משחק מסוכן – פרק 13

עוד נשאו אל ג'ף ההמום, מגחכים בינם ולבין עצמם.
"היי." קראה לילי המתנשמת. שערה היה פרוע יותר מהרגיל, רמז לכך שרצה לכיתה.
"היי." חייך דייגו. הוא ישב במושבו, בוהה בלוח ללא מטרה.
"מה קורה?" שאלה והתיישבה בעדינות לידו.
"לא יודע." הודה והסתכל עליה. היא חייכה אליו, תוהה מה קרה.
"מה זאת אומרת?"
"פגשתי בחורה." ענה וראה איך פניה העדינים של לילי נשברות.
"זה… זה טוב." ענתה לאחר כמה דקות של הלם. 'הוא פגש בחורה' חזרה על המשפט אלפי פעמים בראשה.
"נראה לי." ענה ומשך בכתפיו.
"איך היא?" שאלה ועצמה את עיניה. היא נשמה עמוקות, מנסה להסדיר את לבה המשתולל.
"כל מה שאי פעם רציתי." מילותיו שברו אותה מבפנים. היא ידעה שאסור לה להרגיש ככה, היא לא אמורה להרגיש ככה. הם יצאו רק לדייט אחד, הם יושבים ביחד, ההגדרה המתאימה להם זה 'ידידים' לא 'אוהבים'. אז למה? למה היא מרגישה כאילו היא נשברת מבפנים למשמע דבריו?
"אתם יוצאים?" שאלה בקול רועד. היא קיוותה שהוא לא שם לב.
"למען האמת, יצאנו. כאילו, הייתי כבר חבר שלה."
"זו האקסית שלא רצתה שתראה את חברים שלך?" שאלה, זוכרת במפורט את השיחה ההיא על האקסית הארורה.
"היא התפשרה לבסוף. חזרנו לפני שבועיים." אמר. הוא ידע שזה לא בדיוק נכון. קים, החברה שלו, הגיעה לכלביה ודרשה לדבר איתו. הוא ניסה להניע אותה, להגיד לה שזה לא עובד וזה לא עבד, שיש לו מישהי אחרת, הוא ניסה הכול. אבל קים? עקשנית כמו פרד. היא רצתה את דייגו והיא קיבלה אותו.
"מזל טוב." מלמלה לילי.
"קרה משהו?" שאל מודאג. הוא תהה אם הוא עד כדי כך חשוב לה.
"סתם. זה הלם." אמר במשיכות כתף.
"תירוץ טוב. אפשר את האמת?" אמר בעוקצנות.
"אוקיי… במשך חודש אני חלמתי וציפיתי לרגע שתגיד לי משהו לגבי הדייט ההוא. התרגזתי עלייך מאוד ו… היו לי את רגעי המשבר שלי. הרגשתי שאתה שכחת מזה לגמרי וזה פגע בי. עכשיו אני מגלה שבעצם יש לך חברה ושאני סתם בזבזתי זמן וכוח על דבר שבכלל לא יכל לקרות."
"זה עד כדי כך היה חשוב בשבילך? הדייט ההוא?"
"כן. הרגשתי שנוצר בינינו משהו."
"גם אני הרגשתי." הודה ברגע של חולשה.
"אז למה חזרת לחברה שלך?" שאלה בקרירות.
"כי לא בניתי על מה שהיה בינינו."
"היית צריך לבנות! אני בכיתי בפנייך, דייגו." אמרה פגועה וידעה שהיא לא באמת מתכוונת לזה. היא ידעה שאסור לה להתפרץ עליו אבל… היא הייתה חייבת להוציא את כל המחשבות וההרהורים שעלו בה במהלך החודש שעבר.
"אז?" שאל במשיכת כתף.
"אז היית צריך לדבר איתי. לקיים תקשורת. לעשות משהו."
"מצטער שלא עליתי על הציפיות שלך."
"מצחיק." סיננה וקמה מעוצבנת. האטימות שלו הרגה אותה. הוא היה כל כך אדיש ו… וקריר שזה פשוט הרג אותה!
"אני לא מבין למה את לוקחת את זה כל כך ברצינות."
"אני לוקחת את זה ברצינות כי הרגשתי שפתחתי את עצמי בפנייך. מסתבר שזה לא עושה לך כלום."
"היי, אני סיפרתי לך דברים שלא סיפרתי לאף אחד." אמר בעצבנות וקם גם הוא.
"איזה דברים? שאתה עוקב אחרי? שהייתה לך חברה? וואו, זה ממש דברים סודיים וחשובים שאני צריכה לדעת!" אמרה בעוקצנות חדה.
"את רוצה לדעת למה לא יצרתי קשר איתך במהלך החודש?" שאל והתקרב אליה במהירות. היא הלכה מעט אחורה וגבה נחבט בקיר.
"כן." ענתה קצרות והתנשמה בהתרגשות.
"לא יצרתי קשר איתך בגלל סיבה אחת. היא לא הייתה החברה שלי, כי בכלל לא אכפת לי מה הדפוקה הזו רוצה מהחיים שלי, זה לא היה חוסר משיכה אלייך, כי אני בהחלט נמשך אלייך, וזה לא היה בגלל שאני כל כך… אטום. התרחקתי ממך כדי להגן עלייך. כדי להציל אותך. זו לא משימה כל כך פשוטה כי… אלוהים, לילי, את יכולה להטריף כל מוח של בנאדם."
