״מכולן אותך ביקשתי״ – פרק 12

נקודת מבט אליאן:
״הזכרונות לא נמצאים בראש, הזכרונות נמצאים בלב.
מיליוני זכרונות בלתי נשכחים, הם אלה שעושים אותנו למה שאנחנו היום.
זיכרון עשוי להיות רדום, אך הוא אף פעם לא מת.
החוויות, החלומות והסתכולים, הכל מעורבב מוכן לצאת בכל רגע נתון.
הזכרונות שייכים לי והם תמיד ילוו אותי…״
כתבתי ביומן.
נזכרתי בכל היום שעבר עליי, זה בהחלט היה יום ארוך וגם קצת קשה, אבל אני שמחה לגמור את היום כשהגשמתי את המטרות שלי להיום והגעתי לתוצאות מעולות.
אתה בטח שואל את עצמך על אילו מטרות אני מדברת.
אז ככה…
זוכר את העסקה שלי ושל זוהר, שכל אחד יילמד את השני איך להינות מנקודת המבט שלו?
אז היום התחיל לו החלק הראשון של העסקה, שזהו בעצם החלק שלי.
החלטתי להוכיח לזוהר שלימודים הם לא כל כך נוראיים כפי שראה אותם לאורך כל השנים.

~פלשבק~
״אז לאן הולכים?״ שאל זוהר בסקרנות.
״בעוד כמה דקות תגלה.״ אמרתי וחייכתי חיוך קטן.
כן, אני יודעת שבהתחלה זה לא יילך בקלות, יהיה קשה, אבל עצם זה ששנינו כאן עכשיו ושנינו רוצים להשתנות, אני בטוחה שנצליח להתגבר על כל הקשיים והמכשולים שצפויים לנו בדרך, ואני מניחה שצפויים לנו דיי הרבה.
המשכתי להוביל את זוהר לכיוון הסיפריה.
״הגענו.״ אמרתי כשהגענו לסיפריה וחיוך קטן התפרס על פניי.
״איפה אנחנו?״ שאל זוהר כאשר בחן את הסיפריה בעיניו והביט בה בגועל.
״בסיפריה.״ עניתי בחיוך.
״בסיפריה?״ שאל זוהר בפליאה.
״כן, לספריה.״ עניתי ומעט הרמתי את קולי.
״זוהר, סיפריה. סיפריה, זוהר.״ אמרתי בציניות.
זוהר הביט בי מזועזע.
״אתה רוצה להתחיל ללמוד או מה?״ שאלתי.
״ללמוד?״ זוהר חזר על דבריי.
״כן. ללמוד.״ הרמתי במעט את קולי.
~
״נו, אולי נעשה הפסקה?״ שאל זוהר בייאוש.
״דווקא מתאימה לי הפסקה.״ אמרתי.
״אבל קודם תסיים לפתור את התרגילים.״ אמרתי וחייכתי חיוך שובב.
זוהר הביט בי ונאנח.
~סוף פלשבק~

אז כן, ההתחלה לא הייתה הכי מזהירה, אבל חלק מחיי היומיום שלנו זה לדעת להתמודד עם קשיים.
ידעתי כמה זה קשה לזוהר להתמודד עם משהו שלא העז להתמודד אתו קודם, ודווקא זה, הניסיון שלו וזה שלמרות כל הקושי הוא לא וויתר, זה רק גרם לי להעריך אותו יותר.
זה רק מוכיח לי כמה טעיתי לגביו בפעם הראשונה שנפגשנו, שמיהרתי לשפוט אותו.
אז נכון, אני מסיימת את היום עייפה, אך מרוצה. אני את שלי עשיתי, אני את המטרה שלי להיום הגשמתי- הוכחתי לזוהר שלימודים הם לא כל כך נוראיים כפי שחשב שהם בהתחלה, וגרמתי לו להבין שללימודים יש חשיבות בחיינו, הם משפיעים על העתיד שלנו.
זה בהחלט היה יום מיוחד בשבילי.
סגרתי את היומן והנחתי אותו במקומו הקבוע, מתחת למזרון.
הנחתי את ראשי על הכר והתכסיתי בשמיכה, כיביתי את המנורה שהייתה ליד מיטתי ושקעתי בשינה.

נקודת מבט שביט:
אחרי השיחה עם ערן מצב הרוח שלי צנח, צנח ישירות לרצפה.
הדמעות הופיעו בעיניי ומיהרו לצאת.
ערן מתקשר ללא הפסקה, אבל לא עניתי, לא הייתי מסוגלת לענות. אני יודעת שאם רק אשמע את קולו אני אתחיל להתפרק.
ידעתי שמה שעשיתי עלול לעלות לי עכשיו ביוקר, כנראה שאחרי הכל זוהר צדק.
כנראה שאחרי הכל הייתי עיוורת, עיוורת ומטומטמת.

