תרפא אותי, פרופסור -פרק 53-

שון התעורר ראשון עוד לפני השעון המעורר של מייקל, הוא שפשף את עיניו ופקח אותן, מחייך לעצמו כשהרים את ראשו מעט וראה את מייקל ישן על בטנו שלו ומחבק אותו, מכורבל צמוד אליו.

"אידיוט" המלוכסן לחש וליטף את שיערו של הישן, מייקל בכה יותר מדי, גם במקלחת אתמול הפרופסור לא יכל לשלוט בדמעותיו ושון היה צריך לחבק אותו אליו ולהוכיח לו שהוא באמת כאן.
–
הצעיר נאנח לבסוף והזיז בעדינות את מייקל ממנו, רוצה לתת לאחר לישון כמו שצריך עד שהוא יצטרך להתעורר.

שון התרומם מהמיטה, מכסה את מייקל בעדינות ונושק למצחו לפני שהלך אל הארון של מייקל, פותח אותו ומגחך בהפתעה כשתמונות שלו היו דבוקות על דלת הארון הפנימית, "משוגע" הוא מלמל לעצמו, מניח שג'יין נתן למייקל את התמונות.

שון לבסוף הוציא משם חולצה גדולה ובוקסר, לא לוקח מכנס כי גם ככה המכנסיים של מייקל יהיו גדולים עליו, שלא לדבר על זה שהוא הניח לעצמו שמייקל יהיה מרוצה כשהוא יראה אותו בלי מכנס.

הצעיר גיחך לעצמו קלות והלך אל המקלחת שמחוץ לחדר, הוא צחצח את שיניו עם מברשת שיניים חדשה שמייקל שם לו כבר מאתמול והוא הביט בחיוך על פניו, רואה את העיגול הסגלגל שמאחורי אוזנו והוא נאנח ברוגע, "אני שמח שחזרת, שון" הוא מלמל לעצמו, חושף בפניו את גומותיו לפני שפשט את בגדיו, מניח את החדשים על המתלה ונכנס למקלחת.
—-

השעון המעורר של מייקל העיר את חום העיניים, "שון" המבוגר מלמל עם עיניים עצומות, מלטף את המיטה הריקה ופוקח את עיניו במהירות, שון לא היה שם.

ליבו של חום העיניים התכווץ בכאב, "זה היה חלום?" הוא שאל את עצמו בפחד, הוא חלם על שון יותר מדי פעמים בשביל לחשוב שזה הגיוני, אבל החלום הזה היה יותר מדי מציאותי.

הוא התרומם במהירות מהמיטה ויצא מהחדר כאחוז שיגעון, דמעות פחד בעיניו והוא נעצר כששמע שריקות שקטות מהמטבח לפני שהלך קדימה במהירות, עיניו פוגשות את גבו של שחור השיער.
–
הצעיר נע מעט בריקוד קטן עם רגליו החשופות, החולצה של מייקל כיסתה את אזור ישבנו והוא הכין כריך לאחר, מניח לעצמו שמייקל אמור להתעורר עוד מעט.
—
"או גאד!" שון צעק בבהלה כשמייקל חיבק אותו בחוזקה מאחור, מבהיל אותו מהמעשה הפתאומי והוא הפסיק את הכנת הכריך, "הבהלת אותי חתיכת אידיוט!" שון נזף ושטף את ידיו, מרגיש את האחיזה של מייקל מתחזקת והוא ניגב את ידיו במגבת לפני שאחז בידיו של מייקל, "מה יש?" הוא שאל, מבין שהאחר מתנהג מוזר, הוא הבין את זה טוב יותר כששמע את משיכות האף של האחר והוא נאנח ופרם את החיבוק של מייקל ממנו רק בשביל להסתובב ולפגוש בפרצופו הבוכה של חום העיניים.

"תפסיק כבר לבכות" שון אמר ונאנח לעצמו לפני שחיבק את מייקל, מחייך קלות כשהאחר החזיר לו חיבוק והניח את עיניו על כתפו שלו, ממשיך לבכות לו, "אני שמח שאתה פה" מייקל מלמל, מצמיד את שון קרוב יותר אליו, "זה מרגיש לי כאילו ואני סוף סוף בבית" הוא הוסיף ושון גיחך ונשק לצד צווארו של מייקל קלות, טופח על גבו בעדינות.

