תרפא אותי, פרופסור -פרק 51-

הם ישבו מסביב לשולחן האוכל הגדול, פול נעמד מאחורי שון, אבל הצעיר במהירות משך אותו לישיבה לצידו, לא מתכוון לתת לו לעמוד.
תומאס ישב מצידו השני של שון בעוד שהמבוגרים ישבו מהצד הנגדי, לידיה וג'ונתן הביטו באושר על שון בעוד שרבקה והירו הביטו בשמחה על תומאס, מאמינים שעשו את הבחירות הנכונות.
–
"בתאבון" הירו אמר כשהעוזרות הגישו את המנה הראשונה, "בתאבון" כל השולחן השיב ושון הכה מעט עם מרפקו את הזרוע של פול כשהאחר לא נגע בכלי האוכל שלו, מסמן לו להתחיל לאכול גם כן והשרירי התאפק לא להיאנח ועשה את המבוקש.

שון אכל גם כן, מתחמק מהמבטים של כולם ומתרכז רק בעצמו ובפול.
"אז שון, מה אתה עושה עכשיו?" לידיה שאלה ושון הרים אליה את עיניו, "אני סטודנט" הוא השיב בחיוך והיא הנהנה בהבנה, "אתה עובד איפשהו?" היא שאלה והירו כחכח בגרונו, תופס את תשומת ליבו של שון והמבוגר הניע את ראשו לשלילה, מצווה על האחר לא לספר על כך שהוא עובד בבר ושון הבין זאת.

"אני מתרכז בלימודים כרגע" הוא אמר בחיוך, מוריד יד אחת מתחת לשולחן רק בשביל לאגרף אותה ברוגז, "מצויין" ג'ונתן השיב ברצון, מחייך אל שון ואז אל בנו בשמחה, "תומאס עובד איתי בחברה" ג'ונתן אמר לחצי יפני שהביט על תומאס לאחר מכן, "אה, באמת?" הוא שאל בחיוך מאולץ ותומאס חייך אליו והנהן, "הוא בן 24, אתם כמעט באותו הגיל" רבקה אמרה בחיוך ושון הסתכל עליה, "מגניב" הוא מלמל ופזל אל פול שהיה כנראה עסוק בלהחזיק את כעסו גם כן.

שון לא היה טיפש, הוא הבין מה הם מנסים לעשות, אחרי הכל חודשיים שלמים עם ג'יין והוא התחיל להבין שלהיות תמים בעולם הזה, זה לא משהו שצריך באמת להתרחש אם אתה רוצה לשרוד בו.
–
"אתם מתאימים" הירו אמר בחיוך ושון הביט עליו, הנה זה מתחיל.
הוא חייך קלות, לא רוצה לעשות בושות להורים שלו, אבל זה לא אומר שהוא יסכים לצאת עם תומאס.

גם הוא חלק מהמזימה של אבא שלו? גם הוא כמו סטיבן חלק מעסקים? אבא שלו לא למד את הלקח אחרי מה שסטיבן עשה לו? ולמה הם בכלל רוצים לשדך לו מישהו? הוא גדול מספיק בשביל להחליט לבד.
–
שון חזר לאכול, לועס בחוזקה את האוכל בפיו, ככה הוא הצליח לפרוק מעט את עצביו, "יש לך…" הוא שמע את תומאס ממלמל מצידו והוא הביט עליו, מסתכל על עיניו הכחולות של האחר שהזכירו לו מעט את העיניים של ג'יין, ומבלי באמת הזהרה תומס שלח את ידו וניגב את צד פיו המלוכלך של שון, "לכלוך" הוא השלים את דבריו ושון הביט על אגודלו של תומאס, רואה שלאחר מכן הוא מנגב אותה עם מפית.

