביט עליו בחוסר הבנה, "מי?" שחור השיער שאל והשומר כחכח בגרונו, "הפרופסור שתמיד הסתובב איתך" הוא השיב ושון עדיין הביט עליו בשאלה, עם איזה פרופסור הוא תמיד הסתובב? וכשהשומר הבחין במבט במבולבל של האחר הוא נאנח, "הפרופסור עם השיער החום והעיניים החומות" הוא הסביר ושון פער את עיניו, "מייקל?" הוא שאל והמאבטח הנהן, רואה איך ששון נראה מבוהל.

"מ-מה?" הוא מלמל ורץ אל תוך האוניברסיטה עוד לפני שהשומר הצליח להוציא מילה, שון נכנס לכיתה בסערה, רואה את התלמידים מתלחששים ומדברים על עזיבתו הפתאומית של מייקל, הוא הביט על מיר שנעמד מכיסאו כשראה אותו וורוד השיער הלך במהירות אל המלוכסן.

"שמעת?" ירוק העיניים שאל בדאגה, מסתכל על שון, "מייקל עזב, מה קרה בניכם אתמול?" מיר לחש והצעיר הניע את ראשו לשלילה, "א-אין מצב, לאן?" שון שאל ומיר הרים את כתפיו בחוסר ידע, "אני לא יודע לאן, אולי תשאל את ג'יין או את פול?" ירוק העיניים הציע ושון במהירות הוציא את הטלפון מכיסו, עולה במהירות אל הגג ומחייג אל פול, מאמין שאם הוא עובד תחת אבא שלו אז הוא בטח יכול לדעת איפה מייקל.
–

"פול!" שון קרא לטלפון, שומע את פול נאנח.

"אני מבין שגילית" השרירי מלמל, מאגרף את ידו הפנויה.

"איפה הוא?" שון שאל, רוצה לקבל תשובה.

"אני לא יודע" פול שיקר, יודע בדיוק איפה מייקל, הוא חזר לאוניברסיטה הקודמת.

"הוא בבית שלו עכשיו?" שון שאל בחשש, "לא" הוא שמע את השרירי עונה והוא הביט בחוסר אמונה על האוויר.

"זה בגללי, נכון? הוא עזב בגללי?" שון הרים את טונו, שומע שקט מהצד השני לכמה רגעים.

"זה לא בגללך שון, הוא צריך קצת שקט" שומר הראש הסביר, לא רוצה להלחיץ את שון ולגרום לו להאשים את עצמו.

"זה לא יכול להיות שאתה לא יודע איפה הוא" שחור השיער אמר בחוסר אמונה.

"גם אם אני יודע איפה הוא, הוא לא רוצה שתדע" פול אמר בכנות, יודע את רצונו של מייקל ושון השתתק, אז זה כן בגללו אחרי הכל.
"ה-הוא לפחות בסדר?" המלוכסן שאל, "כן, הוא בסדר, אל תדאג לו" פול אמר ברוגע, "אם אתה באמת רוצה לדעת מה קרה, אתה היחידי שיכול לענות על התשובה הזאת" השרירי הוסיף ושון נאנח, "רק אם אני אזכר אדע את הכל, נכון?" הצעיר מלמל בשאלה, כבר יודע את התשובה לכן, "נכון" בן זוגו של ג'יין השיב, שמח ששון הבין את מה שאמר.

"הוא השאיר את המספר טלפון שלו?" שון שאל, מקווה שכן, אולי הוא יצליח לדבר איתו, "לא" פול ענה, מנפץ לאחר את התקווה האחרונה שלו לשמירת קשר עם מייקל.

—–

*אחרי חודשיים*
שון עמד באזור הברמנים, עוזר לג'יין ולברמנים האחרים להשקות את הלקוחות.

"הגיעו התוצאות של המבחן?" ג'יין שאל כשנעמד לצידו של שון והאחר הנהן, "זה לא באמת מעניין אותי" הוא השיב בצחקוק והבלונדיני צחק גם כן, סוטר קלות לישבנו של שון שכבר לא התרגש ממעשיו, "אתה ישן כאן היום?" מנהל הבר שאל ושון הנהן, "יופי" ג'יין אמר בחיוך, מחבק את שון מאחור והאחר גיחך מעט, מחייך אל הלקוחות ונותן להם את השתייה שרצו.
–
"שמעת במקרה משהו ממייקל?" שון לחש לפתע וג'יין נאנח לחיבוק האחורי, "הוא בסדר, הוא חזר למקום העבודה הקודם שלו והוא מסתדר שם" הבלונדיני מלמל והאחר הנהן בהבנה, "ואתה לא תגיד לי איפה זה, נכון?" הוא השיב וג'יין צחקק, "נזכרת במשהו?" כחול העיניים לחש בסקרנות אבל המלוכסן הניע את ראשו לשלילה, "עדיין לא נזכרתי בכלום, אבל הוא עדיין מסקרן אותי" שון אמר בכנות ומנהל הבר חייך קלות, שמח שגם עם איבוד הזיכרון, מייקל עדיין מסקרן את שון.