לילי הסתכלה עליו המומה. היא לא הבינה למה התכוון בכך שרצה להגן עליה, להציל אותה. ההלם החל לחלחל לכל גופה, היא הרגישה כאילו היא קפואה במבטו החודר. משפט אחד חזר בראשה: 'אני בהחלט נמשך אלייך'. היא חייכה מעט, נרגשת ונפעמת בו זמנית.
"אני… אני לא מבינה." אמרה לאחר כמה דקות מחשבה.
"תקשיבי, אני לא יכול לגלות לך הרבה אבל… החיים שלך עומדים בסיכון."
"מה זאת אומרת?"
"אני לא יכול להגיד יותר מזה." אמר בחוסר אונים.
"דייגו, די. אתה לא יכול לעשות לי את זה." אמרה בייאוש. דייגו התקרב אליה, מסתכל עליה כמו צייד שבוחן את טרפו. שיגעה אותו העובדה שהוא לא יכול להגיד לה, לספר לה שבעוד חודש, כשמאדים ייכנס למסלול השמש, דיימונד הולך להרוג אותה.
"את חייבת להאמין לי." חשק את שיניו בכעס, מתאפק מלצרוח עליה.
"אתה שקרן. אתה פשוט… פסיכופת." אמרה לאחר כמה דקות. לבה פעם בחזקה בחזה, מאיים לצאת החוצה.
"למה את לא מאמינה לי?!" התפרץ, קרוב אליה עד שיכלה להריח את הבל פיו הנעים.
"כי זה הזוי! זה לא אמיתי!" זעקה.
"את צריכה לבטוח בי." לחש, ידיו ממסמרות אותה לקיר.
"אני לא יכולה. זה יותר מדי." לחשה, טובעת בתוך עיניו.
"תסתכלי עלי." ביקש.
"אני מסתכלת."
"את לא." שניהם השתמשו בטון שקט, רגוע אך מאיים.
"אז מה אני עושה? על מה אני מסתכלת?"
"את מסתכלת על דייגו התלמיד, על דייגו המסתורי, זה שאי אפשר לסמוך עליו. אני מבקש ממך להסתכל עלי. על הבחור שמזהיר אותך מעתיד אפל, אפל יותר ממה שאת חושבת."
"אני מנסה." לחשה, עיניה משדרות לחץ.
"תנסי יותר חזק. תסתכלי יותר חזק!" זעק בזעם ולפתע ניתק את ידיו מכתפיה. הוא התרחק במהירות, מעביר את ידו בשערו בלחץ. הוא הרגיש שהוא משתגע, שהוא מתחרפן. אולי כדאי להתקשר לדיימונד? לבקש ממנו שיחליף אותו במשימה? איך הוא יגיד לו שהוא… שהוא כבר לא יכול? שהבחורה הזו היא יותר מדי?
"דייגו…" לילי לחשה את שמו ברכות, תוהה אם להתקרב אליו או להניח לו.
"את בחיים לא תביני, נכון?" שאל בשקט.
"אני… אני באמת לא מבינה מה הולך פה. אתה מתחיל להיות… מוזר."
"כמובן. למה חשבתי שתרצי לדבר ולבלות עם הילד המוזר, הפריק המתאבק? הרי אני לא מגיע לרמה של ג'ף. למה שאני ואת נבלה? אנחנו בכלל לא מכירים." אמר בשקט, פוגע בלבה של לילי בחזקה.
"אתה מגזים." אמרה בעצבנות ויצאה מהכיתה. נמאס לה מהתעלולים והמשחקים ששיחק איתה. למה חשבה שהיא תוכל להיות ידידה שלו? שתוכל להתקרב אליו? למה?
"יופי! תברחי! זה מה שאת עושה הכי טוב, לא?!" צעק אל שערה המתנופף. היא עצרה במקומה, יודעת שעל זה לא תוכל להבליג.
במהירות היא חזרה אליו, מבטה רושף וזועם.
"אתה חתיכת שקרן שלא מעז להתקרב אל אנשים. אתה מתרחק מהם כי אתה יודע בתוך תוכך שהם לא יאהבו אותך. אתה כל כך בטוח שאתה לוזר ואפס ושאף אחד לא אוהב אותך עד שאתה לא רואה מי נמצא מולך. אז נחש מה? אני אוהבת את כל מה שיש בך. אומנם אני מכירה אותך רק חודש ונפגעתי ממך כבר כמה פעמים אבל… תאמין או לא, אני שלך. מכל הבחינות. אני אוהבת את המסתוריות שבך, אני אוהבת את העיניים שלך, את המבטים שאתה שולח אלי באמצע השיעור, את השער השחור שלך שכשאתה לחוץ אתה מעביר בו את היד שלך, אני אוהבת… אני אוהבת את האופן שאתה קובע דייט, בכלל בלי לשאול. אתה פשוט קובע. אני אוהבת את העובדה שאיכשהו אתה יודע הכול עלי. אני אוהבת… אני אוהבת בך הכול. אז תהרוג אותי. תהרוג אותי על העובדה שזה מה שאני מרגישה." אמרה בחדות והלכה, משאירה אותו המום ומופלא, לבו פועם בחזקה מפרץ דיבורה. הוא הרגיש שהוא לא יכול יותר. הוא חייב לדבר עם דיימונד.