Diary-פרק שני.

הייתי כל כך לחוצה באותו הזמן ולא ידעתי מה לאמר ומתי יענו בכלל.
איך הא נפלה פתאום לעזאזל? הכול היה בסדר איתה!
"מגן דוד אדום, מדברת גאיה במה אפשר לעזור?"
"ח..חברה שלי התעלפה כאן!" עניתי לה בהיסטריה.
"איפה אתן נמצאות בדיוק?" היא נשמעה כל כך רגועה..טוב-היא לא נמצאת במצב הזה.
עברו עוד כמה דקות שדיברנו ומסרתי לה את הפרטים.
האווירה הייתה כל כך לא נעימה, הרגשתי ממש רע על זה שלפני כמה שניות רבנו.
או שלפחות-אני רבתי איתה.
"בבקשה,תמהרו !"
"אם את יכולה, תקראי למישהו מבוגר חמודה-צוות מגן דוד אדום כבר בדרך אליכם."
ניתקתי לה וזרקתי את הפלאפון לתוך התיק. "נטשה, נטשה !" צרחתי שם כמו מטורפת..
"תעזרו לי ! מישהו !!" שמעתי צעדים מתקרבים. "מה קרה? איפה את?" קול של גבר נשמע רחוק. "בקומה שנייה !" הוא ירד במדרגות והגיע אלינו.
"מה קרה,למה את בוכ.." הוא רצה להמשיך את המשפט אבל הוא ראה את נטשה על הרצפה.
"מה קרה לה? התקשרת למגן דוד אדום ?" הנהנתי. לא יכולתי לדבר- רק בכיתי ובכיתי בהיסטריה. איזה טיפשה יצאתי!
הוא ירד לרצפה והרים לה את הראש למעלה, ואני? במקום לנסות לעזור, פשוט ישבתי שם כאילו הייתי משותקת.עצמתי את העיניים והתפללתי שלא יקרה לה כלום…בכיתי כל כך הרבה,
לא רציתי לאבד אותה ! היא כ"כ חשובה לי.
אני יודעת שעם כל מה שקרה אני אמורה בכלל לכעוס עלייה. למה אני בוכה פה?
רציתי להוציא את הדפים מהתיק שלה. ראיתי סימן של בית חולים כלשהו..
"מה את עושה? בואי, תעזרי לי!" הוא היה ממש נסער. אפילו יותר ממני.
"תקחי אותה מהרגליים, שתשכב על רצפה ישרה ולא על המדרגות".
הוא עשה לה כמה בדיקות, לראות שהיא נושמת…לראות שהכול בסדר.
חשבתי על כל הרגעים שלנו יחד. התחלתי לשמוע סירנות. צעדים מתקרבים.
אנשים באים והולכים. באלגן ומהמומה. ואני, בלי להבין מה הם עושים פה, כאילו שחכתי כל מה שקרה-לקחתי את התיק שלה, והלכתי אחריי כולם. מהומה גדולה הייתה בחוץ- מלא אנשים התקהלו מסביב.
"את נכנסת איתה או נשארת פה?" שאל אותי האיש שהכניס אותה לתוך האמבולנס.
"אני..אני באה איתכם." נכנסתי לתוך המכונית והוא סגר את הדלתות.
הייתה שם עוד מישהי- היא עשתה לה כמה בדיקות ושאלה אותי אם אני יודעת משהו
על מה היה המצב שלה מתי שהיא התעלפה. אמרתי לה שאני לא יודעת שום דבר.
"היא נראתה כאילו הכול בסדר ופתאום היא נפלה- כאילו כלום."
"את בטוחה?" היא שאלה בטון מחמיר.
"אני..אני לא יודעת כלום." היא כיווצה את הפה שלה ובלעה רוק.
עברו כמה דקות של שקט עד שפתאום נזכרתי באותם דפים שמצאתי בתיק של נטשה.
פתחתי אותו "אולי..אולי זה יכול לעזור לכם במשהו?" אמרתי והוצאת את הדפים מהתיק. היא לקחה את הדפים מהיד ושמה אותם בצד. צליל הסירנה מהדהד בראשי בזמן שמחשבותיי הציפו את מוחי. הסתכלתי על נטשה והחזקתי בידה, "אני צריכה לבדוק אותה, חמודה." אותה אישה אמרה. החזקתי ביד של נטשה לכמה שניות נוספות והנחתי לאחות לבדוק אותה.
"ה..הדפים. מה היה בהם?" שאלתי מודאגת עד מאוד ממצבה של נטשה.
"מה?" היא נשמעה כאילו באתי מהחלל החיצון ואני מדברת שפה זרה.
"הדפים שהבאתי לך." כיווצתי את עיניי.
"אני כבר אסתכל חמודה." היא לקחה את הדפים והסתכלה בהם.
"את אמרת לי שאת לא ידעת כלום!"
"מה? על מה?" היא הושיטה לי את הדפים.
נעצרתי לכמה שניות. איך, מתי זה קרה, עם מי, ולמה היא לא שיתפה אותי בזה??
התחלתי לדמוע…
ראיתי מרחוק את בית החולים.