"אתה עוד חושב על סטיבן?" ג'יין שאל, "את האמת שלא, כבר התרגלתי לזה שלא אראה אותו והאהבה שלי פוחתת מעט" הוא אמר בחיוך, שומע את איך שהאחר נאנח בהקלה.
—

"אף אחד לא מדבר איתי" שון לחש לג'יין כששום לקוח לא דיבר איתו יותר מרמה של לבקש שתייה והבלונדיני צחק, "כי זה אחרי שהזהרתי את כולם לא לדבר איתך, איימתי עליהם שהם לא יכנסו לבר יותר" ג'יין אמר בצחקוק מרושע, שמח שעשה את ההחלטה הזאת, עכשיו אף אחד לא יפלרטט עם שון ואף אחד לא באמת יחשוד בכך ששון לא זוכר כלום בעצם.

שון צחק קלות ביחד איתו, שמח שג'יין עוזר לו ושומר עליו, הוא באמת לא היה יודע מה לעשות אם היו פונים אליו אנשים, הם על בטוח היו יכולים להבחין בהבדל אם הוא היה מדבר איתם, הוא אולי כן התפתח ובגלל ג'יין הוא יכול להיות קצת ביצ'י, אבל הוא עדיין לא שון הקודם והוא צריך עוד לעבוד על זה.
–
"אתה תראה מחר את ברטה, נכון?" ג'יין שאל ושון הנהן, "כן, מחר יש חופש אז אני אלך אליה מוקדם יותר, אני אעבור איתה שוב על הסרטונים ועל מה שהיא כתבה, אולי זה יעזור לי להיזכר אם אני אכניס לי את זה טוב יותר לראש" הוא הסביר וג'יין מלמל, "מממ" מבין, ממשיך לחבק את שון ולהסתכל בגאווה על איך שהצעיר יודע למזוג כמו שצריך את השתייה, הוא הצליח ללמוד מהר יותר מהפעם הראשונה שהוא אגיע אליו, כנראה שהגוף שלו זוכר את מה שהמוח שלו מתעקש לשכוח.

—-
"פול" שון אמר בחיוך כשהשרירי נכנס לבר והגיע לאזור הברמנים, נושק ומחבק את ג'יין ולאחר מכן הוא חיבק את שון שהחזיר לו חיבוק חם, "אבא שלי העביד אותך קשה?" שון התבכיין ופול גיחך קלות ובילגן את שיערו השחור של האחר, "טיפונת" פול מלמל, נושק שוב לג'יין שחיבק את צידו אחרי שיצא מהחיבוק עם שון.

"הבנתי שמצבו של אח של מיר משתפר" השרירי אמר ושון הנהן בחיוך, "כן, אני כל כך שמח בשבילו" הצעיר אמר בכנות, הוא ומיר חברים טובים עד עכשיו.

ג'יין חייך אליו, "אני עדיין לא בוטח במיר" הוא מלמל, רוצה לתת לשון להבין שהוא לא צריך לסמוך על ורוד השיער בכזאת קלות, "אני יודע" שון אמר בגיחוך, "אבל הוא באמת מצטער ודיברנו על זה כבר, גם הוא היה קורבן למה שסטיבן עשה, אני צריך לנסות ולהבין מאיפה המעשים שלו הגיעו" הוא אמר, יודע שמיר עשה את מה שעשה בשביל ג'ייקוב וגם ג'יין ופול ידעו את זה, אבל זה לא מנע מבני הזוג לא לחבב את מיר במיוחד, אחרי הכל הוא היה חלק די גדול בפגיעה בשון ואם הוא מההתחלה היה מבין שמה שהוא עושה הוא לא בסדר, אז הכל היה יכול להיות טוב עכשיו.
——
"איך אתה?" קמרון שאל לטלפון את האקס שלו, מתגעגע אליו.

"אני בסדר גמור" מייקל ענה בחיוך והסתכל על הפסנתר שלמולו, נותן לאחר להבין שהעזיבה שלו עשתה לו רק טוב.

"אתה לא מתכוון לבוא לבקר?" המתולתל שאל בעצב, כבר יודע את התשובה, "עדיין לא" מייקל ענה מהצד השני, יושב על ספסל הפסנתר.

"שון בסדר גם כן, אם אתה רוצה לדעת" הקטן אמר בחיוך, מצליח לשמוע את הגיחוך החלש של האחר מהצד השני.

