"EX"=לְשֶׁעָבַר

לכולנו היו כמובן רגשות כמו הדלקות, תשוקה, געגועים ורגעי משבר. לכולנו, בנות, בגיל 13 היה חבר שחשבנו שיהיה איתנו לעד אבל הפרידה קרתה אחרי שבוע.
היי, קוראים לי פרנסיס ואני רוצה לשתף אותכם בסיפור שקרה לי.
אני ילדה רגילה, יפה, לא אנג'לינה ג'ולי אבל יפה, חכמה, עם אופי שיכול לפעמים להפוך לשטני ולפעמים הוא טוב, יש ויש כמו שאומרים.
הסיפור שלי התחיל בגיל 13 כשהייתי בכיתה ט'. הגיע לשיכבתינו ילד חדש, נראה טוב לעין אבל ברור שהוא לא בשבילי. הוא חתיך על, יש לו המון בנות שרוצות אותו, יש לו הרבה מעריצות והוא מחליף כל אחת בסופי שבוע, אמרו לי. הוא כן משך גם אותי, מכירים אנשים שאתם רק מסתכלים עליהם ויש בכם ניצוץ שנדלק? אז זה מה שקרה איתי. הוא לא ידע בכלל על קיומי אבל הסתדרתי עם זה, הרי לא התאהבתי בו או משהו, נכון?
עברה חצי שנה והגיעה לשכבה עוד ילדה, לא שהייתי מחשיבה אותה ליותר יפה ממני אבל כן היא סבבה. אמרו לי שהילד ההוא, אנדריי, נדלק על הילדה החדשה, נטלי. שמעתי את זה מאיפהשהו, לא התייחסתי.
עברו כמה חודשים, ראיתי אותם במקרה הולכים יד ביד בבית הספר. "הם ביחד?" שאלתי את חברה שלי, "כבר שלושה חודשים, פרנקי".
לא קרה איתי כלום, שום דקירה בלב ושום רגש לא קפץ בי כששמעתי את זה אבל עדיין הרגע שהסתכלתי עליו הניצוץ ההוא שוב נדלק.
עברה שנה, עלינו לכיתה י' ולא ראיתי אותם יותר בבית הספר, למעשה לא ראיתי אותה בכלל!
"למה הם כבר לא הולכים ביחד?" שאלתי את אותה החברה. "איפה את מרחפת? היא עברה לבית ספר בעיר אחרת והם נפרדו בגלל המרחק!" היא ענתה.
כן, חשבתי שזו ההזדמנות אבל מי הוא ומי אני? אני לגמרי שונה ממנו ואני בטוחה שהוא באמת אהב את הנטלי או אנה ההיא… שכחתי איך קוראים לה.
אני לא ייחסתי לזה שום משמעות עד שביום סתווי אחד קרה שאני והוא נשארנו באותה הכיתה אחרי הרצאה משעממת על הנזק שאלכוהול עושה לגוף. כיתה י', למה שירצו לנו על דבר כזה?!
הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עליי והניצוץ ההוא רק התגבר, הבנתי שלא נמשכתי לבן אדם מעולם כמו שאני נמשכת עכשיו, "אני רוצה אותו" אמרתי לעצמי.
העיניים הירוקות שלו הסתכלו לי לנשמה וחיוך קטן עלה על שפתייו, משהו קרה גם לשלי וגם אני הייתי חייבת לחייך.
הוא בא אליי והתחלנו לדבר. אני כבר לא זוכרת על זה, אולי על ההרצאה, אולי על בית הספר, אולי אפילו על החיים ועל עצמינו… הייתי מרוכזת רק בעיניים הירוקות האלה.
עברו כמה שבועות וזה היה שיעור מתמטיקה, יצאתי "להתרענן" בשביל לא לשמוע את הקול המעצבן של המורה לכמה דקות וראיתי אותו עם הוריו. כנראה עשה משהו והוא לחש לי "את נשארת פה?" אמרתי שכן והוא הלך, חזר אחרי כמה דקות והתחלנו לעשות סיבובים בבית הספר. הוא ראה שאני רועדת ונתן לי את הז'קט הענקי שלו שהריח שלו היה יותר טוב מהריח של הגשם וכל הבשמים שלי ביחד. הרגשתי בעננים.