ואז ראשו של שון התחיל לכאוב.
*"תפסיק להתלכלך ואז אני אפסיק"* שון יכל בוודאות לראות בזיכרונו את מייקל, ובמהירות, מבלי באמת להבין מה קורה, זיכרונות התרוצצו בראשו, הוא אכל עם מייקל על הגג, הוא אכל בבית של מייקל, *"מי אמר שאני רווק?"* מייקל שאל ואז שון נזכר שחווה התקף, אז זה היה מייקל, הוא זה שהציל אותו, הוא זה שהנשים אותו על הגג.
–
"שון?" פול שאל ואז בכתפו של הגבר המתנשם, גורם לצעיר לקפוץ מעט ולהביט עליו עם עיניים דומעות, "אתה לא מרגיש טוב?" רבקה שאלה בדאגה והצעיר מצמץ במהירות בעיניו, יוצא מבועת הזיכרונות, מסתכל על הוריו ואז על ההורים של תומאס שהיו נראים די מודאגים.

"א-אני בסדר" שון אמר וניגב את עיניו לפני ששתה ביד רועדת מים מכוסו, מסתכל לשנייה על פול שהניח את ידו על ברכו שלו, מבין ששון לא באמת בסדר.

"אתה בטוח יקירי?" לידיה שאלה בדאגה ושון חייך והנהן, "הייתה לי סחרחורת קלה, לא יותר מזה" הוא השיב, "כנראה שלא אכלת מספיק, תאכל" הירו אמר והמלוכסן הנהן, חוזר לאכול ונאבק בדמעותיו, רוצה את מייקל לידו.

הוא אומנם לא זכר הכל, אבל הוא זכר מספיק בשביל להבין למה ואיך הוא התאהב במייקל, הפרופסור פשוט שונה מכולם, הוא שונה מכל מי שהכיר, הוא לא היה דומה לסטיבן והוא לא היה דומה להוריו או אפילו לתומאס, מייקל הגיע ממשפחה עשירה שהיא חלק גדול מהעסקים של הוריו שלו, אבל מייקל לא היה מפונק, הוא לא היה מושחת, הוא לא רדף אחרי כסף והוא עשה את מה שהרגיש לנכון, הוא לא פחד להתנגד והוא לא פחד להגיד את דעתו, הוא היה אדם כן ואמין, גם כשהוא השתובב והתגרה בשון, הצעיר יכל לדעת שזה הגיע רק מטוב לב ולא משום מקום אחר.

שון הוריד יד אחת מתחת לשולחן, אוחז בחוזקה בידו של פול שאחז בה בחזרה, מסמן לו שהוא כאן לצידו, מצליח להרגיע אותו במקצת.
—–

הם סיימו לאכול בשקט, עדיין מתיישבים על השולחן כשהעוזרות פינו אותו והניחו פירות וקינוחים בשפע, מגישות לכל אחד את השתייה החמה המבוקשת.

"אז שון, מה אתה חושב על תומאס?" ג'ונתן שאל בחיוך והצעיר הזיז את עיניו מהקפה שלמולו שהוא למעשה עדיין לא שתה, והסתכל על תומאס ואז על אביו של האחר.

"הוא נחמד" שון אמר בחיוך, רואה את החלפת המבטים המרוצים בין המבוגרים, "ואתה תומאס, מה אתה חושב על שון?" רבקה שאלה ותומאס חייך ואחז לפתע בידו של שון שהופתע מהתנהגותו, "הוא מוצא חן בעיניי" כחול העיניים אמר ופול לא יכל שלא לכחכח בגרונו בכעס.

"מעולה" הירו אמר, מסתכל על איך ששון מזיז את כף ידו מהיד של האחר, הוא יכל להבחין בחוסר נעימות של שון וזה די גרם לו לחשוש ששון לא ישתף פעולה, "חשבנו שאולי כדאי שתתחילו לצאת" היפני המבוגר אמר ושון פער מעט את עיניו בהפתעה, הוא לא היה מופתע בגלל מטרת הפגישה, הוא ידע לשם מה תומאס כאן, הוא היה מופתע בגלל שאבא שלו אמר את זה בכזאת רשמיות כאילו ואין לו שום רגש או חשש שהבן שלו יהיה מעורב שוב במערכת יחסים שקשורה בעסקים.
"אני אשמח" תומאס אמר בחיוך, נוגע בכתפו של שון בעדינות והצעיר נרתע מעט הצידה, "אני לא מעוניין להתחיל זוגיות אבא" שון אמר במעט כעס, גורם לאב להביט עליו באכזבה, "שון אל תפחד מזה, הגיע הזמן שתכיר בן זוג ואולי גם תתחתנו" רבקה אמרה בחיוך מרגיע ושון עצם את עיניו לכמה רגעים בחוסר אמונה, לאחר מכן הוא הביט עליה ברוגז.

