׳ערסית׳- פרק עשר

אני נכנסת הביתה בחשש, לא יודעת מה אני עומדת למצוא בפנים. אין צעקות, אז זה כבר סימן טוב. אני סוגרת את הדלת ופונה ימינה לסלון. אמא יושבת עם אודם אדום וגולגול הדוק ופרצוף מאופק על הספה, מישירה מבט קדימה ושותקת, עופרי יושב על כורסא בצד שמאל, קרוב אליי ורחוק כמה שיותר מאמא. הוא לובש ג׳ינס משופשף וגופיה אפורה, יש לו שרשרת צמודה עם חרוזים כהים והשיער הכהה שלו מבולגן על ראשו. יש לו פרצוף משועמם שמואר ברגע שהוא רואה אותי. הוא מתיישר במושבו ומסתכל עליי כאילו הוא מצפה למשהו. אני משיבה לו מבט שואל וחסר אונים והוא מושך בכתפיו כדי לסמן שהוא לא יודע.
עודד שפירא, עורך הדין של אמא, בחור צעיר עם תספורת קצוצה, עור כהה ומשקפי שמש שחורים וגדולים שמונחים תמיד על מצחו, לובש חליפה ולידו יש תיק עבודה מרובע. הוא יושב על הספה ליד אמא שלי ומשוחח עם סבתא בשקט. סבתא אוספת את שיערה הכהה עם הפסים הכסופים לגולגול הדוק, ונראית בדיוק כמו הבת שלה, למרות השמלה הפרחונית שהיא לובשת. היא מדברת בנוקשות ואני יכולה לזהות שהיא מנסה להפיג את המתח. מאיה בכלל לא בבית. אני יכולה להרגיש שכמה דקות לפני שבאתי הייתה כאן מריבה סוערת, וכרגע כולם מתאוששים.
״מה נשמע…?״ אני אומרת בזהירות וצועדת לתוך זירת האימים. סבתא מרימה את מבטה ומחייכת לעברי. ״רוני, טוב שבאת. את יכולה לשבת.״ סבתא מזמינה אותי לשבת בבית שלי, אבל זה נראה הגיוני בהתאם לסיטואציה. אמא שלי עוד שותקת ומתבוננת בנקודה מסוימת בקיר מולנו. סבתא ועודד שפירא חוזרים לשיחה השקטה. אני פונה לעופרי שיכניס אותי לעיניינים.
״כמה דקות לפני שבאת אמא צעקה על סבתא, כי סבתא ניסתה להגן על אבא. אני חושב שאמא המציאה את כל הקטע הזה עם הכספים, רק כי נמאס לה שאבא חי לו בשלווה שם בקנדה.״ עופרי לוחש לי ושנינו מסתכלים אל אמא הדוממת והשקטה.
״בעד מי סבתא?״ אני שואלת.
״אבא. וגם אני. אבל עודד בעד אמא, מן הסתם, והרגשתי שהיא צריכה עוד מישהו בצד שלה.״ הוא אומר. אני מהנהנת.
״בכמה כסף אמא טוענת שמדובר?״ אני שוב שואלת. עופרי לוקח חופן גרעינים מהשולחן ומכניס אחד לפיו.
״מאה אלף.״
אני משתנקת. איך זה הגיוני? אבא מעולם לא היה מפסיק להעביר לנו כספים. למרות שאמא משוגעת, הוא טוען שאותנו הוא עדיין אוהב. הוא שלח לי 200 שקלים ליום ההולדת!
״אבל אבא אוהב אותנו, למה שהוא יעשה דבר כזה?״ אני לוחשת את המחשבות שלי אל עופרי. הוא מושך בכתפיו. ״זה מה שאני אומר לך, אני חושב שהיא המציאה את זה. אני חושב שאנחנו צריכים להתקשר לרווחה שיעבירו אותנו למשמרת שלו ויטיסו אותנו לקנדה.״ הוא מכניס עוד גרעין לפה. אני מביטה בו בזעזוע, ״אנחנו לא נעשה לה דבר כזה!״
״צחקתי, תרגעי.״ הוא אומר בלי שמץ של הומור. שנינו שותקים.
״איפה מאיה?״ אני שואלת אחרי כמה דקות של שתיקה.
״אצל חברה.״
לפתע עודד שפירא נעמד מולנו ואמא שלי זזה מהתנוחה הדוממת שלה ומסתכלת עליו בציפייה. סבתא נראית מודאגת.
״טוב, אז ככה. אני הולך עכשיו אל רואה החשבון ונחקור את הסוגייה לעומק. טלי, אשמח אם תתלווי אליי. אני רק מודיע שאם אנחנו יוצאים למאבק המשפטי הזה נגד אלון פרנקל, אבי עופרי, רוני ומאיה, המאבק עלול לקחת זמן וכוחות, פיזיים ונפשיים, שבסופו לא בטוח נצא עם היד על העליונה. החקירה תתחיל ובסיומה נחליט אם זה באמת נחוץ. שיהיה לכם יום מקסים.״ הוא לוקח את התיק שלו מהספה, מחווה בראשו לעברי ולעבר עופרי, ואז אמא קמה ושניהם יוצאים וסוגרים אחריהם את הדלת.
