התחלה חדשה – פרק ארבעים ושתיים

הנהנתי באיטיות,קולטת בקצב שלי שסם עוזב.עצב עמוק,עמוק מכפי שהייתי צריכה להרגיש,התחיל להתפשט בי.הצטערתי על כך שלא אראה אותו בפנימיה.אומנם לא הודיתי בזה אבל נקודות הכוח שלי כאן היו הרגעים המיוחדים האלו,שהייתי תופסת אותו מסתכל עליי בערגה.שאבתי כוח וביטחון עצמי מהעובדה שלבו עדיין שייך לי.מה שעוד יותר היה גרוע זה שלבי עדיין היה שייך לו.אבל גם לג'ייסון.לא ידעתי במי לבחור.חלק ממני היה שייך באופן חד וחלק לסם.חלק אחר היה שייך לג'ייסון אך באופן מסויג מעט.עוד לא יכולתי לתת לו את התווית של 'החבר' אבל גם לא של 'הידיד'.לא היה לי תווית בשבילו.לעומת זאת,לסם הייתה לי תווית ברורה:'האקס שאני עדיין מאוהבת בו'.
"איימי?כדור הארץ לאיימי…"אמר סם וצחקק.הצטרפתי לצחוקו,אומנם באיחור כי ראשי היה נתון לעיכול המחשבה שסם לא יהיה פה יותר.
"אני לא מאמינה שלא תהיה פה יותר…"מלמלתי ובהחלטה רגעית ופזיזה חיבקתי אותו.אימצתי את גופו השרירי אליי,מריחה את ריחו המשכר שכבר הספקתי לשכוח,מרגישה את ידיו נכרכות סביב גבי בעדינות.דמעות שקטות זלגו מעיניי ונספגו בחולצתו הירוקה.הרגשתי את לבו פועם בניגוד ללבי וידעתי שזו כנראה תהיה הפעם האחרונה שאחבק אותו במשך זמן רב.זמן רב מדי.
"איימי…"הוא לחש בעונג,מלטף את שערי החום בעדינות.
"אני לא רוצה שתלך…"מלמלתי לכתפו הרחבה.
"אני יודע,אבל…תביני אותי.את לא יודעת כמה זה קשה לי לקום כל בוקר ולהתכונן לרגע שאראה אותכם צוחקים ביחד בהנאה.זה כואב."הסביר לי.הרגשתי דחף חזק להחזיק את פניו היפות וללחוש לו שאני אוהבת אותו אבל מנעתי מעצמי לעשות את אותה טעות גורלית.
שתקתי.לא יכולתי לענות לו.הדמעות חנקו את צווארי ומנעו ממני לדבר פן יפרצו בבת אחת ויגרמו לי מבוכה גדולה.
"איימי…את בוכה?"שאל ברכות והזיז את ראשו אליי כדי להביט בי בבהירות.דמעות שקופות זלגו על עיניי בשקט,מראות לכל העולם מה באמת מתחולל אצלי בפנים.
"כן…"עניתי בלחש.רציתי לנשק אותו,לחבק אותו,לגעת בו כמה שיותר ואחר כך לא לעזוב אותו לעולם.אבל לא יכולתי.הרי נפרדנו.אני זו שנפגעתי מהמערכת יחסים העלובה שחלקנו.אני זו שאמרתי 'ביי ביי' והלכתי.אני זו שהחליטה שהיא לא רוצה יותר את הקשר הזה.
"אל תבכי,אני שונא לראות אותך בוכה."מלמל ונישק אותי בעדינות בלחי.שפתיו היו חמות ומוכרות.הייתי כמו נרקומן שנגמל מסמים וטועם שוב את טעם ההתמכרות.
"סם…אני חייבת להודות במשהו.."לחשתי אך דיבורי נעצר כי סם משך אותי אחריו.הוא לקח אותי למקום נסתר מעיניי התלמידים החטטניות ושם אחז בפניי ולחש:"אני עוזב כי אני אוהב אותך.אני עוזב כי הלב שלי כואב.אני עוזב כי אני לא יכול לסבול את המראה שלך עם מישהו אחר.אבל הכי חשוב:אני עוזב כי אני לא רוצה לפגוע בך."
"איך תוכל לפגוע בי?"שאלתי בשקט,דמעותיי עוד מנצנצות על לחיי.
"מי יודע מה תעשה הקנאה שבוערת בי.אני יכול בכל רגע להכות מישהו רק בגלל שאת חייכת אליו.אני יודע שהעובדה שאני פה פוגעת בך.אני יודע שיש לך רגשות אליי ואני יודע שאני מונע ממך מלהמשיך הלאה."עיניו נצצו בכאב.אלוהים,כמה כאב לי הלב עליו באותם רגעים!
"אז…רגע לפני שאתה עוזב,אני אתן לך מתנה קטנה.שלא תשכח אותי."לחשתי ובעדינות נישקתי אותו.הוא היה המום אך מיד התעשת והניח את ידיו על מותניי,משחק עם בד חולצתי.כרכתי את זרועותיי סביב צווארו,מתמכרת למגע שפתיו הרך.רק עכשיו הבנתי כמה התגעגעתי לנשיקות שלו,למגע שלו,להתאמה שלנו ביחד,כזוג.
לבסוף נפרדתי ממנו.ידעתי שאני מכאיבה לשנינו בזה שאני נסחפת עם רגשותיי.
הוא הסתכל עליי באהבה,עדיין מרחף מהנשיקה שחלקנו.בלי לחשוב בכלל ברחתי משם ובזה מנעתי ממנו וממני כאב נוסף ולא רצוי.