"אומנם אני לא זוכר, אבל אני מניח לעצמי שכאמא את זוכרת מה אני עברתי עם סטיבן, נכון?" שון שאל ברצינות, "שון!" הירו הזהיר והצעיר נאנח והשתתק, "סטיבן?" ג'ונתן שאל את הירו בסקרנות, "הבן של ראלף?" הוא שאל שוב את היפני המבוגר שחייך באילוץ, "לא" הוא אמר בחיוך מרגיע, "הוא היה בזוגיות בעבר עם גבר והם לא ממש הסתדרו" היפני אמר בחיוך והזוג הנהן.

"לא ממש הסתדרו?" שון מלמל לעצמו בלחש, מגחך קלות, אז ככה אבא שלו מציג את זה, הוא וסטיבן לא ממש הסתדרו? ואו הירו, שברת שיא.

"אני אהיה טוב אליך" תומאס אמר בחיוך ושון נאנח והביט עליו, "אני מצטער, אבל אני לא מעוניין" המלוכסן אמר בחיוך לפני שחזר להביט על אבא שלו.

"שון תשלוט בעצמך!" הירו שוב פעם התחיל לדבר ביפנית אל בנו, לא רוצה לחשוף את הכעס שלו בפני האורחים, "למה?" שון השיב לו גם כן ביפנית, "אני לא אוהב אותו, אני לא רוצה לצאת איתו" שון אמר בכנות, "שון" רבקה אמרה, "תקשיב לאבא שלך" היא דיברה ביפנית רופפת, יודעת מהירו את השפה, "אמא!" שון אמר ברוגז לאדומת השיער, "אני לא אהיה עם מישהו רק בגלל שאתם רוצים להצליח בעסקים" הצעיר אמר בכנות, מפתיע את הוריו.

"אני מצטער" שון חזר לדבר באנגלית, מביט על הזוג המבוגר והסקרן, "אני לא אצא עם הבן שלכם" הוא אמר בחיוך רציני והם כחכחו בגרונם בחוסר רצון, מסתכלים על הירו ורבקה המודאגים לפני שהם נעמדו, "אז נצטרך לבטל את העסקה" ג'ונתן אמר בפשטות, "תומאס הולכים" הוא הודיע והבן הנהן ונעמד גם כן, הם לא התכוונו להישאר שם יותר מדי זמן אם השידוך מסרב להצעה.
–
"רגע!" הירו אמר ונעמד במהירות, מנסה לעצור אותם מללכת, "הוא פשוט מתרגש" הוא ניסה להסביר אבל כשהם הביטו בעיניו הכנות של שון הם הסתכלו שוב על הירו באכזבה, "אנחנו לא ניקח את הסיכון" ג'ונתן אמר ברצינות, "תודה על האוכל" הוא הוסיף ואחז בידה של אישתו, הולך איתה אל היציאה ותומאס הלך אחריהם.

הירו ורבקה הלכו אחריהם, גם פול נעמד והלך אחרי הבוס שלו, ההורים של שון ניסו להגיד לאורחים שזאת אי הבנה, אבל הם לא באמת האמינו ואחרי מספר מילים הם עזבו את הבית.
–
שון רצה ללגום מכוס המים, הוא צריך להרגיע את עצמו, אבל הוא לא באמת הסתכל לאן ידו מושטת ומבלי שהוא ישים לב הוא הרים את כוס הקפה.
הוא לגם מהמשקה החמים והמריר ורק אז הוא הביט מטה והניח את הכוס על השולחן, מרגיש את הטעם המוכר.
ואז שוב ראשו התחיל לכאוב והוא נעמד, משעין את זרועותיו על השולחן בזמן שראשו מורכן מטה, עיניו נעצמו וגבותיו התכווצו בכאב.
–
זיכרונות התרוצצו בראשו, הפעמים בהם הוא שתה קפה עם מייקל בכל בוקר, השיחות בניהם, הנשיקות בניהם, הזיכרונות המשיכו לרוץ במוחו מבלי רחמים והוא לא באמת ייחס חשיבות לכך שאביו משך אותו בחוזקה לעמידה למולו.

