״לתקן את העולם״- פרק שני

קמתי מצלצול השעון המעורר, היישר לעוד בוקר קייצי. הושטתי את ידי לכיוון השידה הקטנה שמונחת ליד מיטתי וכיביתי את השעון. בעזרת ידי השניה ניסיתי להסתיר את פני מקרני השמש שחדרו מחלוני.
השעון הורה על השעה רבע לשבע.
״אוח.״ גנחתי בעייפות וקמתי, דניאל בדיוק דפק על דלת חדרי,
״ירדן,״ הוא אמר והיה נראה עייף, ככול הנראה מאתמול בערב.
דניאל הוא בדיוק ההפך ממני, המוות של הורי השפיע עליו בצורה הפוכה מעלי, במקום לשנות אותו הם רק חיזקו את אופיו הקודם, אם פעם הוא היה יוצא פעמים בשבוע למסיבות, היום הוא יוצא כול יום, הוא מביא כול יום בחורה שונה הביתה ומנסה לגרום לי לא לשמוע.
״אני קמה,״ מלמלתי והנחתי את ידי על המצח.
״אני הולך לעבודה, אני מתחיל מוקדם היום.״ הוא אמר, התקדם לכיווני ונשק בקודקוד ראשי.
״ביי.״ מלמלתי וקמתי, מתקדמת לכיוון המקלחת.
בזמן שצחצחתי שיניים בהיתי בבבואתי במראה, עיני החומות והסטנדרטיות למדיי, שערי החום והגולש. כבר שנתים שהמראה החיצוני שלי לא משתנה.
לא להאמין שפעם, לפני הכול, החיים שלי היו כול כך יפים ואני הייתי כול כל שונה.
סגרתי את ברז המים וניערתי את ראשי מצווה על המחשבות להסתלק מראשי.

——

הגעתי לבית הספר, מסתכלת לצדדים, על התלמידים שממהרים לשיעורים, על כול הבלגן שמסביב. עיני נתקלו בילדה אחת, בעלת שיער שחור חלק וארוך, חולצתה הכחולה, היית חושפנית וכך גם חצאיתה השחורה והצמודה. לא להאמין שפעם אני הייתי ככה. גיחכתי והמשכתי ללכת לכיוון כיתתי.
הגעתי לכיתה והתיישבתי ליד החברה הטובה ביותר שלי, עמית, למען האמת, החברה היחידה שלי.
״היי.״ מלמלתי,
״יש לך יום הולדת עוד שבוע,״ היא אמרה ושירבטה במחברתה, כמו תמיד.
״נו,״ אמרתי והסתכלתי לכיוונה,
היא הפנתה את מבטה לכיווני,
״את צריכה להתגבר על זה, ירדן.״היא אמרה ובכך חתמה את השיחה והמשיכה לשרבט. אך מילותיה נשארו באוויר, אני כן צריכה לעבור הלאה והכי עצוב, זה שאני לגמרי יודעת את זה.

——

הגעתי הביתה ולהפתעתי דניאל ישב בסלון והתעסק בפאלפונו.
״ירדן,״ הוא הכריז ובאה את ראשו כלפי כאשר נכנסתי,
״מה?״ שאלתי בהתעניינות והתיישבתי לידו על הספה,
״תשמעי,״ הוא אמר וכאילו התלבט בינו לבין עצמו על משהו,
״תשמעי,״ הוא חזר שוב,
״שומעת.״ גיחכתי וסימנתי לו בידי שימשיך לדבר,
״את זוכרת שדיברו איתנו על כול הסידור של הבית ושהביטוח ישלם,״ הוא שאל והסתכל לתוך עיני,
״כן.״ הנהנתי ותהיתי לאן זה מתקדם,
״השנתיים עברו לפני חודשיים.״ הוא מלמל,
״ניסיתי, בחיי שניסיתי ירדן לשלם את הכול, אבל זה בלתי אפשרי. אני עובד בעבודה עם שכר של שבעת אלפים נטו.״ הוא אמר והוריד את ראשו כלפי מטה,
״מה אתה רוצה שנעשה?״ שאלתי בשקט לאחר מספר דקות שבהם היינו בשקט.
הוא הרים את ראשו והסתכל עלי.
״דיברתי עם הביטוח,״ הוא בלע את רוקו,
״שאלתי אותם מה לעשות, מה כדאי.״ הוא המשיך והנהנתי,
״הם אמרו שנמכור את הבית, את הרהיטים ואת הכול, זה יעזור מבחינת הכסף אבל,״ הוא אמר והפסיק באמצע מוריד את ראשו בעצב,
״הם אמרו שהם חושבים שאני ואת צריכים להפרד והפעם אני חושב שזה נכון.״ הוא אמר בעצב מהול בכעס.

בפרק הקודם לא הגבתם. אני מקווה שבזה תהיה יותר נוכחות.
❤️