פרק 3 על גבול שני הרגשות 3> 3/>

Aviya.T 25/05/2013 1132 צפיות 2 תגובות

פרק שלישי של סערת הרגשות שמתחוללת בין מיה לסטן אל תחמיצו! קריאה נעימה 3>

שבוע עבר מתחילת הלימודים. כולם כבר מייחלים לחופש שנעלם להם מבין הידיים, במו חול.
ארגזים נערמו אחד על גבי השני בחדרו של סטן, סטן עדין לא רוקן את תכולתם אוליי מתוך זה שלא היה שלם עם העזיבה, או שפשוט חיכה שיעברו לדירה משלהם. אמו של סטן כל הזמן דחקה בו לסדר אותם, כי ככל הנראה הם לא עומדים לעזוב בקרוב.
'איפה לעזאזל הכובע הזה?…' סטן תר אחר כובע המזל שלו, הוא ידע שזה קצת מטופש, לבחור פריט ולהגיד שכל הגורל שלו תלוי בו, אך זה היה הדבר הכי חזק שנשאר לו מאביו, הוא קיבל אותו לראשונה כשניצח במשחק הכדורסל הראשון שלו, מאז ידע שהוא ישמור עליו מכל משמר. סטן רוקן את תכולת הארגזים, מחפש בלי מנוחה את אותו כובע. נשמעה דפיקה בדלת, סטן מיהר להכניס את כל הבלאגן שהתחיל להיערם אל מתחת למיטתו.
אימו נכנסה,
"מה אתה עושה?"
"למה את חוקרת אותי?!" אמו נאנחה, לא היה בה כוח להתעמט עם בנה ששכח כנראה איך מתיחסים למישהו שסחב אותך בבטנו 9 חודשים. היא לקחה משהו מהחדר ויצאה. סטן נשם לרווחה. אמו לא אהבה שהוא מתעסק בעבר…כלומר באבא, היא האמינה שעצם ההאחזות בדבר שוליים שקשורים בו מונע ממך להמשיך הלאה, והיא כל הזמן דחקה בו להמשיך הלאה…אבל איך ממשיכים באמת?!
צלצול.
סטן הרים את השפורפרת,
"סטן?"
"היי אד מה נשמע אחי?" זיהה סטן את קולו של אדמונד הבוקע מצידו השני של הקו.
"הכל בסדר גבר, שומע?..יש מועדון שכל החבר'ה יוצאים אליו בערב לדפוק ת'ראש בא?" 'לדפוק ת'ראש' צמד המילים שסטן מעולם לא סירב אליהם.
"ברור."

מיה הניחה את ידה על ידית דלת ביתה, אך לפתע נעצרה. היא שמעה את אביה מרים את קולו על אימה.
"אנחנו לא מזכירים את השם שלה פה!" היא לא שמעה את קולה של אימה, היא שנאה שהיא לא התגוננה, יצאה נגד אביה, עמדה על שלה.
"שלא תעזי!" היא שמעה משהו נשבר. היא נטשה את הידית, היא האיצה את קצב הליכתה. היא לא ידעה לאן לברוח, אבל סמכה על רגליה שישאו אותה אל מקום שקט, שליו, חם…

