👄התאהבתי בעבריין 🔫-עומרי ותמרה- פרק 16 🖤פרק אחרון🖤

📣פרק אחרון📣

תמרה📚
קמתי היום הפוכה לגמרי, כאב לי הראש ורק רציתי להמשיך לישון.
לבשתי חולצה לבנה חלקה שזרוקה על הגוף, מכנס שחור פדלפון וסניקרס לבנות, את השיער אספתי בשני נחשים וירדתי למטבח שהיה שומם, מזגתי לעצמי צלחת קורנפלקס והתיישבתי בפינת אוכל… נזכרתי באתמול בלילה, בנשיקה של עומרי עם הבחורה ההיא, בפעם הראשונה שאני והוא עשינו אהבה, במסיבת מסכות, בפעם הראשונה שהכרנו, בפעם הראשונה שהתנשקנו… כל השקט הזה עשה לי לחשוב יותר מידי… עד שצלצול הטלפון שלי הפר את הדממה "בוקר טוב לך" שיר אמרה "בוקר כן, טוב לא ממש" השבתי לה "אז אני מבינה שלא הלך לך אתמול עם עומרי" היא הסיקה מהתגובה הפחות נלהבת שלי "את מבינה נכון" עניתי "ואני לא יודעת למה אני מנסה להמשיך לריב איתו ולחפש אותו, הרי אני נפרדתי ממנו" כעסתי על עצמי, על ההתנהגות הילדותית והמביכה שלי "נכון, אין לך יותר מידיי מה לעשות, זה או לדבר איתו בצורה בוגרת או לסיים לגמרי את הקשר" היא אמרה לי והבנתי שהיא באמת צודקת "אני אסיים לגמרי" עניתי עם עצב בעיניים ובלב "אבל למה.." שיר התאכזבה "כי ככה, החיבור הזה לא טוב לאף אחד מאיתנו, עדיף ככה" השבתי לה ובמבט חטוף על השולחן הבחנתי במפתח מוזר "חכי שנייה שיר" אמרתי והלכתי לקחת אותו "אני לא יודעת אם זה גורל או בדיחה של החיים" אמרתי בזמן שהסתכלתי במפתח "מה קרה?" שיר שאלה "המפתח לבית של עומרי, הוא שכח אותו אצלנו" הסברתי לה "נראה לי גורל" שיר צחקה "לי זה נראה בדיחה, ובדיחה גרועה מאוד" גיכחתי "טוב אני אלך לבית שלו, למסור לו את זה נדבר כבר".

——————————————–

עומרי🔫
במהלך רוב היום הייתי עם יונתן בסידורים, ניסיתי להתעסק בכל הדברים הרגילים שבדרך כלל הייתי עושה ביום יום שלי, אבל זה פשוט לא הצליח לי, המחשבות על תמרה לא הרפו ממני, הרגשתי כמו עבד של הרגשות שלי, שלראשונה בחיים יש עליי שליטה ולא אני זה ששולט על דברים.
אני בחיים לא התאהבתי ככה חזק, אני רק מבין כל פעם מחדש כמה היא חסרה לי בחיים, כמה אני צריך אותה קרוב אליי כמה היא חשובה לי.