"מה אתה חושב שאתה עושה?" הירו צעק ושון התנשם בכבדות, מרגיש כל כך מסוחרר, הזיכרונות המשיכו להתרוצץ בראשו, על ג'יין ועל פול ועל מיר ועל ברטה ועל רבקה והירו ועל מייקל, ועל הזוגיות עם הפרופסור ועל מערכת היחסים עם ג'יין ופול, כל הכעס והעצב והאהבה והשמחה והפחד והשנאה והאושר.

"אתה מקשיב לי?" הירו אמר בכעס, מרים את ידו וסוטר בחוזקה ללחיו של שון, רוצה להעיר אותו מהמצב שבו הוא נמצא, אבל אז שון פער את עיניו, זיכרונות על סטיבן ועל השבוע בדירה הכו את ראשו ומוחו, עיניו התחילו לדמוע והוא הזיז את עיניו אל פול, מוצא בעיניים המבוהלות של האחר נחמה.

"פול" הוא לחש בשקט לפני שלא יכל להתמודד עם כל מה שהוא חווה, עיניו התגלגלו מעלה ונעצמו לפני שהוא איבד את הכרתו, נופל על הירו שהיה נראה מבוהל מהמצב הפתאומי.

"תרשה לי!" פול אמר לבוס שלו לפני שהרים את המעולף על זרועותיו, הוא בדק לו דופק ונשימה, פותח מעט את עיניו של שון עם אצבעותיו לפני שנגע בפניו של האחר, בודק את חום גופו.

"הוא צריך לנוח" השרירי אמר כשהבין ששון התעלף מתשישות ושהוא לא במצב של סכנת חיים, "קח אותו לחדר" רבקה אמרה במהירות ופול הנהן והלך במהירות אל חדרו הישן של שון, מניח אותו בעדינות על המיטה וחולץ את נעליו.

"נזכרת" פול לחש בחיוך עצוב, מצליח לזהות את שון הקודם על פי מבטו של המלוכסן לפני שהתעלף, שון חזר לעצמו.

—–
השרירי ליטף את מצחו של האחר, הוא התרומם כשהירו נכנס פנימה, "מה מצבו?" הירו שאל בכעס, לא באמת מראה איזשהי דאגה מיוחדת לשון, "הוא ישן" פול אמר בסמכות והיפני הנהן, "תדבר איתו על הזוגיות עם תומאס, אני לא רוצה להתחיל באיומים" הירו אמר ופול אגרף את ידיו, "כן אדוני" הוא השיב לבסוף לפני שהירו יצא מהחדר, "בן זונה" פול קילל בלחש לפני שהביט על שון, הוא לא יכול לתת לו לסבול שוב.
—–

שון פקח באיטיות את עיניו, הוא הביט על התקרה ומצמץ בבלבול לפני שפער את עיניו, "אני זוכר" הוא לחש והזיז את עיניו, מסתכל החדר שהיה בבית של הירו ורבקה, נזכר במה שקרה לפני שהתעלף והוא התרומם לישיבה, ראשו עדיין כאב קצת.

מבטו נהפך להיות עצבני כשניזכר במה שקרה אחרי התאונה, מייקל כן אוהב אותו והוא שיקר לו כנראה בגלל הירו, "חתיכת זקן מזדיין" שון פלט בכעס על היפני המבוגר, לא מאמין שגם אחרי כל מה שהוא עבר, הזקן הזה עדיין ניסה לגרום לו להיות בזוגיות עסקית.

