״לתקן את העולם״- פרק עשרים ושתיים

•אלירן•
כבר שעה שאני יושב וחושב, פשוט חושב. מה לעשות ובאיזה דרך. האם ללכת, לדבר איתה או לתת לה את הזמן שלה, לחשוב על כול הדברים.
לאחר כמספר דקות יצאתי מחדרי לכיוון חדרה של יולי. דפקתי על דלת חדרה מספר פעמים. לאחר כשניה היא פתחה והסתכלה עלי בעיניה החומות.
״היי,״ היא מלמלה וסימנה לי להיכנס.
״היי.״ אמרתי לה ונכנסתי, התיישבתי ע המיטה והיא התיישבה על כיסא מולי.
״אני מצטער על התגובה שלי מקודם.״ אמרתי לאחר כדקה של שקט.
״זה בסדר.״ היא מלמלה והרכינה ראשה.
״למה?״ שאלתי במהירות, היא הרימה ראשה בחדות והסתכלה לתוך עיניי.
״אמרנו שננסה,״ היא אמרה, ״ניסינו, לא הלך.״
״לשבועיים?״ שאלת בגיחוך,
״אם היה משהו היינו מרגישים.״ היא מלמלה והסתכלה כל כול מקום בחדר, חוץ מלתוך עיניי.
״אני הרגשתי.״ אמרתי והסתכלה עליה, היא עדיין לא הסתכלה עליי.
״אבל את לא.״ גיחכתי וגירדתי בראשי.
״אני מצטערת.״ היא אמרה, ״אני לא שולטת על הרגשות שלי.״
״הייתי צריך לדעת.״ דיברתי לעצמי בשקט.
״לא יכולת.״ היא אמרה בשקט.
״אז הכול בסדר בינונו?״ שאלתי לאחר כשניה,
״ברור.״ היא אמרה בחיוך. חייכתי וקפצתי עליה בחיבוק, כמו שהיינו פעם.

•עידן•

״בוקר טוב, בוקר טוב.״ שרתי ושרקתי במסדרונות בית הספר.
״בוקר טוב, לפרה ולדוב.״ שיראל באה לידי ושרה איתי ביחד.
״מה השמחה?״ היא שאלה ולקחה שלוק מהשוקו שהחזיקה בידה.
״שמח.״ אמרתי בחיוך וחטפתי מידה את השוקו,
״שאלתי למה.״ היא אמרה ולקחה את הכוס בחזרה.
״ככה.״ אמרתי בחיוך ופניתי לכיוון כיתתי.
״ככה.״ היא חיכתה אותי בשקט, בקול מצחיק ונכנסה גם היא לכיתתה.
לאחר שעה מייאשת במיוחד, אחת מתוך שניים עם המחנכת שלי, היא אישרה לי לצאת.
הלכתי בשקט לכיוון השרותים, מסתכל אל תוך הפאלפון שלי, כאשר הרמתי את ראשי שמתי לב לנועה, היא מילאתה מים בברזיה, חייכתי והתקדמתי אליה.
״היי,״ אמרתי וטיפה מים נשפכו לה מבהלה.
היא הרימה את ראשה ולא חייכה, ״היי.״ היא ענתה ביובש והמשיכה למלא את בקבוקה.
״מה יש?״ שאלתי ונשענתי על הקיר לידה,
״סתם, כלום.״ היא אמרה וסגרה את בקבוקה. היא החלה ללכת, בלי להגיד שלום.
״היי,״ אמרתי ומשכת בידה בעדינות, היא עצרה וסובבה את ראשה אלי,
״שאלתי מה יש?״ אמרתי שנית,
״ואני עניתי כלום.״ היא אמרה וניערה אותי ממנה בחוזקה. עיניה היו נוצצות וראיתי שהדמעות מאיימות לצאת.
״דברי.״ ציוותי עליה והלכתי לפניה, חוסם לה את הדרך.
״חשבתי…״ היא אמרה ודמעה ראשונה יצאה, לא זזתי ממקומי.
״חשבתי שהיה בינונו משהו.״ היא אמרה והסתכלה לתוך עיניי.
״חשבתי שחיבבת אותי,״ היא המשיכה, ״כי אני לגמרי היית מאוהבת בך.״
זה ריסק אותי, שבר אותי. הקפיא אותי במקומי.
״מה זאת אומרת?״ שאלתי בגמגום,
״מה אתה חושב?״ היא שאלה בגיחוך, ״שלא ראיתי אותך אתמול.״ היא אמרה ושתקתי.
״שתיתי.״ מלמלתי, ״אפילו אני לא זוכר מה היה.״
״רציתי לדבר איתך, אמרו לי שאתה במועדון.״ היא השלימה אותי,
״ואתה התנשקת עם הפותחת רגליים הזאת.״ היא אמרה ועוד דמעה יצאה,
״אתה יודע איך זה ריסק אותי שראיתי אתכם?״ היא שאלה ובכתה,
״אתה יודע מה הרגשתי?״ היא המשיכה, ״הלב שלי נמחץ.״
״תפסיקי לבכות,״ מלמלתי בשקט והפנת את ראשי הצידה. פחדתי שגם לי יצאו דמעות, אהבתי אותה. אהבתי אותה יותר מכול דבר שאהבתי בעולם. רציתי אותה והשתוקקתי לה כמו שלא השתוקקתי לאף אחת מעולם.
״אל תדאג, אתה לא תזכה לראות עוד דמעה אחת שתצא לי מהעין.״ היא אמרה בזלזול, ״אחת.״ היא אמרה והלכה.