השעה הייתה 23:00 בלילה, עליתי במעלית לבית שלי, הייתי בטוח שאני צריך להיכנס בשקט כדי לא להעיר את אמא שלי אבל כשנכנסתי אמא שלי הייתה ערה התיישבה בסלון וחיכתה לי "אמא למה את…" התחלתי להגיד ופתאום אבא שלי הופיע מן המטבח "היי עומרי" הוא אמר ואמא שלי הורידה מבט "מה הולך פה? מה הוא עושה פה?" התעצבנתי בהדרגה "עומרי באתי לדבר איתך…" הוא אמר בנימה עדינה שהצחיקה אותי "לדבר? לפני 7 שנים קמת ועזבת ועכשיו אתה רוצב לדבר?" צעקתי עליו "טוס מפה" המשכתי לצעוק עליו והוא התקרב אליי כדי להרגיע אותי "חכה רגע עומרי, תן לי הזדמנות להסביר" הוא התחנן והוריד את עניו "הזדמנות" מלמלתי לעצמי וצחקתי "אין לך בושה?" זעמתי יותר "עזבת אותי ואת אמא שלי לבד בשביל להקים משפחה אחרת, הפכת אותי לילד יחיד ואותה לאמא חד הורית, בגללך גדלתי עם כעס וטינה כלפי כל העולם, ועכשיו אתה רוצה הזדמנות?" התקרבתי אליו בעצבים "אתה יודע לאן אתה יכול לדחוף את ההזדמנות שלך" המשכתי לומר לו ודחפתי אותו מהבית במהירות.
התיישבתי ליד אמא שלי, אוחז חזק בראש, מתוסכל מעצבים "אני נשבע לך שאני מסוגל לקחת סכין ולדקור אותו" זעמתי והיא ניסתה להרגיע אותי "עומרי תרגע, בבקשה ממך" היא תפסה אותי חזק "ממתי הוא פה?" שאלתי בכעס "מהבוקר" היא אמרה והורידה את הראש "מה? האפס הזה פה מהבוקר ולא אמרת לי? מה הוא עשה פה כל כך הרבה זמן?" יצאתי מדעתי "הקשיב לדברים היפים שהחברה המקסימה שלך אמרה לו" אמא שלי ענתה בחיוך ולא הבנתי על מה היא מדברת "מה? איזה חברה? על מה את מדברת?" לא הבנתי "תמרה..היא באה להחזיר מפתח שלך שכנראה שכחת אצלה והוא בידיוק היה פה" היא התחילה לומר "היא אמרה לו דברים כל כך מרגשים, היא רתנה בו על החוצפה שלו שהוא מגיע לפה אחרי כל כך שנים, היא התחילה לשבח אותך והעיניים שלה פשוט נצצו כשהיא דיברה עלייך, כמה שאתה מיוחד, כמה שאתה בן אדם טוב, כמה שלא מגיע לך חיים כאלו ושהוא אשם בהכל, ושהוא הפסיד אותך ולא להפך…חבל שאי אפשר היה להקליט אותה באותו רגע, זה היה מדהים" אמא שלי סיפרה לי בהתרגשות על אותו רגע והעליתי חיוך, המחשבה שתמרה הייתה בבית והגנה עליי ככה יותר מרגשת אותי ומשמחת אותי מהכל, זה משכיח ממני את הכעס והכאב "אתה אוהב אותה אה?" אמא שלי שמחה "אין לך מושג כמה אמא" השבתי לה "אז לך אליה, לך תתנצל בפניה" היא אמרה לי והופתעתי לגלות שהיא יודעת שנפרדנו "איך את…" התחלתי חומר "אני אמא שלך, אין דבר שאתה יכול להסתיר ממנו" היא צחקה "ועכשיו לך אליה, אם אני לא טועה היא אמרה שהיא הולכת לאסוף חומרים מהספרייה בשביל עבודה שהיא צריכה להגיש" אמא שלי אמרה לי ומיד לקחתי את מפתחות האופנוע שלי והתנעתי.

