״לתקן את העולם״- פרק תשע עשרה

•ירדן•

״חוזרים הביתה!״ צעקתי ברחבי האוטובוס. היינו כחצי שעה נסיעה מהפנימיה.
״תרגעי.״ ליאב אמר ומשך אותי אליו. הוא ישב לידי, הפעם. ״וזה לא בית.״ הוא מלמל וגיחך.
״אני מרגישה שזה בית.״ אמרתי וצחקקתי,
״בלי דניאל?״ הוא שאל והסתכל עלי,
״גם,״ אישרתי את דבריו, ״יש גם את הגעגוע,״ המשכת בהנהון.
״אבל יש לי חברים שעוזרים לי לשכוח.״ אמרת אחרי שניה
״שיחה עמוקה,״ אלירן בא והתיישב עליי,
״היא אמרה שיש לה חברים שעוזרים לה לשכוח את דניאל.״ ליאב אמר לאלירן והצביע עלי.
אלירן התיישב ביני לבין ליאב וחיבק אותי בחוזקה.
״אני יודע שאת חולה עלינו.״ הוא אמר והתחפר בשערי,
אני וליאב צחקנו ודחפתי אותו מעליי.
״מגיעים בעוד רבע שעה,״ המורה צעקה מקדמת האוטובוס. ״אנחנו נכנס לפנימיה בשקט, השעה מאוחרת. תכנסו למקלחות.״ היא המשיכה,
״או שלא. מחר יש לכם חופש. אז אתם יכולים ללכת היום או מחר.״ היא המשיכה והפסיקה לאחר כשניה בגלל שהרעישו.
״מחר בשעה שמונה בערב, כולם באים לקמפוס, יש פעילות עם ליאור המדריכה.״ היא המשיכה ברמקול,
״את באה?״ אלירן שאל בשקט,
״חייב, לא?״ שאלתי אותו,
״הם מחייבים, אבל הפסקנו להקשיב להם מזמן,״ ליאב אמר בגיחוך.
ירדנו מהאוטובוס, ליאב הוציא את המזוודה שלי מתא המטען והניח אותה לצידי. בינתיים התקשרתי לדניאל.
״ירדן?״ דניאל שאל כשענה, היה מוזיקה רמה ברקע,
״דני?״ שאלתי בקול,
המוזיקה נהיתה יותר ויותר חלשה מרגע לרגע.
״איפה אתה?״ שאלתי בקול, בלי לשים לב.
״מועדון.״ הוא אמר וכבר לא שמעתי את המוזיקה כלל.
״אתה יכול לבוא לאסוף אותי מהפנימיה?״ שאלתי לאחר כשניה.
״עכשיו?״ הוא שאל במהירות.
״אפשר גם מחר,״ מלמלתי, ״אבל אני רוצה להספיק להיות איתך.״ המשכתי בקטנוניות.
״אני אבוא.״ הוא ענה במהירות וחיוך נשמע בקולו.
״מעולה, אז אני אתקלח ותבוא?״ שאלתי וחיוך גדול התפרש על פניי,
״כן.״ הוא אמר וניתק במהירות.

•דניאל•

״תשמעי אני צריך ללכת,״ אמרתי להילה שעמדה לידי,
״לאן?״ היא שאלה בחיוך ממזרי.
הילה, הארוסה הטריה שלי. כשאני וירדן עזבנו את הבית הכרתי אותה בעבודה החדשה. זה קרה מההתחלה נרקם בינונו קשר מיוחד.
הרגשתי שזה קרה פעם אחת, שהתארסתי למישהי וברגע האחרון היא ביטלה בטענה ״שהיא לא אוהבת אותי מספיק״ ו ״שאני לא הגבר שהיא חלמה עליו.״ וזאת הסיבה שאני מפחד לספר את זה לירדן.
״דניאל,״ היא צעקה והניעה את ידה מול פרצופי במהירות,
״מה?״ שאלתי והתנערתי מחלומי,
״שאלתי לאן אתה הולך.״ היא אמרה וליפפה את ידה סביב עורפי.
״הפתעה, וגם את באה.״ אמרתי בחיוך ונשקתי לפייה.

•ליאב•

ישבנו אני וירדן על המדרכה מחוץ לפנימיה, מחכים לאחיה דניאל. שנינו היינו עם מזוודות ארוזות.
״ליאב…״ ירדן אמרה לאחר דקות ארוכות של שקט.
״מה?״ שאלתי והסתובבתי אליה בחיוך,
״סתם, כלום.״ היא אמרה וחייכה גם,
״נו, מה?״ שאלתי וציחקקתי, מכה אותה בעדינות בכתף.
״אולי תבוא אלי?״ היא פלטה במהירות ולא חשבה פעמיים.
״אני מצטערת, עזוב. תשכח מזה.״ היא אמרה וחייכה, היא הרכינה ראשה למטה.
הרמתי את ראשה כדי שתיסתכל עלי,
״למה לא?״ שאלתי בחיוך,
״למה לא מה?״ היא שאלה בחזרה ולא חייכה.
״למה שאני לא יבוא אליך?״ שאלתי והתקרבתי אליה עוד קצת. היא נישקה אותי בחוזקה.