~פלשבק~
״היי פרינסס בואי שבי איתנו קצת.״ קרא לי זוהר בזמן שהתהלכתי בחצר.
הבטתי בזוהר וסתיו שישבו על הספסל וחייכתי.
התלבטתי מה לעשות, אם לשתף אותם במה שקרה, אם לספר להם עליי ועל ערן.
זוהר וסתיו הם החברים הכי טובים שלי כאן, הם תמיד שמרו עליי ודאגו לי מהיום הראשון שהגעתי הנה.
ידעתי שאם אני אספר להם את מה שקרה לי עם ערן אני עלולה לאבד אותם.
אבל אני חייבת לעשות את זה, הרי ממילא הם יגלו זאת במוקדם ובמאוחר.
״הלו, פרינסס, יש מישהו בבית?״ סתיו העיר אותי ממחשבות.
״אני צריכה לספר לכם משהו.״ אמרתי והבעת פניי הפכה לרצינית.
״מה, קרה משהו?״ שאל זוהר בדאגה.
״כן, אבל משהו טוב.״ אמרתי ברוגע.
״נו, מה קרה, ספרי כבר.״ לחץ עליי זוהר.
״אני וערן ביחד.״ אמרתי בפשטות ובמהירות.
״את עושה טעות.״ אמר זוהר.
״אני אוהבת אותו.״ אמרתי.
״את רק תיפגעי ממנו.״ אמר זוהר בחצי צעקה.
״אולי תפסיק לחשוב שהכל קשור בך, ואולי פשוט תפרגן לי. אני, החברה הכי טובה שלך מספרת לך משהו טוב שקרה לי ואתה מגיב ככה?״ שאלתי בכעס.
הוא הניח את כפות ידיו על עיניו ולחץ על עיניו. 
״את לא מבינה שכל מה שאני אומר או עושה זה בשבילך, שלא תיפגעי. אני מכיר אותו הוא יפגע בך, הוא עושה את זה רק בגלל…״
״כן, כבר שמעתי את זה, בשביל לפגוע בך. ולא, הוא עושה את זה בגלל שהוא אוהב אותי.״ אמרתי בחצי צעקה.
״כשהוא יזרוק אותך, והוא יעשה את זה, אל תבואי לבכות לי.״ הוא אמר באזהרה.
״תהיה בטוח שלא אבוא." אמרתי בכעס.
״טוב, אז שיהיה לכם המון בהצלחה, והאמת חבל לי עלייך.״ הוא אמר והוא סתיו קמו והלכו והשאירו אותי לבדי.
~סוף פלשבק~

והנה, עברה חצי שנה, ובכל יום שעובר אני מבינה כמה שזוהר צדק, אז באותו יום.
רצתי לחדר שלי ומבטי מושפל לרצפה, לא רציתי לראות אף אחד. הדמעות החלו להתחזק יותר ויותר.
ופתאום הרגשתי את עצמי מתנגשת במשהו, או בעצם במישהו.
״סליחה, אני מצטערת.״ אמרתי כשמבטי עדיין מושפל לרצפה וקולי התעוות בגלל הבכי.
״ש…שביט, זאת את?״ הוא שאל ויישר את מבטי אליו. זה היה סתיו, כל כך התגעגעתי אליו.

נקודת מבט תאיר:
״היי.״ אמרתי לסתיו כשנכנסתי לקפיטריה.
״היי.״ הוא אמר וחייך.
התיישבתי ליד השולחן מול סתיו.
״משעמם היום.״ הוא אמר.
״מאוד.״ עניתי.
״הרבה זמן לא ישבנו לבד שנינו.״ הוא אמר.
״כן…״ אמרתי ושיחקתי בצמידים שהיו סביב ידי.
התגעגעתי אלייך.״ הוא אמר בחיוך מה שגרם לי להסמיק מעט.
״יפה לך אדום.״ הוא אמר בגיחוך מה שגרם לי להסמיק עוד יותר.
אוח, אני שונאת שזה קורה לי ועוד במיוחד ליד סתיו.
״בא לך שנטייל קצת?״ הוא שאל.
״כו.״ עניתי בחיוך.
הסתובבנו במשך שעתיים בערך, דיברנו וצחקנו המון, כיף לי איתו, הוא גורם לי לחייך.
״היה לי כיף איתך.״ אמרתי כשהגענו לפנימייה וחייכתי חיוך מבויש.
״גם לי.״ הוא אמר וחייך.
״דווקא התגעגעתי לשיחות שלנו, פעם היינו מדברים יותר.״ אמרתי.
אבל סתיו בכלל לא הקשיב לי, מבטו היה מוסט לכיוון אחר, יותר נכון לאיזו ילדה.
״טוב… לא משנה לילה טוב.״ מלמלתי בשקט.
״אני חייב ללכת, נמשיך בפעם אחרת.״ הוא אמר ורץ לכיוון אותה ילדה.
״כן… לילה טוב.״ מלמלתי אבל הוא כבר לא היה לידי.
הבטתי בסתיו ובאותה ילדה מתחבקים, הם היו נראים קרובים.
פסעתי לחדרי בעצבים.
נכנסתי לחדרי וסגרתי את הדלת בטריקה עדינה.
״אוף, בנים למה אתם כאלה טיפשיים?״ ייבבתי ונזרקתי על מיטתי