Diary-הקדמה+פרק ראשון.

קיבלתי יומן מאמא שלי..
לפני חצי שנה-ביום ההולדת שלי אבל לא כתבתי בו אף פעם.
חשבתי שיהיה נחמד לכתוב בו אחרי כל מה שקרה אזז…
———————————————————————–
יומני היקר, אני מניחה שכך אני אמורה לקרוא לך.
דבר ראשון שאתה צריך לדעת עליי:
קוראים לי נוי ואני בת 16.5 והיה לי חבר וקראו לו נועם, בן 17.
יש לי BFF…טוב- בערך, נטשה, בגילי וזה מה שקרה פחות או יותר:
ביום האחרון ללימודים, הגעתי לבית הספר-ונכנסתי לכיתה.
אני רואה את נועם ונטשה מדברים וכשהם מסתכלים עליי הם מפנים מבט אחד אל השני ומסתלקים משם.
לא הבנתי מה קורה.
———————————————————————
"היי" הצלחתי להשיג אותם ואמרתי לשניהם מבולבלת.
"היי..נוי." נטשה ענתה לי בהיסוס.
"על מה דיברתם?" שאלתי אותה..
"סתם.." כל כך ברור שהם דיברו עליי. אין לי כוח לשטויות האלה-מה עכשיו?
נשמע הצלצול וכולם התחילו להתיישב בכסאות.
כל כמה דקות הם נעצו בי מבטים, כאילו ביצעתי פשע והם מאשימים אותי בכך.
בסופו של השיעור המלחיץ הזה יצאתי לקפטריה לקנות משהו.
כל הזמן עלו בי מחשבות-מה עשיתי? מה יש להם, ולמה לעזאזל אני לא יודעת מכלום?!
כשחזרתי לכיתה-איך לא? הם שוב דיברו.
אבל הפעם גם שובל שם.
"על מה אתם מדברים הפעם?"
"כלום..סתם.."נועם ענה לי.
"אתה בטוח?" רציתי לוודא שהוא לא משקר לי..אבל הוא בלע רוק והתרחק מעט עם ראשו.
"נו כן נוי את לא צריכה ללכת לכיתה מדעית?"
הוא אמר לי את זה בכזה זלזול..כאילו עשיתי לו משהו נורא.
"מה קרה לכם היום? נו, אני יודעת מתי אתה משקר"
הוא התרחק ולא ענה לי. הסתובבתי לכיוון השני ושמעתי אותו:
"נוי, אל תנסי לשחק אותה כאילו את לא יודעת. כאילו את הקורבן בספור הזה."
"על מה אתה מדבר?!" שאלתי, כ"כ נואשת לקבת תשובה.
"כאילו את לא יודעת!" הוא בהה בי כמה שניות והסתובב.
כל השיעורים הבאים שהיו לי חשבתי על זה. בשיעור לשון המורה שאלה אותי שאלה והרמתי את הראש לאחר כמה שניות. "מה?" כולם צחקו עליי. היא אמרה שהיא רוצה לדבר איתי בסוף השיעור. ממש יופי! ועוד ביום האחרון ללימודים…
כשהגעתי הביתה, ראיתי את אבא מסתכל על התמונה הישנה ונראה עצוב. כשראה אותי בזווית העין שם את התמונה בחזרה במקומה ושאל אותי בקול רועד "היי נוי, איך היה לך היום בבית הספר?"
"היי…בסדר. אני עולה למעלה." הרגשתי כאילו העולם שלי מתפוצץ. אין אף אחד שיהיה לידי.
נשכבתי על המיטה שלי ונכנסתי לפייסבוק. הפה שלי נפער-פשוט בהיתי בתמונה הזאת.
אני עם חבר של נטשה??
מה קורה פה? אנחנו אף פעם לא היינו רק שנינו לבד. הרי..אני לא התנשקתי אתו.
מתי העלתי את התמונה הזאת?? שיט, מישהו פרץ לי לפייסבוק. פרצתי בבכי שקט.
הסתכלתי מי ראה והגיב על זה. התקשרתי לנטשה, לנועם..אף אחד לא ענה. רציתי להסביר להם הכול.
הייתי כל כך מבואסת, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
עכשיו, כשאני חושבת על זה- באמת לא ראתי את בן היום בבית ספר.
——————————————————————————————-
יום ראשון,29 לספטמבר 6:45
טוב אז..יום ראשון ללימודים. נקווה שיהיה טוב (:
התעוררתי בבוקר רק בשביל לכתוב עלייך !
