As Long As You Love Me פרק 3. לא סיפור ערסים!

אין קוראים אבל שיהיה.
————
דפיקה בדלת. במהירות בלה הכניסה את הפלאפון שלה לתיק, כאשר היא מתייצבת כמו חתול.
אני רק הבטתי בדלת, מהבהלה מהדפיקות הנוקשות והחזקות.
"מי זה?" שאלתי.
"ילדה חדשה כאן." לקול היה טון מתחצף וחסר סבלנות, לאחר שהבטתי בבלה, קיבלתי אישור לפתוח לה את הדלת.
היה לה שיער שחור, שחור קוצני דוקרני. מזדקר מעט. עינייה קושטו במסקרה, שהתאימה במיוחד לעינייה המרדניות והירוקות. היה לה פוני שהיה כמין קרש, כמו כל השיער שהיה בראשה. הוא הגיע עד כתפיה, והיא לבשה גופיה שחורה בסימן שלד. עם מכנס טייץ שחור ומחורר. היה ברור שבלה תתחבר אלייה ישירות, בגלל השלד על החולצה. אבל לא הייתי בטוחה אם הילדה תוכל לקבל אותה בחזרה.
אבל בלה התעלמה ממנה, היא אפילו הורידה את החיוך כשבאה. היא חזרה להתעסק בענייניה, ואני הייתי צריכה להיות זאת שתקבל את הילדה החדשה.
אמרתי לה שלום, היא החזירה לי בטון מזלזל שלום בחזרה, ובלי להוסיף דבר התמקמה במיטתה כשהיא מניחה את הגיטרה עלייה. כיווצתי את מצחי בכעס.
"אני מזהירה אותך, אם בא לך לשחק את עצמך המגניבה והמתעלמת, תדעי שבסוף תמצאי את עצמך מבודדת." הזהרתי אותה. היא נעצה בי מבט מעט כועס, והחזירה לי באותו מטבע.
"המטרה שלי היא להתבודד." ואז היא סובבה אליי את הגב, כאשר היא יושבת במיטתה ומתחילה לצייר במחברתה.
"אל תלכי אליי אחר כך." הוספתי, והיא לא ענתה חזרה.
היה לי מאוד משעמם, שום בת בחדר לא דיברה איתי, והרגשתי שאין לי מה לעשות. מבלי להגיד שלום יצאתי מהחדר בטריקת דלת חזקה, כאשר אני מכוונת את עצמי לקפיטריה, המקום הצפוף ביותר בבית הספר.
בדרך כלל לא הלכתי לשם, רק כשהייתי ממש רעבה, בדרך כלל ביקשתי מחברותיי לקחת לי כריך או משהו אחר, אבל הפעם לא יכולתי להתבודד עם שתי הילדות שמסובבות לי את הגב. בשנה שעברה לפחות הייתה ילדה שהזדהתי איתה, אבל ברור שכל דבר טוב בשבילי אחר כך הולך לבית ספר אחר.
כל כך הרבה רעש בקע מהקפיטריה, כנראה שכולם להוטים לפגוש אנשים חדשים. וגם היה אוכל בחינם, (האוכל בתשלום הוא האוכל שמשלמים עליו כל שבוע, הוריי משלמים אותו.) וידעתי את זה בעזרת השלט הגדול שנתלה בדלת הקפיטריה. אחד מהילדים נתמך על הקיר של המסדרון, כאשר יש לו אולר ביד. התקרבתי אליו בחשש.
הייתה לי הרגשה שהוא האביר על הסוס הלבן שיתאים לילדה הפריקית שמצאתי, הוא היה הרי בדיוק כמוה. שיער שחור שמתעצב כקרש, עיניים שחורות עצובות, ופרצוף חיוור. ובוודאי שלא נשכח- בגדים שחורים ואפרוריים. הוא דווקא שם לב אליי כשעמדתי לידו.
"יש לך חיבה לסכינים?" הצבעתי על האולר הקטן שבידיו. הוא מיהר לשים אותו בכיס.
"את משוגעת? מורה יכול לתפוס אותי!" לחש.
"הוא לא יתפוס אותך, אולי אתה חדש כאן, אבל אני יודעת שמורים כאן עיוורים כמו נכים בני 80. רובם כאלה." הוא גיחך בקלילות, מה שגרם לי לחייך. "אבל אני ראיתי את זה. זה היה בולט כמו שרשרת מנצנצת בזהב. רק שלא מלשין יתפוס אותך."
"אף אחד לא ילשין עליי." הוא אמר בביטחון.
"למה שאף אחד לא יעשה את זה?" הרמתי גבה בחשד.
"אני הבן של המנהל." אמר בטון של זה-דבר-ממש-פשוט. או בקיצור בפשטיות.
"וזה לא סיפור בשבילך?" הסתרתי את ההלם ששררתי בו.
"לא." הוא משך בכתפיו. "אני שונא את אבא שלי."
"ואת אימא שלך אתה גם שונא?" שאלתי.
"לא. הם התגרשו." לאחר שקט ארוך, הוא המשיך להוסיף, "ברור שאבא שלי החליט לקחת אותי לכאן בלי לשאול את אימא שלי."
לא רציתי להגיד את ההתנצלות של אוי-סליחה-אני-מצטערת-לא-ידעתי, כי זה יראה מאוד מאולץ, והיה נראה שהוא לא אוהב אנשים כאלה. אז רק שתקתי.
"איך קוראים לך? לי ג'ואן."
"קורט."