האסון פרק 2

הדבר הבא שזכרתי היה את תקרת בית החולים.היא היתה נקייה ולבנה.שכחתי מה קרה.הייתי מבולבלת.לא ידעתי מה אני עושה שם ולמה אני שם.התרוממתי מהמיטה הנוחה שכבתי עליה.הסתכלתי לצדדים.לא היה אף אחד בחדר.לצדי היתה עוד מיטה אבל אף אחד לא שכב שם.רק אני הייתי בחדר.לפתע נכנס נער גבוה עם חולצה שחורה אל החדר.הוא הרים את מבטו מהפלאפון שלו והסתכל עלי.במשך כמה שניות הוא חייך אבל אז מבטו התחלף להלם.הבטתי בו בשאלה.הוא לחש בקול עמוק:"בלה?"
"איך אתה יודע את השם שלי?מי אתה?"שאלתי מבוהלת.
"אני…אני ג'ייסון.את מכירה אותי.יותר נכון,אני מכיר אותך."
"מה זאת אומרת?לא הבנתי.מה אני עושה פה?"
"אממ…אני מבקר אותך פה.את…את נפגעת בתאונת דרכים."ברגע שהוא אמר תאונת דרכים הכל חזר אלי.כל הכאב,הבלבול,הרעש.
לחשתי בקול כואב:"איפה…איפה אנה?"
"אנה?מי זאת אנה?"
"החברה הכי טובה שלי.היא…היא היתה איתי בתאונה.איפה היא?"
ג'ייסון שתק מעט והרכין את ראשו.הוא לחש בקול שכמעט ולא שמעתי:"היא מתה."
ברגע ששמעתי את המילים האלו הרגשתי איך העולם שלי נחרב.אנה?אנה שלי?אנה החברה הכי טובה שלי….מתה?אבל…איך?היא…היא החברה הכי טובה שלי.היחידה שבאמת מבינה אותי.היא לא יכולה למות!לא…לא…היא לא מתה.
"בלה?את בסדר?"ג'ייסון התקרב אלי מבוהל.הוא החזיק בידי הקרה והביט בי בדאגה.הסתכלתי עליו מבולבלת.אמרתי בקול שקט:"מה אתה רוצה ממני?למה אתה כאן?לך.לך מפה.אני לא רוצה לראות אותך.פשוט…לך!"
הוא הביט בי פגוע.ג'ייסון הסתובב ויצא מהחדר,משאיר אותי שבורה מהאסון שקרה לי.
איך היא מתה?למה?היא כאילו…נטשה אותי.לא….אסור לה…היא…היא חייבת לחיות.היא החברה הכי טובה שלי.היא כמו אחותי.למה?למה??
לפתע אמא שלי נכנסה.היא התקרבה אלי עם דמעות בעינים וחיבקה אותי חזק.דמעות התחיל לרדת על לחיי הסמוקות.שמעתי את אמי לוחשת לי דברים באוזן אבל לא הקשבתי.מוחי היה עסוק במשהו אחר.יותר חשוב.יותר גדול.יותר כואב.באנה.
לפתע החלטתי:אני שותקת.אני לא אדבר בחיים.לא אוציא מילה.לא אגיד משפט.לא אדבר.אני נותת את קולי לאנה.לזכרה.למען חייה.לא אדבר.בשבילה.בשביל המוות שלה.בשביל האובדן שלה.ככה אביע את צערי.את כאבי.
אמי שאלה אותי:"יפה שלי,הכל בסדר?איך את מרגישה?"
הסתכלתי על העינים הכחולות שירשתי ממנה.היא חיכתה לתשובה שלי אבל אני שתקתי.אני תמיד אשתוק.
"חמודה?הכל בסדר?למה את לא עונה?"
לא עניתי.אמא שלי נבהלה וקראה לרופא.הוא בא במהירות ובדק אותי.הוא אמר לאמי שהכל בסדר.שאני מסוגלת לדבר אבל לא רוצה.כנראה מההלם.חייכתי לעצמי.הם לא יודעים ולעולם לא יודעים כי שום מילה לא תצא מפי.שום צליל לא יצא משפתי.כלום.
אבל אז,ראיתי את הבהלה והדאגה בעיני אמי.לא יכולתי לראות את הסבל,את הייסורים שעברו עליה.אז לקחתי מחברת שהיתה ליד המיטה שלי וסימנתי בידי שאני צריכה עט או עיפרון.אמי הוציאה מתיקה עט ונתנה לי בתקווה.פתחתי את המחברת בדף אקראי וכתבתי:"אני לא מדברת בגלל אנה."
אמי הביטה בי בבלבול ואמרה:"מה זאת אומרת?"
"אני לא מדברת לזכרה."
"יפה שלי,אני יודעת שזה כואב אבל…את לא צריכה לקחת צעד כזה…קיצוני."
"אני כן."
"אז זהו?אני לא אשמע אותך יותר?את רק תכתבי את מה שיש לך לומר?כמו אילמת?"
הנהנתי בראשי.אמא שלי הורידה את ראשי ועצמה את עיניה.היא ידעה שאני מחליטה משהו אז אי אפשר לשנות את דעתי.היא יצאה מהחדר,משאירה אותי עם המחברת ונדר השתיקה.
לפתע נפלה עלי עייפות.עצמתי את עיני ונרדמתי.