הנסיכה במסכה.

היא ברחה. היא לא יכלה יותר להישאר כלואה בארמון. היא ברחה כדי להגשים את חלומה שחלמה עליו כל חייה. חופש. היא רצה ביער. בורחת מהגורל שנכתב לה. מחפשת אחר החופש שכל כך רצתה. היא רק רצה. לא הביטה לאחור. היא עזבה את אחותה ואחיה. את אביה. אבל היא לא התחרטה. רצה ורצה. ולא הפסיקה אפילו לא לרגע. לא היססה. החלום שכל כך רצתה. רק בשבילו. החופש לראות את העולם. היא קנתה בגדי גברים. קשרה את שערה הארוך. והפכה את עצמה לגבר. שאף אחד לא ימצא אותה. שהחופש שלה לראות את העולם יתגשם. אף אחד לא יגיד לה מה לעשות. הבחירות שלה יהיו רק שלה. היא עברה כפרים רבים. ואז היא פגשה אותו. נער יפה בעל שיער שחור ועיניים כחולות עמוקות. שלא היסס לרגע. חרבו החותכת דרך המפלצות הרצחניות. ריקוד החרב הכל כך יפה שלו. בלי היסוס לרגע. הוא מביס כל מפלצת שבדרכו. היא רצתה ללמוד את המלאכה הכל כך יפה של לחימה. הריקוד הכל כך מהפנט. היא רצתה ללמוד ממנו. במסכה של בן היא ביקשה ללמוד ממנו. הנער בחן אותה והסכים. הוא לא ידע שהנער שמולו הוא בעצם בת. המסע היה ארוך עד לאחוזתו של הנער. אשר היה נסיך. הם התחילו באימון. בהתחלה היא הייתה מאוד גרועה והפסידה בקרב אימון. אבל היא קלטה מהר והפכה להיות יותר ויותר כמו בחור. בגלל היחס שהנער נתן לה. היא חשבה על עצמה כבחור. והתנהגה כמו אחד. מהר מאוד התנועות שלה הפכו למהירות. בלי שום היסוס. היא ידעה שההחלטה שהחליטה הייתה הטובה ביותר. בטחה בעצמה. בלי שום חרטה. היא זזה כמו לוחם. ויותר מזה. ולאט לאט היא והנער הפכו להיות חברים טובים מאוד. התאמנו. יצאו אל היער לצייד. ולאט עברה לה שנה. הנערה כבר התנהגה כמו בחור לגמרי. היא גם לפעמים הייתה חצופה אל אנשים. היא שלטה במלאכת הלחימה. הייתה החבר הכי טוב של הנסיך. וכולם כבר הכירו אותה ככה. חברו הכי טוב של הנסיך. אבל היא התחילה להרגיש כאב בליבה. יום אחד הגיע מלך ממלכה רחוקה. כדי לדבר עם המלכה של הממלכה. אמו של הנסיך. אבל כשהנערה שמעה על זה. היא הבינה שזה אביה. היא פחדה. כי היא ידעה שהוא יגלה שהנער שהיא עכשיו הוא הבת שלו, היא לא רצתה לחזור ממלכה. להיות כלואה בחדר שלה. בלי לראות את העולם. היא ברחה אל היער. כמו שהחליטה כשברחה לראשונה. אבל הפעם היסוס היה מלא בהחלטה שלה. היא פחדה. היא לא רוצה לעזוב את הנסיך. היא לא רצתה לברוח. אבל היא פחדה מאביה. היא פחדה מהארמון. היא לא רצתה לחזור לשם. והכאב בליבה גדל וגדל. והיא הבינה משהו. אם היא תישאר ליד הנסיך. היא לא תוכל להסתיר את העובדה שהיא נערה ולא בחור. בגלל ההרגשה הזאת שבלבה. היא ידעה. הוא ישנא אותה על ששיקרה לו. ועל שהעמידה פנים שהיא החבר הכי טוב שלו. אבל היא לא העמידה פנים. היא ידעה שהיא לא יכולה יותר להישאר. אחרת הלב שלה יכאב עוד יותר. והנסיך ישנא אותה. היא ברחה עמוק אל תוך היער. ודמעות נופלות מעיניה. הנסיך חיפש אחר חברו הטוב אבל לא מצא אותו בשום מקום. ואז הוא נקרא אל חדר המלכות. כדי לדבר עם המלך שהגיע לבקר. כשהתיישב מול המלך. מצא בכיסו מכתב. הוא מהר פתח את המכתב. ואימו הביטה בו כי זה הרי חוסר נימוס אל המלך. אבל הנסיך קרא בכל זאת את המכתב. 