שון התרומם מהמיטה והחזיר את נעליו לרגליו, הוא יותר מבטוח שהירו המטומטם הזה איים על מייקל, "מייקל, חתיכת אידיוט" הוא מלמל ונגס בשפתו התחתונה, מרגיש את הצורך לתת לחום העיניים על הראש.

שון רץ לבסוף אל הדלת מבלי לחשוב יותר מדי, כל גופו רתח מעצבים והוא היה בטוח שהוא הולך להתפוצץ אם הוא לא יפרוק את הכל החוצה, הוא פתח את הדלת בסערה והביט על ורבקה והירו שישבו על הספה בזמן שפול עמד מאחוריהם.

כולם הביטו עליו והירו כחכח בגרונו בחוסר רצון, לא יודע ששון זוכר הכל והוא כנראה חיכה לתת לאחר שוב על הראש בשביל שיתחיל לצאת עם תומאס, הצעיר הלך במהירות רצחנית אליהם, מביט על הזוג המבוגר בכעס טהור.
–
"חתיכת מפלצת!" שון צרח, דמעות בעיניו והירו ורבקה פערו את עיניהם בבהלה, "שון!" רבקה אמרה בכעס ונעמדה באחת למול הצעיר, "איך אתה מדבר ככה לאבא שלך?" היא אמרה בכעס ושון גיחך, "אבא שלי? הוא לא יותר ממפלצת" שון ירק בנעילת שיניים, "שון" היא לחשה בחוסר אמונה, זה לא הבן התמים שלה.

שון הביט עליה בכעס, "מה את רוצה רבקה?" הוא שאל והיא התנשמה בהפתעה, "מה? חשבת שאני אקרא לך לנצח אמא?" הוא צעק עליה.

"אני זוכר! אני זוכר פאקינג הכל!" הצעיר המשיך לצעוק והירו נעמד גם כן, רוצה לסטור לו שוב אבל שון אחז בחוזקה בידו המושטת של המבוגר, "אני אהרוס אותך אם תיגע בי" שון אמר בנעילת שיניים מאיימת בזמן שהידק את האחיזה בחוזקה בידו של הירו.

"שון תפסיק!" פול אמר ושיחרר את האחיזה של שון מידו של הבוס שלו, "אני מבין…נזכרת" הירו גיחך בכעס, "זה לא אומר שאתה לא תצא עם תומאס, הבר עדיין יכול להיהרס אם לא תקשיב לי" הירו איים, מוצא את האיום אפשרי כרגע אחרי שבנו נזכר עד כמה שהבר חשוב לו.

שון צחק בקול, "אני לא אצא עם תומאס" שון אמר ברצינות, "אני הולך למייקל" הוא הוסיף בחיוך ניצחון, רואה איך שהזוג המבוגר מזועזע מהרצינות שלו, "אני אוהב את האידיוט הזה שבמשך כמעט שנה אכל את עצמו מבפנים רק בשביל שאתה לא תהרוס את הבר, אני אוהב את מייקל ואני לא אתן לך יותר את האפשרות לאיים, לא עליי, לא על מייקל ולא על ג'יין ופול!" שון צרח בפניו של המבוגר, "אני נשבע שאהרוג אותך אם תמשיך להתערב לי בחיים!" שון הוסיף בכנות מוחלטת מבלי להראות שום פחד, מביט עמוק לתוך עיניו של היפני המבוגר שגיחך בבוז, "אני כבר לא חוטף התקפים, אני כבר לא מפחד ממך, אז אם תמשיך לאיים על כולנו אני מבטיח לך שאספר לכולם על מה שסטיבן עשה לי ועל כל מה שאתה והחברים שלך עשיתם ועדיין עושים" הצעיר איים, עיניו מלאות בשנאה.