"אני שמח" מייקל אמר בכנות, "הוא עדיין שואל עלייך" הוא שמע את קמרון אומר מהצד השני והוא נאנח קלות לפני שחייך לעצמו, "לפחות לא רק אני חושב עליו" מייקל השיב, מרגיש שמחה קטנה מהעובדה ששון עדיין מתעניין בו.

"ריימונד יצר איתך קשר?" קמרון שאל ומייקל כחכח בגרונו, "לא, אבל אני מניח לעצמי שהוא כבר עלה על המספר טלפון החדש שלי" הפרופסור מלמל ללא שום התרגשות, יודע שאבא שלו יכול בקלות לעלות על דברים כאלו עם האנשים הנכונים, "הוא פשוט מפלצת!" קמרון אמר בכעס ומייקל גיחך בהסכמה, יודע טוב מאוד מי הוא ריימונד.
–
"הסטודנטים לא עושים לך בעיות?" קמרון החליף נושא, לא רוצה שאחר ישקע ביותר מדי כעס ועצבים, "הם בסדר, אני מכיר אותם כבר, אין אקשן כמו שהיה באוניברסיטה שבעיר הגדולה" מייקל אמר בצחקוק וקמרון הנהן לעצמו, "שון תמיד יהיה סטודנט יחיד במינו" קמרון מלמל ומייקל הנהן לעצמו גם כן, מסכים לחלוטין עם דבריו של האחר- לא רק כמישהו שאוהב את שון, אלא כפרופסור שבאמת לא נתקל בסטודנט מהסוג הזה.

"הוא עדיין לא זוכר כלום?" מייקל שאל, "מממ" קמרון מלמל בחיוב, "אבל הוא נהפך להיות קצת שון הקודם, הוא כבר לא מפחד מג'יין והוא מברמן כרגיל וצוחק מהבדיחות שלנו" המתולתל אמר בחיוך, גורם לאחר לחייך גם כן באושר ולהתחיל לנגן קצת את היצירה שלו ושל הצעיר, גורם לקמרון לעצום את עיניו ולהינות מנגינת הפסנתר.
—-

שון שכב על המיטה, אוזניותיו באוזניו והוא עצם את עיניו, בכל לילה הוא שומע את היצירה הלא מוכרת שהקליט לטלפון שלו כשניגן אותה עם הפסנתר בביתו, היא עזרה לו להירגע והשכיחה ממנו את כל המחשבות הרעות, היא נתנה לו אנרגיות וגם את הרצון לישון עמוקות בשלווה.

עיניו של האחר נעצמו באיטיות והוא לאט לאט הרגיש איך שהמנגינה מרדימה אותו, עוזרת לו להיכנס לתוך עולם השינה במהירות.
—-

עוד פעם החלום הזה, שון הסתכל על הפסנתר השחור, רואה איך שהידיים שלו זזות עליהן, לצידו היה עוד מישהו, אבל הוא לא באמת ידע מי זה, שניהם ניגנו ביחד את היצירה, הוא הצליח לראות את כפות ידיו של האחר, שניהם היו מאושר, שניהם היו שמחים, כאילו והם בן אדם אחד.

שון הרים את עיניו, מסתכל על הגוף של האחר ואז הוא ניסה להרים את עיניו עוד יותר, רוצה לראות את הפנים של האחר, אבל הוא לא הצליח, הוא נלחם עם עצמו, חייב לראות עם מי הוא מנגן, אבל הוא לא הצליח.

—
"שון שון לקום!" ג'יין אמר ונכנס פנימה, רואה את פרצופו הישן והמרוכז של שון, גבותיו של הצעיר התכווצו ועיניו זזו מצד אל צד מתחת לעפעפיו, כאילו ומחפש משהו, ג'יין נאנח, מבין שזה שוב החלום ההוא.

הבלונדיני התיישב וליטף את מצחו של האחר, מרגיע אותו עד שלאט לאט גבותיו של שון התיישרו כרגיל, "מתי תבין שזה מייקל?" הבלונדיני לחש באנחה לפני שליטף את שיערו של הישן.
"שון שון, כבר כמעט צהריים" ג'יין אמר, נושק ללחיו של שון שכיווץ את עיניו עוד יותר, כנראה מתחיל להתעורר, "ברטה מחכה לך" מנהל הבר אמר, רואה איך ששון פוקח באחת את עיניו, מביט על ג'יין בבהלה, "שיט" שון מלמל, נכון, הוא צריך ללכת לברטה.
–
כחול העיניים צחק כשראה איך ששון קופץ מהמיטה ולוקח בגדים ומגבת מהארון לפני שרץ אל המקלחת, הולך להתארגן במהירות, "הילד הזה פשוט משהו מיוחד" ג'יין מלמל לעצמו בגיחוך לפני שהתרומם ויצא החוצה, מכין לשון שוקו.