אוי איזה כיף שיש לי אותך..אם לא היית-אני לא חושבת שהייתי מתמודדת עם כל זה..
לא דיברתי עם נטשה,בן ונועם כל החופש..כולם כ"כ כעסו עליי בגלל התמונה הזו..
אבל, היא לא אמיתית. נכון? אוף אני לא מאמינה..היינו הדוגמה הכי טובה לBFF !
אני לא מבינה למה הם עדיין כועסים עליי.בעצם,עוד לא דיברתי איתם.
ראיתי אותם בקניון לפני שבוע-את נטשה,נועם ובן.
הם הסתכלו עליי כמה רגעים ואחרי הרגעים האלו פשוט הלכתי משם ולקחתי מונית הביתה.
זה היה ממש מוזר, כאילו זה לא היה אמור לקרות.
אבל זה קרה, לצערי. חחחח..כאילו שאתה באמת מקשיב לי.
הלוואי שהיה מישהו, שבאמת..יקשיב ויוכל לדבר איתי..ולתת לי עצות.
ולא, לא הפסיכולוגית הזו שאמא ניסתה לקחת אותי אליה.
נמאס לי לשבת כל החופש בבית ולחשוב עליהם..
טוב-אני צריכה להתארגן לבית הספר..
אני עדיין לא מאמינה שאני כותבת פה כבר מעל חצי שנה (:
יכולתי לבוא ולפרוק ה-כ-ו-ל אצלך.טוב אני באמת צריכה להתארגן..
הלימודים מחכים לי..ממש כיף.
———————————————————————
קמתי מהשולחן ופתחתי את ארון הבגדים. ´מה אני אלבש?´ חשבתי לעצמי.
לקחתי חולצה עם משבצות ורוד-לבן וג´ינס כחול כהה עם נעלי בובה לבנות.
לקחתי את התיק והלכתי למטבח..´בוקר טוב מתוקה,הייתי צריך לצאת מוקדם לעבודה.
מקווה שתסתדרי,באהבה-אבא´
הוא השאיר לי סנדוויץ´ על השולחן עם הפתק הזה.למה הם היו צריכים לטוס להולנד ?!
ודווקא מתי שאני מתחילה ללמוד..הכנסתי את הסנדוויץ´ לתיק ויצאתי מהבית.
חיכיתי למעלית..והיא הגיעה."היי" נשמע קול מוכר מתוך המעלית.
"נטשה?!"נעמדתי לכמה שניות ויצאתי מהמעלית.
"מה את צורחת?" אמרה כשהיא הולכת אחריי.
לא רציתי לדבר איתה.טוב, רציתי- אבל בשביל מה? היא המשיכה ללכת אחריי.
"נוי חכי שנייה ! "כ"כ ככעסתי עליה."אני מצטערת על מה שקרה..אני יודעת שזו לא את"
"מה?" עצרתי והסתובבתי אליה."מה שאת שומעת. זאת שובל"
איזה טיפשה אני…שובל עשתה את זה ! אוי אני פשוט שונאת אותה !
אני לא מבינה למה היא כ"כ רעה אליי בזמן האחרון..
"אני מצטערת. אני יודעת שאת כועסת עליי אבל כל החופש אני חשבתי עלייך. סתם כעסתי ביום ההוא."
"ומה היה עם היום הזה..שהיינו בקניון וראיתם אותי?"
"התביישת. מה אני כבר יכולה לאמר לך?" המשכתי לרדת במדרגות.
"נוי.." המשכתי ללכת. פשוט לא הקשבתי לה. היא התביישה?
"ממה בדיוק התביישת? חודשיים אני חיה עם תחו.."
צליל שהשמיע "בום" קטע אותי באמצע המשפט. הסתכלתי אחורה-
היא שוכבת שם. מיד התיישבתי לידה."נטשה, את שומעת אותי?" דמעות החלו לרדת מעיניי.
הצמדתי שתי אצבעות לצוואר שלה, דפיקות הלב שלה היו ממש מהירות.
חיפשתי בתיק שלה את הטלפון שלה ומצאתי אותו-
מונח ליד כמה ניירות מוזריםשכנראה אינם קשורים לבית הספר והסתכלתי בהם לכמה שניות.
פתאום נזכרתי במצב בו אני נמצאת. הרמתי את הטלפו מתוך התיק שלה וחייגתי ´101´.
צליל של חיוג נשמע מהטלפון שמצלצל,ומצלצל …למרות שעברו רק כמה שניות עד שהנציגה ענתה לי,
זה היה נראה כמו נצח.