"פף" שון פלט בזלזול לפתע, מרגיש צורך לנקום בו קצת, "חשבתי שזה פתטי בשבילך לצאת עם הסטודנט שלך, זה לא נראה שאתה באמת חושב ככה" הוא אמר והתרחק מהחיבוק, מסתכל ברוגז על עיניו הדומעות של האחר, "שון…" מייקל מלמל בלחש עצוב.

"חשבתי שאני הורס לך את העתיד" המלוכסן אמר בקשיחות, מראה למייקל עד כמה שהמילים שאמר לו היו קשות, "שון!" מייקל אמר שוב בהתבכיינות, רוצה לחבק את שון עוד אבל האחר צעד אחורנית.

"אתה השארת את הזיכרונות ממני מאחור כשחזרת לכאן?" הצעיר שאל והאחר הניע את ראשו לשלילה, "אף פעם" הוא השיב בכנות, הוא מעולם לא יצליח להשאיר את המחשבות והזיכרונות על שון מאחור לא משנה איפה הוא יהיה.
"אני כלום בשבילך?" שון שאל, זוכר את כל מה שמייקל אמר לו בזמן הפרידה, והאחר עצם את עיניו באכזבה עצמית והניע את ראשו במהירות לשלילה, "זה בלתי אפשרי שתהיה כלום בשבילי" מייקל אמר בכנות כשפקח את עיניו הדומעות והביט על שון הרציני.
"אתה אוהב אותי?" הצעיר שאל ומייקל גיחך, "יותר משאתה חושב" הוא אמר והאחר חייך לבסוף והתקדם אליו, מחבק אותו שוב, "אני יודע" שון אמר, מרגיש איך שהאחר חוזר לעטוף אותו, "היית מרושע" הוא הוסיף ומייקל הנהן, יודע טוב מאוד עד כמה שהוא היה מרושע לצעיר ממנו, "ואתה גם טיפש" שון אמר ומייקל גיחך והנהן, מנגב את עיניו.
—

"יאללה, תלך להתארגן, אתה תאחר" שון אמר לבסוף והוא התרחק מהחיבוק, מנגב את פניו הלחות של מייקל לפני שניקר את שפתיו, "עוד" מייקל ביקש בלחש ושון גיחך ונשק לשפתיו של האחר שוב, עוטף את עורפו של מייקל ומחליט לנשק אותו עמוק יותר, לא אכפת לו שהאחר עדיין לא צחצח שיניים.

הוא נישק אותו ברכות, שפתיים כנגד שפתיים, טועם את הטעם של מייקל ומקבל ממנו אנרגיות, הפרופסור אחז עם ידו הימנית במותנו של אחר ואת היד השנייה הוא הניח על לחיו של שון, מרגיש את הגומה העמוקה מתחת לכף ידו בזמן שהוא נישק את שון, רוצה כמה שיותר ממנו.

"קדימה" שון לחש, עיניהם עדיין עצומות ושפתיהם עוד נגעו זו בזו, "תתארגן" הוא הוסיף ונשק שוב קצרות למייקל לפני שהתרחק והסתכל על האחר שפקח את עיניו גם כן, מחייכים זה לזה, "קישטה!" שון אמר לבסוף, מסלק עם ידו את מייקל שגיחך והלך אל חדרו.
"התגעגעתי אלייך אידיוט" שון לחש לעצמו והסתובב גם כן, חוזר להכין לאחר את הכריך.
–
מייקל התארגן הכי מהר שהוא יכל, הוא רצה שוב לפגוש את שון, הוא רצה שהצעיר שוב יהיה פיזית לצידו.
הוא חייך לעצמו כשסיים להתלבש והוא יצא עם תיקו מהחדר, מחייך באושר כשראה את הצעיר שעון עם כוס קפה על השיש במטבח, רגליו החשופות נמצאות בשיפוע כמו מגלשה, ומייקל נגס בשפתו התחתונה ברעב.