אני גם נפלתי למלכודת כמו כל ה"מעריצות" שלו שרצו אחריו בלהקות. ידעתי שהוא שם לעצמו כתר על הראש והוא חושב שכל הבנות צריכות לרדוף אחריו. לא אתכחש, רדפתי.
שלחתי המון הודעות והמון מבטים. ההודעות שלו היו יבשות והשיחות קצרות בהשוואה לשיחות שלנו בבית הספר, נהייתי עצובה אבל חשבתי שאני היחידה שלו ובגלל זה צריך לקחת הכל בידיים.
תוך כדיי המון חברות הזהירו אותי ואמרו שהוא היה בסופש האחרון עם זאתי, שבחודש הקודם הוא עבר על 5 בנות בזמן שלי לא היה חבר בחיים.
לא האמנתי וחשבתי שאני עדיין היחידה שלו.
ביום סוער אחד באתי לכיתה שלו וראיתי שהוא לבד, ניגשתי ודיברתי איתו על מזג האוויר ויצאנו למרפסת בבית הספר, הגשם עשה שיטפונות והתבוננתי בילדים הקטנים בכיתה ז' שרצים לשיעור הבא שלהם, ואני הברזתי בשבילו.
פתאום הרגשתי חום במותן, זו הייתה היד שלו וחשבתי שאני נמצאת בעננים. פתאום הוא סובב את הראש שלי ואתם מנחשים מה קרה. הניצוץ ההוא הפך למדורה ענקית ותשוקתית. הייתי מרוצה! השגתי את הבן אדם שאני רוצה!
ואני כמובן שונה ממנו וישר אמרתי "אז אנחנו ביחד?" הוא הינהן בראשו אבל ברור שהוא לא החשיב אותי כחברה, אלה כמעריצה נוספת.
ואכן, הוא התחיל להיעלם בבית הספר, לא לשלוח הודעות אבל הרגשתי עדיין נסיכה. בנתיים הנסיך לא ליידי אבל זה לא משנה! אני הרי היחידה! חשבתי…
אחרי שעבר הסוף שבוע שבטוח הוא היה עם מישהי אחרת כהרגלו, אחרי השיעור האחרון הוא ניגש ואמר "אני לא רוצה חברה".
הרגשתי שאני לא יכולה לנשום והדמעות עוד שנייה זלגו מעיניי אבל הצלחתי להרגיע את עצמי ואמרתי "טוב, גם ככה לא הייתי רצינית", לקחתי את התיק והלכתי הביתה. שמתי לעצמי בפלאפון את השיר "Impossible" והלכתי הבייתה לבכות. יום שלם ישבתי במיטה בלי לאכול ובלי לשתות, יום למחרת התעוררתי עם עיניים אדומות ונפוחות. אמא שלי נכנסה לחדר ועשיתי את עצמי מנוזלת ואמרתי שאני לא מרגישה טוב. היא איפשרה לי לשבת בבית אבל הרגשתי שאני לא בבית. הרגשתי קפואה, בודדה, הדבר היחיד שנשאר לי הוא הפלאפון שלא הוציא צליל של הודעה, וקפה. נהגתי לשתות קפה עם 3 כפיות סוכר אבל חשבתי שהחיים גם ככה לא יהיו יותר מתוקים מזה, למה להתאמץ? הקפה השחור שלי היה נטול סוכר ולא שמתי לב לזה בכלל… ולמי בכלל אכפת שהיינו ביחד שלושה ימים כולל סופש?! אהבתי אותו! ולא ידעתי בכלל מה הוא מרגיש אליי, הייתי סתם מעריצה קטנה.
עברו חודשים וראיתי אותו בבית הספר שוב, לא התייחסתי אבל בתוכי אכלתי את עצמי. הניצוץ עדיין היה שם.