היא פתחה שער, וצעדה בשביל שהוביל אל בית צהבהב, היא חלפה על פני הגיענה שוקקת החייםץ
אופריה פתחה את הדלת, מופתעת לראות את חברתה הטובה על סף דמעות. אופריה מיהרה להכניס אותה, היא לא שאלה מה קרה, היא נתנה לה להירגע. היה בינהן קשר טוב, גם בלי צורך במילים. היא מיהרה למקרר דוחפת לידה של מיה קערת גלידת פיסטוק ולימון, טעם מיוחד שקנו במיוחד למיה כשהיא באה לבקר. מיה נרגעה מעט,
"אני יכולה להישאר כאן היום?" אופריה הנהנה לאיטה, היא לא לחצה עליה, היא ידעה שכשהיא תרצה לספר, היא תספר.
הן נ כנסו לחדרה של אופריה, השמש בחוץ האירה על שלושת הקירות הלבנים ועל קיר הבורדו, מיטת האפריון הייתה מעט בצל. מיה קפצה על המיטה, מסביבה כריוטת בצורת לבבות בצבע אדום בוהק. אופריה הייתה עסוקה ב'מה ללבוש להיום בערב' בעודה מספרת על הבחור החמוד שנתקלה בו היום, ובדיוק שנפל לה האסימון שהוא לומד איתם, היא הסתובבה וראתה שמיה בכלל לא מקשיבה אלא ישנה שנת ישרים (פה פתוח, רגליים מפוסקות לכל עבר, ידיים מחבקות כרית בחוזקה..כל התסמינים ביחד..). אוםריה חייכה, היא יצאה, עומדת על קצות האצבעות מבלי להרעיש. 'יהיה לי מספיק זמן לספר לה אחר כך..' חשבה.

"אני לא רוצה ללכת." אמרה מיה נחרצות. אופריה העבירה לידיה של מיה שמלה,
"את הולכת ועוד ואיך!" מיה תפסה את השמלה והניחה אותה על הכיסא בלי להקדיש לה יותר מידי תשומת לב.
"אני לא באה." חזרה בשנית.
"נו דיי תפסיקי להיות כזאת! יהיה כייף, חוץ מזה הבטחתי לו שאני אבוא.."
"אז תלכי, אני נשארת!" אופריה התבוננה בחברתה, על פניה של מיה התנוסס מבט עצוב ומרוחק, היא הסתגרה בתוך עצמה, בדרך כלל זה היה קורה משום שהבית היה מחומם על 'ההיא' שאין לנקוב בשמה.
"אוקיי אני לא מכריחה אותך…פשוט הרבה זמן לא בילנו ככה שתינו, בלי שחבורת הכלבות שלך נסרחות אחריך…יהיה כייף אני מביטחה לך. אני כל כך רוצה לשכוח מהדאגות שלי, וגם לך לא יזיק גברת… תלבשי את השמלה ואת תיהי פשוט מהממת!" לבסוף מיה השתכנעה.
שתיהן התארגנו תוך שלושת רבעי שעה. הן יצאו אל אוויר הלילה הקריר. כל מי שצעד ברחוב לא יכל להתעלם משתי אלה.
האחת בשמלה צהופה, עם קפלים מעל הברך, נעלי בובה בצבע שמנת עם עקב קטנטן. תלתליה הזהובים משתלשלים על כתפיה, מבט קורן, עניים חומות בורקות,וחיוך מלא שניים.
השנייה, בשבמלה אדומה עד חצי הבך, לצווארון השמלה הושחלו שורות של עיגולי זהב, שנתנו מראה של שרשרת יוקריתית. היא נראתה כלכך אצילית, צועדת על נעלי עקב גבוהות שחורות. שערה השחור גולש. קצוות שיער מוסוות מאוחרי האוזן, מבט אצילי וישיר מבין זוג עיניים זהובות..ירוקות?! לא היה ניתן להחליט, עליהן מרוח איילנן שחור המבליט אותן ואת עצמות לחייה. שפתיה מרוחות באודם אדום בוהק, מפתות.
"אז..איפה הוא?"
"איפה מי?"
"המשמו שלך..מי?!"
"הוא..מחכה לי שם.." מיה נעצה באופריה מבט, לא מאמינה.
"איזה מן דייט זה והוא לא בא לאסוף אותך?!"
"איזו מצחיקה…זה לא דייט…הוא אמר שכולם יהיו שם ושהוא ישמח אם אני אקפוץ להגיד שלום…זו לא הייתה הזמנה אישית או משהו.."
"את אמרת לי שהבטחת לו שתיהי שם!" אמרה מיה, פיה פתוח לרווחה.
"נוו אל תעשי עניין זה היה חלק מתהליך השכנוע שלי…חוץ מזה היית מתה שהייתי הולכת איתך לדייט שלי.." צחקה,
"מונית!" נהג המונית עצר לידם, הוא חייך חיוך עוגב.
"סוטה.." מלמלה מיה..