"קפה" שון אמר והצביע על הכוס שלצידו ומייקל הלך אליו והניח את התיק על שולחן המטבח לפני שלקח את כוס השתייה ונשען לצידו של שון על השיש, מביט עליו.
–
"אתה הולך להמשיך ללמד כאן?" שון שאל ומייקל הנהן והצעיר הנהן בהבנה, נאנח לעצמו בעצב קטן כשהוא הבין שמייקל יהיה רחוק ממנו, "אני חוזר לבר אחרי שאתה הולך לעבוד" שון אמר, לוגם מהקפה שלו והפרופסור הביט עליו ונאנח כשהבין שהוא ושון לא יכולים להיות קרובים עכשיו, "מחר יש לי חופש, אני אבוא" מייקל אמר והאחר חייך אליו בשמחה, "אתה תחזור לאוניברסיטה?" הפרופסור שאל, "לא" שון השיב, לא מתכוון לחזור לשם יותר, "מה עם הירו?" מייקל שאל והאחר הרים את כתפיו בחוסר אכפתיות, "נתתי לו קצת על הראש אתמול, אני לא יודע אם הוא באמת יקשיב לי" שון הסביר.
–
"מה קרה באמת אתמול שגרם לך להיזכר?" מייקל שאל בסקרנות והאחר נאנח, "יצא לי להיזכר קצת בימים האחרונים בכמה דברים, אבל אתמול הירו רצה לשדך לי מישהו, קראו לו תומאס" שון אמר והאחר הניח את כוס הקפה בחזרה לשיש, "מה אמרת?" הפרופסור אמר ושון צחקק, "לא הסכמתי, הייתה לי תחושה שהוא עושה את זה בשביל העסקים" הצעיר מלמל ומייקל נגס בשפתו התחתונה בכעס.

"בכל מקרה" שון אמר בחיוך, "אכלנו בבית של הירו ורבקה והתלכלכתי קצת בפה, אז תומאס ניגב לי את הפה וזה גרם לי להיזכר בהרבה דברים איתך" הוא אמר בחיוך ומייקל הביט עליו בריכוז, "אחר כך תומאס וההורים שלו הבינו שאני לא מעוניין בזוגיות והם הלכו וביטלו את העסקה עם אבא שלי" שון אמר והניח את הקפה גם כן על השיש, אוחז בידו של מייקל, "אחר כך יצא לי לשתות קפה וזה העלה בי עוד זיכרונות" הוא אמר בחיוך, נושק לכף ידו של מייקל.

"ואז הירו סטר לי" הוא אמר בחיוך ומייקל פער את עיניו בהפתעה, "אבל זה היה טוב כי זה מה שגרם לי להיזכר בכל מה שסטיבן עשה לי ואז כל הזיכרונות צפו לי…והתעלפתי" שון מלמל, לוחש את המילה האחרונה, אבל מייקל לחלוטין הצליח לשמוע.

"התעלפת?" מייקל אמר בדאגה, לא מאמין שהוא שכב עם שון אחרי שהצעיר התעלף אתמול, מרגיש לא בסדר עם זה שהוא לא הצליח לשלוט בעצמו, "אבל קמתי מלא באנרגיות" שון השיב, רוצה להרגיע את המודאג, "ואחרי שיחה עם הירו באתי אלייך" שון אמר, מציג את מה שקרה עם אבא שלו כמשהו סתמי, "אבל פול התפטר" הצעיר הוסיף, גורם לאחר לפעור את עיניו שוב, "אני מקווה שהוא וג'יין בסדר" המלוכסן מלמל, מודאג לגבי הזוג.

"אתה חושב שהירו יוותר?" מייקל שאל, מהדק אתת האחיזה בידו של שון, "אני לא יודע" הוא מלמל, "אתה כבר לא הפרופסור שלי ככה שהאיום המרכזי לא קיים יותר" שון הוסיף ומייקל חייך קלות והנהן, הוא עדיין מודאג ממעשיהם האפשריים של שלושת המפלצות.

"לא משנה מה יקרה, אתה לא יכול להיפרד ממני שוב!" שון הזהיר ברצינות ומייקל הנהן בהבנה, "אני לעולם לא אעשה את זה יותר" הוא אמר בכנות והצעיר חייך והתקדם אליו, נושק קלות לשפתיו לפני שחיבק אותו.

"הייתי צריך אותך כל הזמן הזה" שון לחש והתרחק מעט, אוחז בפניו של מייקל ומניח את מצחו כנגד המצח של האחר, מחייך אל המבוגר שחייך אליו בחזרה, "גם אני" מייקל לחש ושון עצם את עיניו לכמה רגעים, מרגיש את מייקל כמו שצריך.
–
"אני אלך להתלבש" שון אמר לבסוף, נושק למצחו של מייקל לפני שהתרחק, "אני יכול לבוא איתך?" מייקל אמר בשעשוע, מביט על גופו של שון שצחקק לעצמו וסטר לראשו של חום השיער, "אידיוט" שון אמר ומשך באוזנו של מייקל, "בוא איתי" הוא אמר והאחר גיחך כשהוא משך אותו אל החדר מהאוזן, מרשה לעצמו לאחוז בישבנו של שון בדרך לחדר, מרוצה ששון לא הזיז את ידיו.
–
"זקן חרמן" שון מלמל כשהם נכנסו לחדר והוא שיחרר את האחיזה מאוזנו של האחר לפני שסטר לידיו של המבוגר ממנו, מזיז אותן מישבנו לפני שלקח את הבגדים מאתמול, מתכוון ללבוש אותם היום גם כן, הוא יחליף כשהוא יגיע לבר.