ככה עברה לה עוד שנה ואני השתנתי. הפסקתי לשלוח לבנים המון הודעות, הבנתי שאני נסיכה ושהם צריכים להילחם עליי ולשלוח הודעה ראשונים, זה המינימום. כן גם אני שמתי לעצמי כתר על הראש, נמאס לי להיות סמרטוט!
ואכן עם גישת החיים הזאת הכל השתנה, הבנים שרציתי היו שולחים לי הודעה ראשונים, לא התאמצתי בכלל וכבר שכחתי מה"אקס" ההוא.
הבנתי שהוא הבן אדם הכי ציני בעולם ובחיים לא תדעו מתי הוא מדבר אמת ומתי שקר.
המון חברות אמרו לי "הוא היה עם המון בנות אבל מי שהוא באמת אולי הכי אהב הייתה נטלי". טוב!
בקיץ היה לנו טיול שנתי לגליל ובדרך חזרה האוטובוסים היו מלאים, לא היה לי איפה לשבת ביחד עם חברה שלי. "פרנקי!" שמעתי קול שזכור לי. זה היה אנדריי עם מקום פנוי לידו.
לא היה לי משהו אחר לעשות חוץ מלשבת איתו.
פתאום התחלנו לדבר, לשמוע מוזיקה ביחד, כמובן שאחרי הטיול היינו עייפים והנסיעה הייתה ארוכה מידיי, 4 שעות! קרה שנשעתי עליו והוא עליי והקרדיגן שלו שהוא שם עליי שימש כשמיכה לשתינו. התעוררתי וראיתי שאנחנו עדיין נוסעים, לפי מה שחשבתי בית הספר לא היה ממש רחוק אבל שעה נסיעה עוד בטוח נשארה. הסתכלתי על החלון וראיתי את הירח שמעיר על תל אביב החשוכה. הרגשתי חום ביד שלי, זה היה אנדריי שלאט לאט לקח את ידי בשלו. עדיין הסתכלתי על החלון ועצמתי את העיניים. "הלואי שהנסיעה הזאת לא תיגמר לעולם" חשבתי.
אחרי חצי שעה שנראתה לי כמו שנייה חזרנו לבית הספר, אנדריי קם, נתן לי נשיקה בלחי והלך למכונית של אבא שלו.
ומה קרה לי? שוב התחלתי להימשך אליו?! חברה שלי שרציתי לשבת איתה באוטובוס רצה אליי עם המזוודה שלה ואמרה "נו תספרי לי! מה איתכם?" אמרתי כלום, ובאמת התכוונתי לזה. כלום לצערי… הוא לא התייחס לזה בכלל כמשהו חזק, אני בטוחה. ואז חברה שלי הראתה לי משהו שהיא צילמה. זה אנחנו באוטובוס מכוסים בקרדיגן שלו ואני עם הראש על הכתף שלו וידו מסביב לגוף שלי. ביקשתי ממנה לשלוח לי את זה והתבוננתי בזה כל הלילה וגם אחריו.
הרגשות שוב התעוררו?! לא יכול להיות!
הרגשתי דחף לשלוח לו הודעה אבל נזכרתי שעכשיו אני אחרת, לא הסמרטוט שהציף אותו בהודעות! לא אחת המעריצות שלו שבטוח משתלטות לו על הווצאפ.
לא שלחתי כלום. לא בלילה ולא אחריו.
אבל בכיתי. בכיתי כי נזכרתי בו פתאום ונהייה לי רע, כאילו תלשו לי חלק מהלב.
עבר גם זה…
עכשיו אנחנו בכיתה י"ב ואני לגמרי אחרת, השתנתי מעל ומעבר, אבל לא היה לי עדיין חבר רציני.
ושמתי לב שהוא כבר לא בבית הספר, שאלתי את אחד החברים שלו והוא אמר שהעיפו אותו. בסדר… לא משהו שייחסתי אליו משמעות.
הבנתי שזה נגמר, הוא גר בעיר ממש רחוקה משלי והסיכוי שניפגש שוב ושאני שוב אעלה בעצמי זכרונות הוא אפסי. יש! סוף סוף נגמרו הייסורים!