'אני מצטער. שאני צריך לעזוב. אבל אין לי ברירה. היה לי מאוד כיף להיות איתך במשך השנה הזאת. אבל לכל דבר יש סוף. שמחתי להכיר אותך ולהיות לך חבר טוב. אבל אני חייב להמשיך לברוח.' הנסיך כעס. וזרק את המכתב על השולחן. ומהר רץ אל הארווה כדי לרכוב על אחד הסוסים. ובאותו הזמן המלך הביט במכתב שזרק הנסיך. וראה את שמה של בתו בסוף המכתב. המלך שחשב שבתו כבר מתה. פער את עיניו ורץ אל הסוסים שלו. המלך והנסיך שניהם התחילו לרכוב אל היער. המקום היחיד שממנו אפשר להתרחק מהארמון. הם רכבו במהירות. אבל הנסיך היה יותר מהיר. וראה משהו במרחק. היה זה חברו הטוב ביותר. עומד על קצה הצוק. הנסיך פער עיניו בפחד ורכב הכי מהר שיכל. לא יכול להיות שהוא-. חשב הנסיך. אבל הנער לא זז. רק הביט אל השמיים. כשיערו האסוף עף ברוח. הנסיך ירד מהסוס וקרא בשמו של הנער. ורץ אליו במהירות. אבל הנער לא זז ולא הביט אל הנסיך. "ממה אתה בורח? למה אתה עוזב?!" הביט בו הנסיך בעצב וכעס. אבל הנער שתק. המלך מהר הגיע וראה את הנער על הצוק ואת הנסיך לידו. המלך ירד מהסוס ורץ אליהם. קרא בשמו של הנער. "האם זה באמת את? למה את נראית כמו בחור?" המלך הביט בה בעצב. הנער רק חייך ונעלם במצמוץ. הנסיך והמלך הביטו מסביב מבוהלים. וראו למטה ביער שמול הצוק. ליד אחד העצים. עמד שם הנער. מביט אליהם בחיוך. "זה את נכון?!" צעק המלך אל הנער. בדמעות. "את חיה!" הוא צעק. הנסיך הביט במלך ואז בנער. ולא הבין כלום. הנער חייך אליהם. *"נתראה. איש זקן" הנער אמר ונעלם. ודמעות הציפו את עיניו של המלך. הנסיך והמלך חזרו אל הממלכה אחרי חיפוש ארוך של הנער. הם לא מצאו אותו. כשחזרו המלך הסביר לנסיך על זהותו האמיתית של הנער. והנסיך הופתע. אבל החיפושים המשיכו. ועבר שבוע. אף אחד לא מצא את הנערה. הנסיך היה מלא צער. כי איבד את חברו הטוב. הוא היה בודד. וכאב התחיל בלבו. הנסיך לא ידע מה מקור הכאב. עד שהבין. כבר היה מאוחר מידי. והנערה שהייתה חברו הטוב ביותר כבר נעלמה. כעבור יומיים. הופיעו רעשי סוס בכניסה לאחוזה. הנסיך יצא החוצה כדי לראות מי הגיע. אבל הופתע לראות את מי שהיה על הסוס. היה זה חברו הטוב ביותר. אבל הוא לא שכח שחברו הטוב ביותר הוא נערה. "חזרתי. כי רציתי לספר לך משהו. רציתי להעלים את ההיסוס." אמר הנער. וירד מהסוס. הוא התקרב אל הנסיך. ועמד מולו מביט בעיניו. לבו של הנסיך פעם. הנער פיזר את שערו. ומול הנסיך לא עמד חברו הטוב ביותר. עכשיו עמד מולו נערה בבגדי גברים. "אני בת" אמרה הנערה והתקרבה עוד אל הנסיך. "ולפני שאני אלך אני רוצה להגיד לך דבר אחד שפחדתי כל כך להגיד לך. כי ידעתי שתשנא אותי" היא אמרה. ונישקה נשיקה קצרה את הנסיך. ליבם של שניהם פעם במהירות. והנסיך הביט פעור עיניים בנערה. "אני אוהבת אותך" היא אמרה והסתובבה. הנסיך מהר תפס בידה והיא הביטה לאחור מופתעת. "אל תלכי" הנסיך אמר והתקרב אליה. "אל תעזבי אותי שוב" הוא אמר בעצב ומהר נישק אותה. לא עוזב את ידה. הנערה רק הביטה בו. "אבל אתה לא רואה אותי כחברך הטוב ביותר?" היא תפסה בשיערה ואספה אותו עם ידה בלבד. מביטה בו פעורת עיניים. אבל הוא רק הביט בה. "את חברי הטוב ביותר" הוא אמר והיא רק הביטה בו בעצב. "אבל את גם הנערה שהתאהבתי בה". הוא חייך אליה וחיבק אותה חזק. ודמעות נפלו על לחיה של הנערה. "אני.." היא התחילה לומר. "לא רוצה לחזור לארמון בו גדלתי." היא אמרה בעצב. "את לא הולכת לשום מקום. את נשארת כאן איתי" הוא אמר בחיוך. מלטף את ראשה. "מבטיח?" היא שאלה. "מבטיח" הוא ענה.