"Everything that kills me makes me fill alive" – הקדמה + פרק 1 .

ברחתי.
ברחתי כל עוד נפשי בי.
לא משנה לאן העיקר לברוח.
"היי את! " צעק לעברי חייל בריטי.
"שיט, שיט! " התחלתי לדבר לעצמי תוך כדי בריחה.
לפתע נשמעה האזעקה אשר מתריעה על בריחת אדם מן המחנה. אור פנס גדול הופנה אלי ממצפה השומרים.
אך זה כבר לא היה משנה,
מכיוון שהסתכלתי אל עבר גדר התיל הגבוהה והמאיימת,
ומיד לאחר מכן אל עבר חיילי השמירה הבריטים שרצו לכיווני.
הגדר נראתה לי כאופציה יותר מושכת באותו רגע ומיד התחלתי לטפס. כמובן שבדרך נחבלתי, נפצעתי, נשרטתי
ומה בעצם לא קרה לי בזמן שטיפסתי?
כולי נאנקתי מכאבים אך הייתי חייבת לעבור את גדר התיל , איני יודעת מאיפה היו לי את הכוחות הנפשיים לעבור את המסע הזה, אך מה שחשוב פה כרגע,
הוא שהצלחתי.
ורצתי אל עבר חיים חדשים.

"המפקד! אנדריאה בורחת! לא כדאי שנעשה משהו בנידון?"
צעק לפתע חייל, אשר לא נראה מעל 20, אל עבר המפקד.
"איתן, היא בסך הכל בת 14, מגיע לה חיים נורמטיבים. "
אמר המפקד בתקיפות ובקרירות.
"כן המפקד! " צעק איתן בישירות ועמד דום.
"אנא פזר את החיילים לעמדות והתכוננו,
עומד לעבור לילה קשה על רחובות ליברפול".

**********

'הנה שוב הפעם הספסל השנוא,
הנה שוב הפעם ריחות פחי האשפה,
הנה שוב הפעם זיוף העורבים על הבוקר.. '
חשבתי לעצמי בזמן שפקחתי את עיניי.
"החיים בזבל" מלמלתי לעצמי בשקט ,
"החיים לא בזבל, הם המיץ של הזבל" חזרתי בי בזמן
שהחזקתי את ראשי בכאב.
והנה אני, שוב הפעם, יושנת תחת כיפת השמיים.
לא מבינה למה כואב לי הראש.
"אח הגב! " צעקתי חרישיתי כשהתרוממתי מהספסל קלות.
זה הם תופעות הלוואי שכרוכות בשינה על ספסל במשך שלוש שנים. אחזתי בראשי הכואב, שוב הפעם, והרגשה מוזרה צימררה את גופי.
"מה לעאזא… " קטעתי את עצמי באמצע.
'מה?! לא יכול להיות! ' חשבתי.
"ד..דם?! " צעקתי באמצע הרחוב השומם.
'איך אני, אדם אשר רצחה במו ידיה כל כך הרבה אנשים,
פיזית ונפשית, נבהלת מדם? '
מהר בדקתי עד כמה חמור הפצע וככל שהעברתי את ידיי
על ראשי גיליתי שהפצע יותר גדול , יותר עמוק, ויותר מדמם.
"מה זה הדבר הזה?! " צעקתי בבהלה כאשר הרגשתי באמצע
הפצע ,המדמם בכבדות , חפץ .
לא הספקתי לברר מזה הדבר ובטח שלא לשלופו,
והתעלפתי.

**************

"עוף.. " מלמלתי חרישית .
"יש פה ריח של עוף" אמרתי ופקחתי את עיניי.
לפתע ראיתי את עצמי מוקפת חיילים בריטים עם מדיי רופאים. רואים שהם חיילים של הממשלה בעזרת סיכה מיוחדת אשר ניתנת להם ומאולצת להיות על בגדיהם כאשר הם משרתים בזמן המלחמה .
"מי אתם לעזאזל?! " צעקתי, או לפחות מה שיכולתי לצעוק.
"בואי לא נרבה במילים" אמר לי אחד הרופאים,
אשר ניראה כבן 25 .

"ברוכה הבאה אל מחנה אורזוף, ליברפול. "