בערב אחד הייתי בדרכי לאימון אירובי קורע, אני כל כך אוהבת את יום חמישי! האימון הזה הוציא ממני את כל האנרגיות הרעות ואת כל מה שיש בי. רציתי להתקשר לאמא שלי להגיד שהגעתי ופתאום ראיתי למעלה הודעה ממספר לא מזוהה. כמובן שמכיתה ט' לי'ב צריך לחדש פלאפון! פתחתי ולא האמנתי. ראיתי בווצאפ את התמונה שלו, של אנדריי.
אבל למה? עברו שנתיים מאז! פתאום שמחתי, אחרי שסיימתי את האימון לא יכולתי ללכת אבל לא הרגשתי את זה. התכתבנו המון ופתאום הוא הציע להיפגש. מה פתאום?! מאיפה הוא נזכר בי?!
יצאנו, לא ראיתי את הבן אדם שנתיים ונתנו אחד לשני את החיבוק הכי חזק! התחלנו לשתף חוויות ואני בעצמי הרגשתי שאני מדברת איתו אחרת, לא כמו המעריצה ההיא שהייתה שרופה עליו בכיתה ט'.
יצאנו עד 3 בלילה אבל הזמן הזה עבר כשנייה. דיברנו על כל מה שרק אפשר והעלנו זכרונות. כשהוא בא ללוות אותי הביתה הוא חיבק אותי ונתן נשיקה לאוזן… הוא לחש "התגעגעתי".
לא עניתי על זה, אני לא יודעת אם הבן אדם התכוון למה שאמר! הרי אנשים כאלה לא משתנים! ונזכרתי במה שחברות שלי אמרו, שהוא לא אהב בן אדם יותר מנטלי והמשפט הזה חרוט בתוך הזיכרון שלי.
אחרי יום הוא נעלם שוב, שוב הייתי עצובה.
לעזאזל! למה עשית את זה?! למה העלת בי שוב זיכרון? למה שוב הופעת בחיים שלי? למה?! למה לעשות לי כאב?!
אבל עכשיו אני בן אדם אחר, לא המעריצה שלו, לא זאת שהייתה איתו בכיתה י', לא זאת שתציף אותו בהודעות… אבל לא הצלחתי להחזיק את עצמי וכן שלחתי הודעה! הרגשתי סמרטוט. שוב יצאנו ושוב היה לי טוב עד לשניה שהוא חיבק אותי ואמר התגעגעתי.
זה יהיה החיבוק האחרון, זה מה שהחלטתי.
באתי לעלות הביתה אבל עצרתי ואמרתי לו בקול רועד "אנדריי, אנשים לא משתנים.אתה לא התגעגעת ולא צריך לשקר לי, זה סתם פוגע. אל תתקשר אליי, אל תכתוב לי, אל תיזכר בי בבקשה. אתה סתם מעלה בי זיכרונות ואז אני סתם נהיית עצובה. תיעלם מהחיים שלי בבקשה! הפרידה שלנו הייתה לטובה, לא צריך לשנות את זה, להתראות".
הסתובבתי ובקושי החזקתי את הדמעות.
"אני אוהב אותך" זה מה ששמעתי בשנייה הבאה בלחש ממנו. הדממה בחוץ הייתה כל כך חזקה שהצלחתי לשמוע כל צליל במשפט הזה. במשפט שלא שמעתי מאז כיתה י' שהיינו ביחד. במשפט שאף אחד לא אמר לי…ברצינות.
"הוא לא אהב אף אחת יותר מנטלי"… עבר לי בראש המשפט של חברות שלי.
עצרתי, לא הסתובבתי, לא הסתכלתי עליו,עליתי הבייתה ובכיתי.
אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון, לא חוזרים לבן אדם שהוא פשוט לא הבן אדם שלך, ושונה ממך בצורה טוטאלית.
אולי אחרי שנתיים הוא שוב ישלח הודעה, אני כבר אשתחרר מהצבא ולא אענה לו, לא אפגע בעצמי שוב.
אולי… אבל בנתיים אני יושבת בבית ומתארגנת לאימון חמישי. בשביל האנרגיה אני שותה קפה שחור בלי סוכר.