״איזה שטויות היא עושה. אני לא מבינה בשביל מה. אלון בחיים לא היה עושה דבר כזה, והיא יודעת את זה. איזה שטויות.״ סבתא ממלמלת לעצמה בזמן שהיא קמה מהספה ומתחילה לסדר את הכריות. היא שולפת מטאטא מחדר הארונות ומתחילה לטאטא במרץ את הבית, לא מפסיקה למלמל את אותם הדברים.
״קדימה, אל תשבו כאן כמו אומללים, תעזרו לי. קדימה, קדימה.״ סבתא מאיצה בנו ושנינו מקבלים סמרטוטים וספריי וחלונות מאובקים. זה מה שסבתא עושה כשהיא לחוצה. מנקה. ומכריחה אנשים אחרים לנקות.
״לא ראינו את אבא כבר חמש שנים. אני לא מבין למה פתאום היא נזכרה בו.״ עופרי אומר ומתחיל לנקות את החלון בתנועה סיבובית.
״אולי הוא באמת לא העביר כספים.״ אני מושכת בכתפיי, ולמרות שאני משתדלת לא להביט בו אני יודעת שהוא מסתכל עליי במבט מזלזל.
״אפילו סבתא בצד שלו, ואמא זאת הבת שלה. גם היא חושבת שהיא ממציאה.״ עופרי מצדיק את עצמו.
״סבתא לא נחשבת, היא תמיד הייתה בצד שלו!״ אני ממשיכה להגן על אמא. למרות שזה נראה לי מופרך מאוד הסיפור הזה, אני מרגישה שאמא לא הייתה ממציאה משהו כלכך דרמטי.
הוא מעקם את פרצופו, ״אולי זה רומז משהו.״
״אתה חושב שאבא מתגעגע אלינו בכלל?״ אני שואלת אחרי כמה דקות של שקט.
עופרי מהנהן בביטחון, ״אחרת הוא היה מפסיק לדבר איתנו.״ עופרי מדבר על השיחות סקייפ שאנחנו מנהלים איתו פעם בהרבה מאוד זמן. אני לא רואה את זה כהוכחה לזה שהוא מתגעגע אלינו.
״מה קורה איתך ועם החבר שלך?״ עופרי שואל אחרי עוד כמה דקות של שקט. שנינו סיימנו את החלונות, ואנחנו עוברים לדלת הגינה.
אני מעקמת את אפי, ״לא רוצה לדבר על זה. מה איתך ועם אדווה?״
הוא מחייך בעגמומיות, ״לא רוצה לדבר על זה.״ הוא מחזיר לי.
אנחנו מנקים את הדלת עוד כמה דקות בשקט ואז הדלת נפתחת ואנחנו שומעים צעדים. מאיה הולכת לעברנו בשקט. השיער הבהיר המתולתל שלה אסוף בקוקו גבוה, היא לובשת ג׳ינס קצר מאוד וחולצה בהירה שחושפת חלק מהבטן השטוחה שלה. מאיה בת 13, וגם אני וגם עופרי מעקמים את האף למראה התלבושת שלה.
״איפה היית?״ אני שואלת ומתנתקת מהפוזיציה של ניקוי הדלת כדי להיעמד מולה. אני גדולה ממנה בשלוש שנים וגבוהה ממנה בערך בשלושה סנטימטרים.
״אצל דין.״ היא אומרת ולא מוסיפה. הקשר ביני לבין מאיה לא כזה טוב. בכלל אני חושבת שמאיה מדברת רק עם סבתא מבין בני המשפחה שלנו. אבא גם אוהב אותה הכי מתוך שלושתנו.
״מי זה דין?״ עופרי יוצא גם הוא מהפוזיציה ונשען על הדלת הנקייה. הוא גבוה ממני בערך בחמישה עשר סנטימרים והוא מסתכל על שתינו מלמעלה.
״חבר שלי.״ היא אומרת ופונה למטבח. שנינו מחליפים מבטים. לא ידעתי שיש לה חבר.
״איפה אמא?״ היא חוזרת מהמטבח עם תפוח אדום ונוגסת בו.
״רואה חשבון.״ עופרי אומר ומפיל את הסמרטוט לתוך דלי הסבון. ״עליתי למעלה. אם סבתא שואלת תגידו שמתתי או משהו.״ שוב, אין שמץ של הומור בעיניו הכחולות. הוא קופץ את המדרגות שתיים שתיים, ותוך כמה דקות הוא למעלה.
״גם אני.״ מאיה אומרת וגם היא נעלמת תוך רגע לקומה השנייה.
ואז הכנסתי את הראש לדלי עם הסבון והמים עד שזוג ידיים משכו אותי בגסות החוצה וניענעו אותי בחוזקה, וניגבו לי את העיינים במהירות ותפחו לי על השכם על שהפסקתי להשתעל. אפילו לא הספקתי להרגיש את הדקירה הזו בריאות של החוסר בחמצן.