"חכה שנייה" מייקל אמר והלך אל הארון שלו, מוציא משם את החולצה של שון שהוא שמר, "הצלחתי לשמור רק אחת" מייקל אמר והאחר הסתכל על החולצה שלו וחייך אל האחר, "שמרת אותה כל הזמן הזה?" הצעיר שאל והאחר הנהן, מסתכל עליה ונזכר במה שהוא עשה איתה, "אולי עדיף שלא תלבש אותה" מייקל מלמל בשקט והחזיר אותה לארון, גורם לשון לצחקק כשהצעיר הבין שכנראה לא צריך לשאול למה עדיף שהוא לא ילבש אותה.

שון פשט את החולצה של מייקל, נשאר עם הבוקסר של המבוגר ומאפשר לאחר לבהות בו בזמן שהוא התלבש, "אתה כל כך יפה" מייקל מלמל בחולמניות ושון גיחך קלות, חוזר לבגדיו.
—–
"המונית אמורה להגיע?" מייקל שאל כשהם יצאו מהחדר ועמדו ליד דלת היציאה אחרי שהם ניקו את כוסות הקפה שלהם ואחרי שמייקל הכניס את הכריך לתיקו.

שון החזיר את נעליו לרגליו, לוקח ממייקל גרביים גם כן, "כן" שון אמר, מרים את התיק שלו ומסתכל על האחר בחיוך, "שנצא?" המלוכסן שאל ושלח את ידו אל מייקל והאחר הנהן ואחז בידו של שון, יוצא איתו מחוץ לדירה ונועל את הדלת.
–
"קח" מייקל אמר לשון כשהמונית הגיע, נותן לו את המפתח לדירה, "יש לי עוד מפתח, זה בשבילך" חום העיניים אמר בחיוך, רוצה ששון ירגיש חופשי להגיע לדירה הזאת גם כן והאחר חייך ולקח את המפתח, מכניס אותו לתיקו, "תודה" המלוכסן אמר בחיוך, מתקדם אל האחר ומנשק אותו עם ניקור ארוך, "אני אוהב אותך" שון אמר ומייקל חייך בהקלה, "גם אני אוהב אותך שון" הוא השיב והצעיר חייך לפני שנשק ללחיו והתרחק ממנו, מנופף לו כשהוא הלך אל המונית והפרופסור נופף לו בחזרה.
—
'המספר שלי' שון קרא את ההודעה מהמספר הלא מוכר והוא הסתכל בחלון, רואה את מייקל מנופף עם הטלפון והוא חייך ונופף לו שוב עד שהמונית התחילה לנסוע משם.

שון חייך לעצמו, שומר את המספר של מייקל כ'האידיוט שאני אוהב' והוא צחקק ונשך את שפתו התחתונה, הוא שוב פעם מאושר.
—
שון הסתכל על הבר המוכר, "תודה" הוא אמר לנהג בחיוך ושילם לו, "תשמור את העודף" הוא הוסיף לפני שיצא החוצה עם תיקו, מתמתח אחרי הנסיעה הארוכה והולך לכיוון הבר.
—-

הוא הביט בבלבול על הדלת שהייתה נראית שבורה והוא פתח אותה באיטיות, מסתכל פנימה ומזדעזע ממה שראה.

כל הבר היה שבור לחלוטין, בקבוקים שבורים ומיץ אלכוהולי היה שפוך על הריצפה.
שון כיסה את פיו בזעזוע, יודע שלהירו יש חלק בזה והוא רץ במהירות פנימה, דורך על הזכוכיות והולך אל דלת אזור המגורים שהייתה נעולה.
–
"ג'יין זה אני!" שון אמר ותקתק בדלת בחוזקה, "פול?" הוא צעק, מכה את הדלת שוב ושוב, "אתם כאן?" הוא שאל ואז הלך אחורנית כששמע את הדלת נפתחת.

