Alaska – chapter 10 – כרית אנושית

"ג'ימי!" שמעתי את קולה של ליאה מרחוק, היא רצה אליי ואל סטפני בזמן שניקתה את הדמעות מעיניה. אני צריך להפסיק להיות נחמד כל-כך לבנות, כלומר לא להפסיק להיות נחמד לגמרי, אלא רק פחות נחמד. אם אני אמשיך ככה אני אצטרך להכין את עצמי נפשית להיות כרית אנושית לבנות.
"ליאה?" הזזתי מעט את סטפני בשביל לראות אותה טוב יותר, היא רצה אליי במהירות.
"היא נראית כמו מפלצת," סטפני סיננה מהצד בלעג. מה לעזאזל אני אעשה?
קמתי אל ליאה שעטפה את גופי בשתי ידיה הארוכות וכמובן, בכתה עליו. ליטפתי את ראשה בעדינות, "מה קרה מתוקה?" שאלתי בטון אבהי שהיה חסר לה עוד מהילדות.
"הוא חזר," היא מלמלה והמשיכה לבכות, משכתי אותה לאחד הספסלים שהיו שם וניסיתי לדלות ממנה כמה שיותר מידע.
"מי חזר?" שאלתי וניגבתי את הדמעות מעיניה. היא נראתה כל כך נסערת, כלומר אם האקס שלה היה חוזר היא הייתה עצבנית, אם אחיה הגדול היה חוזר היא הייתה איתו עכשיו – שמחה. מי הבחור שיכל לחזור ולהרוס את השלווה הנפשית שלה?
"אבא שלי חזר, הוא יפגע בי! ג'ימי! הוא בא לקחת אותי!" היא בכתה בהיסטריה ואני הבטחתי לה שאני לא אתן לו לפגוע בה. הרמתי אותה בשתי ידיי אל המכונית והושבתי אותה במושב הקדמי, איפה שסטפני ישבה קודם. חרא! סטפני!
"ליאה, חכי כאן. בסדר? אני רק הולך לבדוק משהו קטן, בסדר? דקה ואני כאן," הרגעתי אותה ועזבתי את המכונית בריצה בחזרה אל המקום שהשארתי בו את סטפני לאחרונה, ממש לפני… רבע שעה. היא יכלה כבר להאנס בזמן הזה! איך הייתי כזה חסר אחריות?! סרקתי את המקום בעיני עד שמצאתי אותה, יוצאת בפעם השנייה מהמועדון, עם בחור לידה. 'אני מניח שהיא לא תאנס הלילה.' חשבתי לעצמי בעצב וחזרתי לאחור, כבר לא לחוץ כמו מקודם.
מרחוק ראיתי שליאה ישבה במכונית, סגורה בתוך עצמה, היא קיפלה את רגליה והשעינה את ראשה עליהן. פתחתי את דלת המכונית והפעלתי את החימום, מרחוק לא יכולתי לראות את מה שראיתי עכשיו, היא נעה עם גופה מעט בשביל לחמם אותו.
"יהיה בסדר, את תראי…" חייכתי אליה והתחלתי בנסיעה אל ביתי, דהרתי על הכביש הריק מרכבים נוספים.

הוצאתי את המפתח מכיסי בזהירות ופתחתי את דלת ביתי, סגרתי אותה אחרי וייצבתי את ליאה שנמנמה בין ידיי. הנחתי אותה על המיטה שבחדרי וכיסיתי אותה בשמיכה, לאחר מכן ארגנתי את עצמי לשינה, כמובן שבספק. מי יודע מה יקרה כשליאה תתעורר ואיזו פצצה היא תפיל עליי הפעם.
"ג'ימי…" שמעתי את ליאה לוחשת וידעתי שזה הזמן להוציא את הטישו מהמגירה התחתונה. נשכבתי במיטה לצידה של ליאה והצעתי לה את הנייר, היא השתמשה בכמות נכבדת ממנו בעיקר בשביל לנקות את הסימנים השחורים שהאיפור השאיר על עורה ולייבש את עיניה מדמעות.
"תספרי לי, מה קרה?" היא הניחה את ראשה על רגליי ואני החלקתי את ידי בשערה הארוך. לאחר מספר נשימות והחנקת יבבות מצידה היא החלה לדבר.
"אבא שלי… הוא השתחרר מהכלא, הוא חזר… הוא בא לכאן. הוא הצליח לשכנע את כולם שהוא השתנה, ג'ימי הוא יפגע בי… הוא יהרוג אותי בדיוק כמו שהוא הרג את אמא שלי," היא התחילה לבכות שוב, הדמעות לא הפסיקו לרדת מעיניה. אלוהים, איך גורמים לבחורה להפסיק לבכות ולחשוב בהיגיון?!
"היי, ליאו, תקשיבי לי, לא היו מחזירים אותו סתם… הוא עבר מבחנים! הוא ימשיך לעבור אותם, המשטרה תמשיך לעקוב אחריו ואם הם יראו שהוא מסכן אותך הם ירחיקו אותו ממך. את תהיי בסדר! תסמכי עליי," הרגעתי אותה וסיפרתי לה דברים שאני לא בטוח שהיו אמינים, כבר שמעתי על אנשים שרימו את הבוחנים וחזרו לפגוע באחרים.
היא התרוממה, "אתה בטוח?" שאלה והביטה בעיניי, אם לא הייתי מכיר אותה טוב כמו שאני מכיר אותה הייתי בטוח שהיא עומדת לנשק אותי בעוד כמה שניות, אבל אני מכיר אותה, ואני יודע שהיא רק רוצה לקבל ממני הבטחה שתחזק את הביטחון שלה בדבריי.
"אני בטוח." משכתי אותה אליי לחיבוק גדול ורחב כמו של אח דואג ואוהב. לאחר מכן היא התנתקה ממנו והודתה לי בלי הפסקה על זה שעזרתי לה, ועזבתי את החברה שלי בשבילה, ושהיא כל כך מצטערת על זה שהיא הפריעה באמצע דייט, חסכתי לעצמי את ההסברים על זה שסטפני היא רק ידידה וסיכמתי הכל בכמה מילים.
"הכל בשבילך ליאו."