"שון!" הירו צעק, יודע שהאחר יכול לעשות את מה שהוא אומר, אחרי הכל ההתקפים והאיומים על הבר מנעו משון לחשוף את הכל, אבל עכשיו, כשאין לו התקפים, הוא יכול באמת לחשוף את הכל במטרה להגן על הבר, "אל תקרא לי בשם שלי! אני לא הבן שלך יותר ואם אתה לא רוצה לשבת מאחורי סורגים אז אני ממליץ לך שתעזוב אותי לנפשי!" שון צעק, דמעות כעס נופלות מעיניו.
–
"לעזאזל" פול אמר לפתע, גורם להירו ולרבקה להסתכל עליו בהפתעה, השרירי הזיז את שון מאחוריו והוא קד לזוג קידה ארוכה, "זאת הפעם האחרונה שאקוד בפניכם" פול אמר בלחש, "פול!" שון צעק על האחר, לא רוצה שהוא יעשה את מה שהוא מתכוון לעשות, אבל פול עצם את עיניו ואגרף את ידיו בחוזקה, מוכן.

"שמחתי לשרת אותך הירו, אבל אני מתפטר" הוא אמר לבסוף ושון השתתק, דמעות שקטות נופלות מעיניו המלוכסנות והוא הסתכל על איך שפול מתיישר למול הזוג, "אני לא אתן לכם לפגוע בשון שוב, אם יקרה לבר או לשון משהו, אני אחשוף את כל מה שהייתי עד אליו" פול אמר, יודע שהוא לוקח סיכון גדול לפני שהוא אחז בידו של שון.
–

"נלך למייקל" פול לחש ולקח את תיקו של שון מהספה לפני שמשך את שון ביחד איתו ליציאה, "אתה משוגע?" שון צעק, נותן לאחר למשוך אותו החוצה אל הרכב, "פול!" שון צעק, מנסה לנתק את אחיזתו של האחר ממנו אבל ללא הצלחה, פול אחז בו בחוזקה.

אל תדאג לי שון, חסכתי מספיק כסף בשביל להתקיים עם ג'יין כמו שצריך, אני והוא יכולים לעבוד ביחד בבר ולדאוג לעצמנו" השרירי אמר בכנות, מסתכל על שון, "אני לא אתן להירו לפגוע בבר, אל תדאג" השרירי אמר בחיוך ושון פרץ בבכי, "אתה פשוט מטומטם!" הוא אמר, מחבק את פול בחוזקה, "התגעגעתי" פול לחש וחיבק את שון שהוא הכיר בחזרה, "אידיוט, גם אני" שון אמר, מכה את גבו של בן זוגו של ג'יין.

"אני שמח שחזרת" פול אמר כשהתרחק, אוחז בפניו הדומעות של שון ומנגב את הדמעות שהמשיכו לרדת, "גם אני" שון לחש, עוצם את עיניו כפול נשק למצחו, "נלך לאידיוט האמיתי" שון אמר בגיחוך ופול חייך והנהן, יודע שמייקל יהיה מאושר.
—–
"תתקשר לג'יין" שון אמר כשהוא התיישב באוטו, ופול עשה זאת וחייג אל מנהל הבר, שם על רמקול.

"פול? גילית עם מי שון נפגש? שון בסדר? הוא אכל כמו שצריך? הירו ורבקה לא שיקרו לו, נכון? הוא בסדר? פול, שון בסדר, נכון?" ג'יין שאל בלחץ ושון שוב פעם פרץ בבכי, לא מאמין שהוא הרשה לעצמו לשכוח את הבן אדם מהדהים הזה.
"זה שון בוכה ברקע?" ג'יין שאל בדאגה, עוזב מהר את הבר והולך אל אזור המגורים.

"ג'-ג'יין" שון מלמל והאחר פער את עיניו כשזיהה את טון דיבורו של האחר, "שון?" הוא שאל, רוצה לברר שזה השון הנכון, "כן, זה שון" הצעיר אמר בבכי וג'יין צעק לטלפון והתיישב על הריצפה כשלא הצליח לשלוט ברגליו הרועדות, "זה שון? שון שלי?" הוא שאל שוב, "כן משוגע, זה שון שלך" המלוכסן אמר וג'יין פרץ בבכי מאושר גם כן, התינוק שלו חזר.
"א-אתה זוכר הכל?" הוא בירר ושון הנהן, "הכל" הוא אמר בחיוך, מנגב את דמעותיו שעדיין לא פסקו והוא הביט על פול שדמע גם הוא.
–
"ג'יין?" שון שאל, "מה יפה שלי?" הבלונדיני ענה, "א-אני יכול ללכת למייקל קודם?" הוא שאל וג'יין הנהן לעצמו במהירות, "כן ילד שלי, אתה יכול" כחול העיניים אמר בחיוך, יודע ששון זקוק למייקל ושמייקל זקוק לשון יותר מכל אחד אחר, "תודה ג'יין, אני אבוא לראות אותך גם" הוא אמר בחיוך, "חסר לך שלא" ג'יין אמר בחיוך, מניח את ידו על חזהו, הוא היה כל כך מאושר.