•ליאב•

״החופש מתקרב.״ פתחתי בפני אלירן בסוף יום הלימודים, היינו בדרך לחדרו,
״ועם זה גם השלושה חודשים שלי ושל ירדן.״ אמרתי ונכנסנו לחדרו,
״נו.״ הוא אמר וזרק את תיק לצד, ״תגיע לפואנטה.״
״חשבתי מה לעשות לה.״ אמרתי לו, ״אתה יודע, לשלוש חודשים שלנו ביחד.״
״אני חשבתי מה לעשות ליולי, אתה יודע. אבל נפרדנו.״ הוא אמר בגיחוך וצחקתי,
״אל תדאג, אנחנו לא נפרד.״ אמרתי בחיוך,
״בעזרת האל.״ הוא אמר וסימן בעזרת ידיו להמשיך.
״ההורים שלי רוצים שמטוב לאילת, חודש ראשון. ובמילא אני אשתעמם שם, חשבתי לשאול אותה אם היא רוצה גם.״ אמרתי לו במהירות,
״עכשיו בטוח אין לך למה לשאול אותה.״ הוא אמר, ״החתונה של דניאל והכול.״ הוא המשיך.
״אבל זה יכול להיות נחמד.״ הוא אמר והנהן.
״אז להזמין אותה?״ שאלתי אותו,
״להזמין את מי?״ ירדן התפרצ לידר בסערה,
״את יולי.״ אלירן אמר במהירות,
״רציתי להזמין את יולי לבוא איתי לחתונה.״ הוא אמר והציל אותי,
״את יולי?״ היא שאלה בבלבול והתיישבה על המיטה, ״אבל נפרדתם.״
״נכון.״ הוא אישר את דבריה, ״זאת הייתה השאיפה.״
״אז מה קורה?״ העברתי נושא במהירות,
״בסדר, קניתי נעליים מהמהמות.״ היא צעקה בהתלהבות,
״עקב?״ שאלתי בהרמת גבה,
״ברור,״ היא ציחקקה, ״כחולות.״
״נחמד.״ מלמלתי וחייכתי גם.
״זה מחר. אתם קולטים שמחר אחי מתחתן?״ היא אמרה לאחר דקה של שקט.
״את צריכה לקלוט, אנחנו רק צריכים לקנות בגדים.״ אמרתי ביאוש.
״עוד לא קנית?״ היא שאלה וקמה, נשענתי בראשי בפחד.
״עכשיו הולכים.״ היא ציותה עלי, ״שמעת אותי, קום.״