תמרה📚
השעה הייתה מאוחרת, עדיין חיפשתי חומרים כדי ללמוד…אבל לא הצלחתי להתרכז פשוט, חשבתי על הרגע שעוצרי יפגוש את אבא שלי, כעסתי על עצמי שאני לא שם כדי לתמוך בו, כעסתי על עצמי שהאגו שלי הורס לי הכל… הרגשתי כל כך עלובה.
אחרי כמה דקות הדלת של הספרייה נפתחה, לא הבנתי מי יכול להיכנס בשעה כזו, הפנתי מבט וראיתי שזה עומרי "מה אתה עושה פה?" שאלתי בבהלה והוא התיישב לידי "באתי לחפש ספר" הוא אמר וצחקתי "אתה? ספר?" גיכחתי "אתה מודע לזה שסיפורי ילדים עם 8 עמודים וציורים לא נחשב לספר" לעגתי לו והוא צחק "כן אני יודע…פשוט יש ספר אחר שאני מחפש, ובגלל שאת כל כך חכמה אולי תעזרי לי למצוא אותו" הוא השיב והתקרב אליי "בוא ננסה" השבתי בחיוך "מסופר על ילדה קטנה, שמתאהבת בגבר חתיך, נאה, קצת מסוכן…היא מציקה לו הוא מציק לה, הם מתנשקים לראשונה בחדר שלה, היא עושה אהבה בפעם ראשונה איתו…" הוא התחיל למעשה לספר את הסיפור שלנו בגוף שלישי והעלה בי חיוך "מפה לשם הם היו זוג מיוחד …אבל נפרדו בגלל שטויות-בעיקר שטויות שלו, במהלך הספר הוא גילה שהיא עשתה עבורו מעשה מרגש מאוד, מעשה שמוכיח כמה היא אוהבת אותו" הוא המשיך בדבריו "אם אתה יודע את כל הסיפור למה אתה צריך את הספר?" שאלתי אותו והוא העביר את שערי מאחורי האוזן שלי "בגלל הסוף…אני לא יודע מה הסוף וזה מחרפן אותי, חשבתי אולי את תתני לי את הסוף, או תגידי לי לפחות מה הסוף המועדף עלייך?" הוא אמר לי והביט לי עמוק בעיניים "הסוף.." צחקתי "בספרים אני אוהבת סופים לא צפוים אבל ראליסטים, אני לא אוהבת סוף מהאגדות שהם חיו באושר ובעושר…" אמרתי לו והחיוך ירד לו מיד מהפנים "אני חושב שאני מבין" הוא אמר והתרחק אחורה "אבל" תפסתי בידו "לסיפור הזה אני מאחלת סוף אחר, סוף יפה יותר, סוף שלא יהיה סוף- שיהיה רק ההתחלה, אני הייתי רוצה שהוא ינשק אותה כמו שרק הוא יודע לנשק ויגיד לה מה הוא מרגיש אליה" ביקשתי ממנו בעיניים עצובות "ואם הוא מפחד שהיא לא מרגישה אותו דבר?" הוא השיב לי וחייכתי "הוא כל החיים שלו הסתכן…עוד פעם אחת תשנה?" שאלתי אותו והוא אחז חזק בידי, ונעמד יחד איתי, התקרבנו אחד לשנייה לאט, מביטים זה לזו בעיניים ולא מרפים עד שלאט לאט שפתיו נחתו על שלי בעדינות ובחמימות, האהבה הורגשה באוויר התנתקנו בעדינות והוא הוריד ממני את משקפי הראייה לספרים, תחושת המגע שלו צמררה אותי, אחזתי בקצווות חולצתו והורדתי אותה באיטיות, רציתי להרגיש כל רגע ושהזמן לא יחלוף… הוא הרים אותי בעדינות והושיב אותי על שולחן הספרייה תוך כדי שהוא מנשק את שפתיי בעדינות, יד אחת שלו אוחזת בראשי והשנייה תופסת במותניי, וגם הוא הוריד את חולצתי בעדינות וברכות שהעלתה בי חיוך, התקרבתי לנשק אותו שוב אבל הוא התרחק מראשי "אני…" הוא ניסה להגיד ולא הצליח… זה היה כל כך מתוק "לא צריך להגיד כלום" השבתי לו ונישקתי אותו "אבל אני רוצה להגיד" הוא התעקש "אני אוהב אותך ילדה קטנה ומפונקת, אני אוהב אותך מהיום הראשון שכמעט רצחת אותי עם המערוך" הוא אמר והעלה את החיוך המקסים שיש לו והצחיק אותי…יכולתי לראות את הציפייה שבעיניים שלו לתגובה שלי "אני אוהבת אותך עבריין שלי, עוד מהשנייה שהפלת אותי לרצפה בבית קפה" הגבתי לו והוא צחק "את שינית אותי..בזכותך אני כזה" הוא המשיך וחזר לנשק אותי, כבר לא בעדינות…בפראות שהוא רגיל אלייה, כשהוא ניסה להוריד מעליי את החולצה שמענו את דלת הספרייה זזה והבנו שמישהו נכנס "מי בא לפה בשעה כזו?" הוא נבהל ומיד התלבשנו והתחבאמו תחת השולחן… ראינו שזה הצוות ניקיון ומהר מאוד התחמקנו משם וצחקנו בטירוף. "בואי" הוא אמר והושיב אותי על האופנוע "לאן?" שאלתי בחוסר הבמה "לגלות את הסוף של הזוג" הוא חייך אליי ואני צחקתי לו בפנים, והחיוך שלו ירד "לא לא סליחה, זה היה פשוט ממש קיטשי" התנצלתי בפניו ונישיקתי אותו מלא נשיקות קטנות בפנים "אני רוצה לראות את הסוף" השבתי לו ונסענו.

"הגענו" הוא אמר וראיתי שאנחנו בחוף ים "וואו, כל כך יפה כאן בלילה" אמרתי תוך כדי שהתקדמנו "חכי" הוא אמר וכיסה את עיניי במטפחת והוביל אותי על החןף "מוכנה?" הוא שאל והנהנתי בהתרגשות, הוא פתח את המטפחת ועל החול היו נרות ריחיינים ולב מהמון עליי ורדים "וואו זה מקסים…מתי הספקת?" אמרתי עם דמעות קלות בעיניים והסתכלתי עליו "בואי נגיד שחברים שלי היו חייבים לי כמה טובות" הוא צחק ולא התייחסתי לדבריו "אני אוהבת אותך" חייכתי וקפצתי עליו, התנשקנו באהבה וזו הייתה הסצנה הכי יפה בסרט שנקרא החיים שלי❤