ג'יין עמד שם, ידיו חבושות ועיניו דומעות, "תינוקי" הוא מלמל בעצב ושון חיבק אותו במהירות, "ג'יין מה הולך כאן?" שון שאל, מלטף את ראשו של האחר שהתחיל לבכות ולחבק אותו בחוזקה, "אני כל כך שמח שאתה כאן" הבלונדיני אמר, אוחז בחוזקה בחולצה של שון, "מה הירו עשה?" שון שאל והאחר נאנח והתרחק, "ה-הוא אמר שהבר לא יתקיים יותר" כחול העיניים אמר בעיניים דומעות, "ו-ושאם תתקרב לכאן אז הוא יעיף אותי ואת פול מהבית" הוא הוסיף ושון נשך את פיו התחתון בכעס, חוזר לחבק את ג'יין.

"איפה פול?" הוא שאל, "בחדר, הוא קצת פצוע" ג'יין אמר והאחר התרחק שוב, אוחז בידיו החבושות של האחר, "מה קרה לך?" הוא שאל, "נחתכתי כשניסיתי לעצור את העובדים של הירו מלשבור את הבקבוקים" מנהל הבר אמר ושון נאנח בדאגה וברוגז, מנגב את דמעותיו של האחר ונושק לכפות ידיו של ג'יין, "אני לא הולך לשבת בשקט" הצעיר אמר וג'יין הניע את ראשו לשלילה, "לא שון, בבקשה, אל תעשה שום דבר, אני לא רוצה לאבד אותך שוב" הבלונדיני אמר, מזיז את ידיו מהאחר רק בשביל לאחוז בלחייו של שחור העיניים, "אתה צריך להישאר בשקט כרגע, אחר כך נחשוב על משהו" ג'יין אמר ושון הניע את ראשו לשלילה, "לא" הוא אמר לפני שאחז בידיו של ג'יין, "אני לא הולך לנטוש אתכם" הוא אמר בכנות, "אתם האחרונים שאנטוש" הוא הוסיף, חדור מטרה.

המבוגר הביט בעיניו הכועסות של האחר לפני שהוא נאנח, "עקשן כמו תמיד" ג'יין חייך לפני שנשק למצחו של שון, "התגעגעתי אלייך" הוא מלמל ושון עצם את עיניו, "אני אוהב אותך ג'יין" הוא אמר בכנות לפני שרכן מטה ונשק קלות לשפתיו של ג'יין באהבה חברית טהורה ולאחר מכן למצחו, "גם אני תינוקי" ג'יין אמר, מלטף את פניו של האחר, "בוא נלך לפול" שון אמר ומנהל הבר נאנח והנהן, לוקח את שון אל החדר הזוגי שלו ושל השרירי.
—-
שון נכנס פנימה ונאנח בכבדות כשראה את הפנס בעינו ואת הפצע על פיו של פול שישב על המיטה, "שון" פול מלמל וניסה לקום, אבל הכאב בצלעותיו מנע ממנו להתרומם והצעיר הלך אליו מהר, מונע ממנו לעמוד.

"פול!" שון צעק בייאוש, "למה זה קרה?" הוא המשיך לצעוק לפני שהתיישב ליד האחר, מחבק אותו חלושות בצידו, לא רוצה להכאיב לו והשרירי גיחך קלות, "זאת הייתה מחווה למי שעוזב את מקום העבודה" הוא מלמל והצעיר נאנח, אוחז בידו של ג'יין שיתיישב לידו וגם בידו של פול, "לא רציתי להכניס את אבא שלי לכלא, אבל אני מניח לעצמי שזה מה שאני צריך לעשות" שון מלמל, מביט על שני האחרים שהביטו עליו בדאגה.