"את בסדר?" היא שאלה, זמן שניגבתי את הדמעות מעיניי. הנהנתי.
האמבולנס עצר לאחר כמה דקות ארוכות של שתיקה והאיש שסגר בהתחלה את האמבולנס הגיע מהמושב הקדמי ופתח את שתי הדלתות. האווירה הייתה מאוד לחוצה.
ירדתי משם ושניהם הורידו אותה למטה.
"בואי איתנו." האחות אמרה לי. נזכרתי ששחכתי את התיקים שלנו ולקחתי אותם.
רצתי אחריהם לתוך החדר שהם רצו לתוכו אבל היה תלוי שלט "אין כניסה".
אותה אחות יצאה אליי ואמרה לי לחכות בחוץ.
יישבתי מחוץ לחדר וחשבתי על הניירות האלו שוב ושוב.
הסתכלתי על האנשים שעברו. הלכתי לשירותים, נכנסתי לאחד התאים והתחלתילבכות.
כל הרגשות עלו בי פתאום. מה שקרה עם אמא, כל החודשיים האלו, נטשה…
התייפחתי וייבבתי כאילו שזה לא עומד להיפסק לעולם.
————————————————————–
יומני היקר,
עבר הרבה זמן מאז שנטשה ואני רבנו. היום..כשבאתי לצאת לבית הספר.
רציתי לרדת במעלית וראיתי את נטשה.בקיצור,עכשיו אני איתה בבית החולים.
אני לא יכולה לחכות כבר! איכשהוא נטשה בהיריון.
אני לא בטוחה שזה נכון בכלל. אני לא יודעת איך אני יכולה לכתוב אפילו.
היא שוכבת שם, ומטפלים בה. אין לי מושג מה יהיה איתה.
אני בוכה פה בטירוף, בתוך תא בשירותים.
הלוואי שהיה איתי מישהו שיעזור לי..שיאמר לי שהכול בסדר.
איבדתי הכול.
————————————————————–
רציתי להמשיך לכתוב אבל מישהי נכנסה לשירותים וכנראה שמעה אותי.
"הכול בסדר? "
"כן…" משכתי באפי מספר פעמים וניגבתי את הדמעות מפניי.
"את בטוחה?" יצאתי מן התא והסתכלתי במראה. כל העיפרון והרימל נמרחו לי .
פתחתי את הברז והתחלתי לנקות את האיפור מהפנים שלי עם נייר שהיה שם.
"מה קרה? למה בכית?" היא שאלה מודאגת..
"חברה שלי התעלפה. אני לא בטוחה מה קרה לה. אן לי אף אחד שיאמר לי משהו טוב עכשיו- איזה דבר טוב יותר יש לי לעשות מאשר לבכות??" היא ליטפה את ראשי וחיבקה אותי.
ההרגשתי כל כך מוקפת בחום, שאוהבים אותי. זה נראה כאילו באמת אכפת לה.
"קוראים לחברה הזו שלך במקרה, נטשה?" הזזתי את ראשי ממנה.
"כ..כן" הקול שלי רעד. שמתי לב שהאיפור השחור שלי הכתים את חלוקה הלבן.
"זה שטויות,כביסה אחת וזה יורד. בואי איתי." היא חייכה וסימנה לי לבא עם הראש.
הסתכלתי במראה בפעם האחרונה וניגבתי מפניי כתמים אחרונים של צבע שחור.
היא הובילה אותי בין מסדרונות ובין חדרים..ולבסוף הכניסה אותי לחדר כלשהוא.
חדר מספר '203'.
עברנו מחצה אחת. לא היה שם אף אחד.
מחצה שנייה -איש אחד שנראה מאוד אומלל שכב שם. במחצה השלישית שכבה נטשה.
איך שהיא ראתה אותי היה חייכה. עזבתי את התיקים ורצתי אליה,
חיבקתי אותה כ"כ חזק. לידה ישב נועם. איך שהוא ראה אותי הוא קם ויצא החוצה בסערה.
"תודה, תודה לך!" חיבקתי את האישה הנחמדה הזו."שמחתי לעזור" היא אמרה, חייכה והלכה משם. "מה..קרה? אני…אני שמעתי מהאחות שאת.נו- את יודעת מה.
אבל ממי? מתי הספקת? למה לא סיפר.."
"אני…" היא קטעה אותי באמצע משפט. "אני יודעת שיש לך הרבה שאלות אבל אני יכולה לדבר איתך על זה אחר כך?" היא עשתה את המבט הזה שתמיד נהגה לעשות כשביקשה משהו.
"ברור-את לא צריכה לשאול אפילו!"
נועם נכנס לחדר. "אני הולך.." הוא לקח את הפלאפון שלו,
נתן לנטשה חיבוק ואליי הוא הסתכל במבט שהביע צער כזה..אני לא יודעת להסביר.
"למה הוא פה?"
"אני.." היא עצמה את העיניים חזק.
"אוי..סליחה, שחכתי. זה בסדר את לא צריכה להגיד לי כלום." חייכתי אלייה והיא חייכה בחזרה.
היא הושיטה לי יד ואמרה בקול נעים "תודה שאת החברה הכי טובה שיש."