התחלה חדשה – פרק שבעי

"טוב,יאללה,להתפזר.אין מה לראות כאן.לחזור למקומות."המורה אמרה והתלמידים חזרו אחד אחד למקומם,חוץ מסם שנשאר לידי עד שהצלחתי לשבת בלי שכל העולם יסתובב.
"איפה הפתק?"שאלתי את מיקה לאחר סם שהתיישב במקומו.
"אין לי מושג,הוא פגע בסם ואז את התעלפת.דרך אגב,את ממש שברירית."אמרה וצחקקה קלות.
"חה חה.אני חייבת להשיג את הפתק הזה!"הנחתי את ידי על ראשי בדאגה.סם הסתובב ושאל:"את בסדר?"
"כן,כן."אמרתי בקוצר רוח.הוא חייך אליי את חצי חיוכו ולבי איים לצאת מחזי.
סם הסתובב ומיקה לחשה לי:"אני לא רואה את הפתק.הוא בטח מתחת לשולחן,ליד פרוחנת."אמרה.
"שונאת אותה."סיננתי.
"מי לא?"אמרה וגלגלה את עיניה.
המשך השיעור עבר בנחת.אני ומיקה תכננו שכשתתחיל ההפסקה היא תעסיק את סטייסי וסם ואני אקח את הפתק.חיכינו בקוצר רוח לצלצול,מצחקקות מדי פעם מבדיחות שהעברנו אחת לשנייה.לבסוף בא הצלצול אבל לא להפסקה.מורה אחרת נכנסה לכיתה,יותר מעצבנת מהקודמת.נאנחתי והסתכלתי על סם פעם נוספת.הוא הסתובב אליי כשלא שמתי לב למרות שמיקה דחפה לי מרפק בכל פעם שזה קרה.המרפק שלי כבר הפך לסגול מרוב המכות שהיא נתנה לי.אמנם היא הייתה קטנה אבל חזקה ביותר!
אחרי שעה של נאומים ארוכים של:"אתם חייבים להתמיד השנה.העתיד שלכם תלוי בשנה הזו."(כן,בטח)נשמע הצלצול שמודיע שהתחילה ההפסקה.מיקה ואני קמנו במהירות,היא התקדמה לעבר סם וסטייסי,או יותר נכון,לעבר סטייסי שנדבקה לסם שנראה סובל מתמיד.אני ירדתי על ברכיי והתחלתי לחפש את הפתק הארור.חיפשתי וחיפשתי אבל את החתיכת נייר הזו לא מצאתי.מה שכן מצאתי היה כמה מסטיקים לעוסים ועפרון שבור.איכס.
קמתי מיואשת מהרצפה.סימנתי למיקה שלא מצאתי והיא עזבה את סם וסטייסי לנפשם.לקחתי את ידה ויצאנו החוצה.היא רצתה לשמוע מה קרה אבל אמרה לי שהיא שכחה את הפלאפון בכיתה.אני חיכיתי לה בחוץ,מבואסת ודואגת.רגע לפני שהיא יצאה לגמרי מהכיתה היא ראתה משהו ונעצרה.
"מה קרה?"שאלתי מסוקרנת והכנסתי את ראשי לכיתה.לפתע ראיתי דבר מדאיג ביותר:סם הרים חתיכת נייר מוכרת.הפתק.
בלי לחשוב על מעשי רצתי אל סם.הוא הסתכל עליי שנייה לפני שקרא את המכתב.קפצתי עליו,נחושה שעיניו החומות לא ייקראו את מה שמיקה כתבה.זה נראה כאילו הכל נעצר מישהו לחץ על הילוך איטי בשלט.הבעות פניו של סת' השתנו בשניות:חוסר הבנה,בהלה ולבסוף,חיוך חמוד ומאושר שאת פירושו לא הבנתי.
קפצתי על סם ושנינו נפלנו על הרצפה,בדיוק כמו אתמול רק שאני זו שנפלה עליו ובכוונה.פניי היו מולו וידיי בלמו את נפילתי.אותו חיוך היה פרוס על פניו,משום מה הוא היה…מאושר.ידייו היו פרוסות על הרצפה,כשאחת מהן אוחזת בפיסת הנייר היקרה.חטפתי את הניר מידו וקמתי במהירות.זרקתי אותה לפח והיא נקלעה בעדינת לסל האשפה.
סם קם במהירות ושאל אותי בכעס:"למה זרקת את זה?"
"אתה לא צריך לקרוא את זה."אמרתי והסתובבתי אל מיקה.
"מה היה כתוב שם?"שאל בשקט.
"שום דבר."עניתי כשגבי אליו.המשכתי ללכת כשאני מתנשמת ומתנשפת.הוא אחז בידי בחזקה וסובב אותי אליו.הייתי כל כך קרובה אליו עד שזה כאב.רציתי לחבק אותו,לנשק אותו,לגרום ללבו לפעום בדיוק כמו לבי.
"מה היה כתוב שם?"שאל שוב.
"אתה לא צריך לדעת."מלמלתי כשחצי ממוחי נתון לשפתיו האדומות שנראו מעוררות תאווה.
"זכותי לדעת.זה היה הפתק שאני כתבתי."
"אז מה?כתבתי שם משהו ואתה לא צריך לדעת אותו."
"אני חייב לדעת אותו!"אמר כשידו עדיין מחזיקה בידי.
"אתה לא!"צעקתי והתרחקתי ממנו,מפחדת שאפול למלכודתו המתוקה.
"איימי,תגלי לי מה כתבת שם."
"לא רוצה."
"את לא חושבת שאני צריך לדעת?"
"לא."
"למה?"
"כי כתבתי שם משהו מטופש."
"אבל מה כתבת?"שאל נואש.
"עזוב אותי,סם.עזוב את זה."אמרתי ויצאתי מהכיתה.