"מ-מה עם הירו?" מנהל הבר שאל בפחד, יודע שהיפני המבוגר לא ישתוק, "אני מאמין שזה טופל" פול ענה וג'יין השתתק, יודע שמשהו לא בסדר קרה, "קרה משהו, נכון?" ג'יין שאל, מנגב את עיניו, "כשאגיע הביתה אני אדבר איתך" השרירי אמר והבלונדיני הביט על האוויר לכמה רגעים, "אוקיי" הוא מלמל לבסוף, מחליט שעדיף שהם באמת ידברו פנים למול פנים על מה שזה לא יהיה.

"תיסעו למייקל" ג'יין אמר בחיוך, "הוא יודע?" הוא הוסיף ושאל, "לא" שון ענה, מנגב שוב את דמעותיו ומושך באפו, "תפתיע אותו" הבלונדיני אמר ושון הוציא, "מממ" מייבב מגרונו וג'יין עצם את עיניו ונאנח באושר, "אני כל כך שמח שחזרת לי שון שון" ג'יין אמר בכנות ושון חייך, "אני אוהב אותך ג'יין" הצעיר אמר וחיוכו של האחר גדל עוד יותר, סוף סוף שון אומר לו שהוא אוהב אותו בכנות מוחלטת, "גם אני אוהב אותך ילד שלי" כחול העיניים אמר גם כן בכנות.

"תיסעו בזהירות" הוא אמר לבסוף, "אני אחזור מהר" פול השיב לטלפון, "אני מחכה לך" הבלונדיני אמר, "לא משנה מה קרה, תדע שאני אוהב אותך" ג'יין אמר בכנות ופול חייך, "גם אני" הוא השיב ונגס בשפתו התחתונה, יודע שהוא עשה נכון.

"יאללה, תיסעו לאידיוט הזה כבר!" ג'יין קרא בצחקוק ושון צחקק גם כן, "אני מנתק" ג'יין אמר לבסוף ושון נאנח בחיוך, "אני אבוא" שון הזכיר, "אני יודע" כחול העיניים אמר בחיוך, "להתראות" הוא הוסיף בחיוך, "להתראות" שון ענה, מחכה שג'יין ינתק.
—-

"למייקל?" פול שאל בחיוך, מנגב את עיניו ושון ניגב את עיניו גם כן, "למייקל" הוא השיב בחיוך לפני שפול התניע את הרכב, שון הביט לכמה רגעים על הבית של הירו ורבקה, הוא נאנח לפני שהחזיר את עיניו אל הכביש, זאת הולכת להיות נסיעה ארוכה.

"אני זוכר" שון גיחך באושר, מסתכל על השמיים הבהירים שהתחילו להיות מעט כתמתמים כשהשקיע התחילה להופיע, פול חייך ונאנח בהקלה, "אני אראה לו מה זה להיפרד ממני!" שון פלט ברוגז, נושך את שפתו התחתונה והשרירי צחקק והנהן, "הוא הולך להתחרט על כל מה שהוא אמר לי!" שון אמר, חדור מטרה לנקום במייקל, "הוא בטח מאשים את עצמו" הוא מלמל לבסוף בעצב ופול חייך קלות, "כנראה" הוא השיב ושון נאנח, "אידיוט שכמותו" שון אמר בעצב, יודע שלמייקל היה לא קל, הוא הולך להוכיח לו עד כמה שהוא היה אידיוט.