"שון, אתה לא צריך לעשות כלום, אתה רק תפגע בעצמך!" פול אמר ברצינות והאחר הניע את ראשו לשלילה, "אל תדאג לי" שון אמר בחיוך, "אני לא אתן לכם להיפגע לעולם" הוא אמר בכנות, מוכן למות בשבילם אפילו, "אבל בשביל שאני אהיה בטוח, אני אצטרך את העזרה שלך" שון אמר ופול הסתכל עליו בסקרנות, "אז ככה…" שון התחיל להסביר להם והזוג הקשיב לו ברצינות.
—–
מייקל חזר מהעבודה, הוא נאנח כשחזר לבית הריק והוא הלך אל הסלון, מדליק את הטלוויזיה ומתכוון להתקשר אל שון, אבל אז הוא פער את עיניו וקפא לחלוטין כששון הופיע על מסך הטלוויזיה ומעל היה כתוב 'משדר מיוחד'.
"שון?" הוא שאל בחוסר אמונה והגביר את הווליום, מקשיב למה שנאמר.
—–
"אתה אומר שכל זה המעשים של אבא שלך?" העיתונאי שאל ושון הנהן, נותן להם לצלם את הבר, "הירו הוא לא מי שאתם חושבים שהוא, הוא מעולם לא היה אבא טוב או בן אדם אמין" הוא אמר למצלמה, מביט עליה עמוקות, "אני בטוח שתמצאו עוד הרבה שחיתויות שהוא לקח בהן חלק, גם ריימונד וראלף סמית' מעורבים בהכל" שון אמר והעיתונאי הסתכל עליו בסקרנות, "איזה ביסוס יש לך להגיד דברים כאלו בטלוויזיה?" הוא שאל ושון חייך, "אני הביסוס" הוא מלמל.

"לפני 7 שנים הייתי קורבן להתעללות ואונס מצד האקס שלי, סטיבן סמית', הוא הבן של ראלף" שון אמר והעיתונאי הרים גבה בסקרנות, מוצא את זה כמשהו מעניין והוא סימן לצלם להיות מפוקס, "התחלתי את הזוגיות עם סטיבן שלוש שנים לפני שהוא סגר אותי בדירה שלי למשך שבוע, הזוגיות הזאת הייתה מתוך עסקים שהאבות שלנו עשו ביחד, לא ידעתי מזה והם למעשה עבדו עליי" שון אמר, מאגרף את ידיו בלחץ, הוא צריך לחשוף את עצמו בשביל שהכל יסתדר, הוא צריך להפיל את המשפחה של מייקל, את המשפחה של סטיבן ואת המשפחה של מיר גם כן, הוא צריך לעשות את זה בשביל שהאיומים והסבל יפסקו.

"איך לא שמענו על כך?" העיתונאי שאל ברצינות ושון חייך, "כסף" הוא ענה, "הם השתיקו את הכל עם כסף, סטיבן בכלא ואפילו המשפחה המורחבת שלו לא יודעת מזה" שון אמר והעיתונאי הביט עליו בסקרנות, "אתה יודע שמה שאתה אומר כרגע יכול לפגוע גם בך, נכון?" הוא בירר ושון הנהן, "אני מוכן להכל, העיקר שמי שפשע ועשה מעשים נוראיים יכנס לכלא" שון הסביר.
—-
הדלת נפתחה בחוזקה ונכנסו לתוכה עוד עיתונאים שכנראה מיהרו אל המקום בשביל לתעד את שון ואת הבר, לא תמיד קורה ששלושה אנשי עסקים מצליחים עולים בכזאת מקוריות בראיון בחדשות.

"למה בחרת שזה יהיה בשידור חי?" העיתונאי המקורי שאל ושון חייך, "כי ככה לאבא שלי יהיה קשה לעצור את השידור" שון הסביר והעיתונאי הנהן בהבנה, איש התקשורת שמח שפול יצר איתו קשר וביקש ממנו את הטובה שהוא צריך להחזיר לו, למעשה העיתונאי מרגיש עכשיו שהוא צריך לתת לפול עוד טובה כי זה חתיכת סקופ שיקפיץ את מספר הצופים בערוץ.
—
מייקל כיסה את פיו, מביט על שון שענה על השאלות של הכתבים, אפילו צילמו את ג'יין ופול שהיו נראים פצועים ומיואשים.

"איך אתה יכול שלא לחשוב על עצמך?" מייקל שאל את הדמות במסך, לא מבין איך שון לא יכול לחשוב על התוצאות שיקרו לו אחר כך, אם זה לא ילך כמו שצריך, שון יסבול יותר מכולם.
–
מייקל הרים את הטלפון שלו, מסתכל בהפתעה על ההודעות מהמספר הלא מוכר, "אמא?" הוא שאל את המסך, קורא את ההודעות של סופיה, היה אפשר להבין שהיא מודאגת, כנראה שיצא לה לראות את שידורי החדשות הרבים, "עכשיו את מבקשת ממני עזרה? אחרי שריימונד נופל בפח?" הוא גיחך ומחק את ההודעות ממנה, מסתכל על המסך בדאגה ורואה את הגבר המחוייך והלחוץ שלו.

הוא נעמד באחת וכיבה את הטלוויזיה, לוקח את תיקו ויוצא החוצה, הוא לא מתכוון להשאיר את שון לבד.