—–
"מצטער שאיחרתי!" שון התנשם כשנכנס אל תוך החדר של ברטה, רואה את סגולת השיער יושבת במקומה ובודקת את הקלסר הגדול שכנראה היה בו את מה שהיא כתבה מהפגישות עם שון.

"זה בסדר" היא אמרה בחיוך והרימה את עיניה אליו, מסמנת לו לשבת למולה והוא חייך והתיישב בכורסא הרגילה, לוקח סוכריה ומכניס לפיו.
—

"עוד פעם חלמתי את החלום עם הפסנתר" שון מלמל וברטה הביטה עליו, "הצלחת לראות מי היה לידך?" היא שאלה והניחה את הקלסר על השולחן למולה והוא הניע את ראשו לשלילה, היא הצליחה להבחין שהוא מבואס מכך, "אתה יכול לנחש מי זה אולי?" היא שאלה והוא הביט עליה, "אני חושב שזה מייקל, כי גם הוא שמע את היצירה הזאת וגם כי הפסנתר שלו שחור" שון מלמל, "אבל אני עדיין לא בטוח" הוא מיהר להוסיף והיא הנהנה בהבנה.

–
"אתה מתגעגע אליו?" היא שאלה בכנות והוא חשב לרגע, "אני לא באמת יודע מה אני מרגיש כרגע עם זה שהוא לא כאן, אני חושב שהתרגלתי לנוכחות שלו בימים שהיינו ביחד, אבל גם התרגלתי לזה שהוא כבר לא נוכח לידי" הוא מלמל כתשובה והיא הנהנה, מבינה את מה שהוא מנסה להגיד.
–
"אני יכול לקרוא את מה שכתבת שוב?" הוא שאל והיא הנהנה, מרימה את הקלסר ומגישה לו אותו והוא לקח את החומר הכתוב מידיה של המבוגרת, מתחיל לעיין בו שוב.

–
"אני אוהב לקרוא את הרגע שבו אמרתי לך שאני מאוהב" הוא מלמל, מסתכל על ה'כן' הכתוב אחרי שברטה שאלה אותו בפעם ההיא אם הוא מאוהב בגבר ההוא שהתברר בסופו של דבר כמייקל.

"היית נראה מופתע בעצמך אחרי שאמרת לי שאתה מאוהב" היא צחקקה כשנזכרה בזה והוא חייך אליה לפני שחזר לקרוא.

שון הסמיק מעט כשקרא את הווידוי שלו על הסקס עם מייקל, "הוא היה כל כך מתחשב לפי מה שאמרתי לך בעבר" הוא מלמל וברטה הנהנה אפילו שהיא לא באמת ידעה לאיזה חלק הוא הגיע, יודעת שמייקל היה טוב אל שון, "זה מרגיש לי מוזר, זה לא מרגיש כאילו והוא לא אהב אותי" הוא מלמל בכנות והביט עליה, "אחרי הכל אם הוא לא אוהב אותי למה לקחת סיכון ולצאת עם הסטודנט שלו? למה לו לשכב איתי ולהיות כל כך מתחשב? זה לא מסתדר לי" הוא אמר לה והיא הביטה עליו בהסכמה, יודעת שמייקל עדיין אוהב אותו.

"אני חושב שהוא משקר, אבל אני לא יודע למה, יכול להיות שאבא שלי מעורב בזה?" הוא מלמל, שואל יותר את עצמו וברטה יכלה לראות את המאבק במוחו של הצעיר, "אחרי הכל אבא שלי יכול לעשות דברים שמעולם לא חשבתי שהוא יעשה, אם הוא גרם לנו לגור ביחד, הוא גם יכול לגרום לנו להפסיק את הקשר" שון הניח לעצמו וברטה חייכה קלות, שמחה שהוא מצליח להבין זאת לבד.
–

"מה את חושבת, הוא אוהב אותי?" הוא שאל אותה בסקרנות והיא חייכה אליו, "מה אתה חושב שון, הוא אוהב אותך?" היא הגיבה לו בשאלה, מסתכלת עליו עמוקות והוא הביט עליה ארוכות, בוחן את המבט המשועשע והרציני שלה והוא חשב על זה לעומק, חושב על מה שכולם אמרו לו, חושב על המבטים של מייקל ועל הנשיקה שהייתה להם בעבר ועל הנשיקה שהייתה להם לפני חודשיים.

"אני חושב שכן" הוא מלמל חלושות והיא חייכה והנהנה לעצמה, שמחה שזאת תשובתו והוא חייך אליה קלות, "הלוואי ואזכר, אני רוצה להחזיר לכולם את האהבה שהם צריכים לקבל" הוא אמר בכנות, ממשיך לקרוא ולהכיר את עצמו הקודם טוב יותר.