סטן קם מכסאו מתכוון לצאת מהבית,
"לאן אתה הולך בחור צעיר?" סטן עצר, נשא את עניו אל אימו. הם היו באמצע ארוחה משפחתית. משפחת אניסטון השפילה מבטה, מבוכים מהריב שהולך לפרוץ עוד רגע.
"לצאת…עם חברים."
"את נשאר בבית."
"את לא הבוס שלי." הוא פתח את הדלת בתנופה,
"אתה תעשה את מה שאני אומרת, שומע!" אמו התרוממה מן הכיסא,
"זה מה שאני עושה אמא…אני ממשיך הלאה.." הוא סגר אחריו את הדלת בחוזקה, משאיר מאוחריו את הארוחה המשפחתית שנהרסה.

צעדים מלווים ברעש. אופריה ומיה נכנסו אל המועדון. זאת במבט מורם, וזאת במבט קורן.
"אז..איפה הוא?!"
"הינה!" אופריה לפתה את זרועה של מיה מובילה אותה אל עבר נער שישב ליד הבר, לוגם מתוך כוס זכוכית, מאזין לחברו שחור השיער.
"אני על עקביים מטומטמת!" אופריה לא שמה לב לתחנוניה. היא הניחה את ידה על כפתו של הבחור, בעוד שמיה הייתה עסוקה בלסדר את רצועת נעלייה.

סטן הסתובב, חייך לנערה שבירכה אותו בברכת שלום.
"הגעת.." אמר בהפתעה ובחיוך.
"תכיר זאת חברה שלי- מבטו המחוייך של סטן הופנה מאופריה אל עבר הנערה שעמדה מאחוריה, חיוכו נמחק התחלף בשאלה ובהיסוס. הוא ליחך את שפתיו,
"היי" לחש בהיסוס אל מיה, היא גם נראתה מופתעת כמוהו, הם הביטו אחד בשני בחוסר חיבה.
סטן לא שם לב שמבטו לא נע ממנה שניות ספורו, עיניו חוקרות כל תו ותו בפניה. כל חלק נראה כאילו הוא מוגן במליון שכבות הגנה, שאף אחד לא יפגע, שאף אחד לא יעז.
"אז אתם מכירים?" אופריה ניסתה לשנות את האווירה הקודרת,
" הוא זה שפרץ לבית שלי, זוכרת?" אמרה בשפתיים מכווצות,
"אני לא פרצתי לבית שלך!"

אופריה נדרכה, השתיים החליפו משפטים עוקצניים…הי אמייד ניסתה להציל את הערב, היא אחזה שבנית את ידה של מיה מרחיקה אותה תוך כדי שהיא מלמלת בקול צווחני-
"טוב ביי סטן..היה נחמד לראות אותך!"
"מה יש לך?" היא עזבה את ידה, מיה שפשפה את ידה הכואבת,
"מה יש לי?!"
"כן מה יש לך! טוב שלא עשית ממנו עבריין, אפשר לחשוב שהוא זה שאירגן את כל המסיבה הזאת בבית שלך! תפסיקי להטיח בו אשמה, את מתנהגת כמו תינוקת!" מיה הביטה באופריה במבט אטום,
"באתי לכאן בשביל להנות, לא בשביל שאנשים יתחילו לשפוט אותי." אופריה התרככה..בכל זאת..
"צודקת סליחה..טוב בואי נשכח מהמקרה ונלך לרקוד!" מיה חייכה, ברקע נשמע השיר brokenhearted של karmin.
"עם השיר הזה?!" שתיהן צחקו כמו משוגעות, אם מישהו היה מאזין לשיחתן לא היה מבין מה כל כך מצחיק…אבל זה היה מאותן בדיחות שישיכות רק להן.
הן הניפו את הידיים באוויר, זרקו את הראש מצד לצד, מבטים נעוצים, מבטים מחייכים, אורות.
השירים התחלפו בשירים שקטים.

סטן התקדם לעבר הנערה הזורחת,
"תסכימי לרקוד איתי?, אני עוד מעט הולך..תעשי טובה לנער המסכן." אופריה צחקה קדה קידה. מיה תסלח לה, היא במילא החליטה שהיא עושה הפסקה.

עניים חומות, שיער שחור-חום, עור חיוור.
מיה הרועדת יצאה החוצא לשאוף אוויר, היא לא ציפתה לראות אותה פה. מחנק התחיל להתפשט בגרונה, שהתבטא כלפי חוצה בדמעות עגולות, מרטיבות את לחייה, מורחות את האיפור. אנשים התבוננו בה..לא היה לה איכפת…כל כך הרבה זמן שלא בכתה ככה בפומבי, כי בכי מסמל חולשה, והיא מושלמת, היא חייבת להיות כזאת. היא נשענה על אחת הגדרות בסמוך למועדון ולכביש.

"היה לי כבוד לרקוד איתך עלמתי, אבל לצערי אני חייב לזוז!" והוא הנחית נשיקה חטופה על לחייה של אופריה ומיהר החוצא. הוא היה בדרכו לפנות שמאלה, אבל משהו צד את עיניו.
הוא ראה את עינייה של מיה, אדומות במקצת, מעידות על זה שבכתה, היא נראתה שברירית..הוא היה המום משום שאף פעם לא תפס אות הבמצב של חולשה כזה, הוא היה רגיל להתבונן בה מלמטה, לא משום שהייתה גבוהה אלא מכיוון שהייתה מרימה את האף באופן כזה שהקטין כל מי ששה באזור שלה. לצידה נצמד בחור גדול גוף, שלא היה ספק בכך שהיה שתוי, הוא נדחק והיא מרחיקה אותו עם זוג ידיה.
סטן תפס בכתפיו המוצקות של הבחור דוחף אותם לאחור.
"אל תיגע בה!" הבחור גדל מימדים התבונן במבט מזלזל בסטן. אומנם הוא היה חזק אך גם אדיוט. הוא דחף את סטן הצידה, נדחק אל עבר הנערה.סטן שלח את אגרופו אל אפו של הבחור, רק כדי לשתק אותו, וזה צעד אחרוה מרים את ידו בכאב אל אפיו המדממת.
"בואי" סינן סטן מבין שניו, מחזיק את ידה, מוביל אותם אל עבר סמטה חשוכה, רחוקה מן המועדון.
"תגידי מה נראה לך שאת עושה בחוץ לבד?!" מיה שעד עכשיו לא פצתה את פיה שיחררה בחוזקה את ידה מידו,
"למה התערבת?! מישהו ביקש?! אני נראית לך ילדה בת ארבע?!" הוא אומנם לא ציפה להכרת תודה, אך לתגובה כזאת באמת לא ציפה…'הילדה הזאת מסובכת ומפתיעה ללא ספק..כנראה שאני אצטרך להתרגל לזה..'
"אני באמת מצטער שביזבזתי את זמנך כדי להוריד את הידיים המטונפות של הבריון המוקפק הזה ממך..כנראה שפעם הבאה אני אצטרך לחשוב שוב לפני שאני עושה צעד כזה מלכתי.." אמר בציניות מופרזת.
"יכולתי להסתדר לבד, אני לא צריכה אותך!" הטיחה בו,
"כן ראינו…ומה בדיוק התכוונת לעשות? לשרוט אותו עם הציפרוניים? או אולי לתת לו מכות עם הארנק?!" עניו העייפות הביטו בה, לא היה לו כוח למשחקים שלה, ממש לא..
"טוב עזבי..אני מצטער שהתערבתי בצרות של עשירים…שיהיה לך כל טוב…" הפטיר, עוקף אותה,
"אתה בכלל לא מכיר אותי." סטן סובב רק את ראשו,
"ליל הטוב מיה." והלך…


תגובות (2)

יוואווו איזה סיפור מדהיים!!!
יש לך כתיבה כל כך יפה…
את חייבת להמשיך!!

25/05/2013 23:48

איזה כייף לשמוע! תודה :-)

26/05/2013 01:07
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך