I Love My Second Cousin – פרק 9

פרק 9 – חסר ישע

וכך חלפו להם 6 ימים מאז המפגש עם אלינור ואריאל ואני נכנסתי לסחרור מטורף בגלל העובדה שהסכמתי להתרחק מאלינור על מנת לא להסתבך בצרות – מצאתי את עצמי בדיכאון ולא ידעתי מה עליי לעשות כעת, אף אחד לא הבין את התחושות שלי ומדוע הייתי כל כך עצוב, הרי לכולם זה היה נראה שקיבלתי את מה שאני רוצה ושאני מתקדם בעבודה שלי אבל למעשה אני איבדתי את הכל וכך נשבר לי הלב שוב – הייתי אבוד, הייתי מרוסק, הרגשתי כאילו נהרגתי ברגע שאלינור ואריאל יצאו מהדלת של הבית שלי ולעולם כנראה לא יחזרו.
אריאל לא עניינה אותי כמובן, אלא זו הייתה אלינור, כנראה שלא נוכל להיות יותר יחד, זו הייתה הבשורה הנוראית ששברה אותי לגמרי – אני שוב מאבד את אהבת חיי, אני שוב מפסיד לחברה המעוותת והרעה שאני כל כך שונא, קשה לי לקבל את זה, בגלל זה אני מרגיש כיצד איבדתי הכל למרות שיש לי עוד דברים אחרים מלבד אלינור. אבל האהבה היא כל מה שחשוב לי כי מעולם לא הייתה לי אהבה ועד שהשגתי אחת כזאת העולם הזה לקח אותה ממני, שוב.

היה יום שישי היום ושוב הלכתי לארוחה אצל סבתא שלי, ידעתי שאני הולך להרגיש רע מאוד כי סביר מאוד להניח שגלי תרצה לדעת איך היה המפגש שהיא ארגנה לי – כמובן שאני לא אגיד מה קרה באמת אבל אני יכול תמיד לשקר ולהגיד שהיה גרוע, זה לא נכון, זה היה מדהים, אבל רק עד שאריאל גילתה מה עשינו והרסה הכל.

וכך התיישבתי שוב ליד השולחן והבחנתי כי גלי רוצה לשבת לידי, רציתי להתיישב לידה ולדבר קצת כי כמו שאמרתי כבר – מאוד חיבבתי אותה, אולי זה יסיח לרגע את דעתי מהכאב שאני מרגיש ואולי לא, אבל אף אחד לא מת מלנסות.
בסופו של דבר אכן התיישבתי בסמוך אליה, היא ישבה ליד הבנות דודות הקטנות והמרגיזות שלנו אבל מכיוון שרציתי לדבר איתה לא היה לי אכפת מזה, התעלמתי מהרעש שהילדות המציקות האלו עשו ורק הבטתי בעיניה הכחולות והיפות של גלי, שוכח לרגע מהעובדה שאני מדוכא ושבור, היא הביטה בי בחוסר הבנה – היא חשבה שאני אמור להיות שמח אחרי המפגש עם אלינור ואריאל, אבל היא לא ידעה דבר וכנראה גם לא תדע.
"היי אביתר, מה קורה?" היא אמרה לי בחיוך קל, זייפתי חיוך וממש לא הצלחתי להראות לה שהכל בסדר איתי, זה היה כל כך שקוף שאני מרגיש חרא, אפילו האדם הכי טיפש בעולם יכול היה להבחין בזה.
"למען האמת, הכל חרא." לא יכולתי יותר להסתיר את התחושות האמיתיות שלי, ולעזאזל עם מה שיחשבו, למה שאני אסתיר את זה?
"למה? חשבתי שהמפגש עם אריאל ואלינור היה כל מה שרצית, טעיתי?" גלי השיבה בסקרנות, הנדתי בראשי לשלילה, גרמתי לה לתהות אפילו יותר וזה ניכר היטב במבט המופתע שעל פניה היפות, היא חשבה על תשובה, זה היה ברור, אבל מה כבר היא יכולה הייתה להגיד בשביל לשמח אותי או לגרום לי להרגיש בסדר לפחות? שום דבר, נכון?
"אז מה גורם לך להגיד שהיה חרא?" היא שאלה שוב ושמה אותי במקום מאוד בעייתי, אני לא רוצה לספר לה את האמת עליי ועל אלינור מכיוון שאי אפשר לדעת איך היא תקבל את זה אבל מצד שני יכול להיות שהיא דווקא תוכל לעזור לי עם זה – אוף, כמה שאני שונא דילמות, כל כך קשה לבחור.
"אני אגיד לך את זה אחר כך בפרטיות, בסדר?" עניתי לבסוף, גלי לא הבינה מה אני לא יכול להגיד כי היא מצידה חשבה שאין שום דבר ביני לבין אלינור בתחום הרומנטי ובצדק, לא סיפרתי שום דבר – לא רציתי לספר את זה אבל התחלתי לתהות שאולי עליי דווקא כן לספר את זה.
"בסדר." היא ענתה לי, וכך חיכיתי עד שנסיים לאכול, שוב האוכל היה מאוד טעים אבל בכלל לא חשבתי על זה – חשבתי רק על אלינור ועל האובדן הנוראי שחוויתי, חשבתי על דרכים להתמודד עם זה ולנסות להשיג אותה שוב, ידעתי שאני חייב להצליח לעשות את זה ולא משנה מה המחיר – ידעתי שאני פשוט חייב, ואני אצליח, גם אם זה ייקח לי שנים.
בסוף הארוחה אני וגלי קמנו מהשולחן והלכנו שוב לכיוון חדר הטלוויזיה בו דיברנו בפעם האחרונה בקשר לאלינור, ידעתי שהפעם זו הזדמנות עבורי לקבל סופסוף את ההבנה שאני כל כך מייחל לה – אבל מצד שני חשבתי שיש סיכוי טוב שגם מכאן לא תבוא הישועה ואני אשאר מבולבל וכואב, לעזאזל עם החיים האלה, למה הם חייבים להיות כל כך קשים ומורכבים?
"אז מה היה כל כך רע?" היא שאלה אותי ושיחקה בשיערה החום והחלק באלגנטיות, הרגשתי חשש רב כעת, לא ידעתי מה אני אמור להגיד ורק קיוויתי שכל העניין הזה כבר ייגמר.
"העובדה שאני לא יכול להיות איתה יותר." אמרתי, מפתיע גם את עצמי בקלות שבה אני נפתח בפני גלי, הנערה היפה בתחילה לא הבינה על מה אני מדבר אך כעבור מספר שניות היא הביטה בי במבט נדהם וניכר כי הצליחה לגלות למה התכוונתי, זה הפחיד אותה במובן מסוים אך מצד שני חשבתי שיש סיכוי שהיא דווקא מקבלת את זה – אי אפשר היה לדעת.
"מה?! על מה אתה מדבר?" היא שאלה בהלם מוחלט, כפי שחשבתי, לסביבה יהיה קשה לקבל את זה, מיד חשבתי לעצמי איזה טיפש אני, איזה כישלון – למה לעזאזל פלטתי את זה?! אבל מצד שני הרגשתי שאני לא יכול לעצור ושאני לא שולט על מה שיוצא מהפה שלי, הרגשתי שאני צריך להגיד את הכל גם אם זה נראה לי הכי מטומטם שיש כרגע – אוף, לא הייתה לי שליטה, על מי אני עובד שניסיתי להילחם בזה?
"על אלינור…" לחשתי בכאב והרגשתי כיצד הגרון שלי נעשה יותר ויותר חנוק וכיצד עיניי נרטבות לאיטן, לא היה מנוס מזה כעת, זה היה ברור כשמש – מהר מאוד הבעת פניה של גלי השתנתה והיא נראתה לי כל כך עצובה כעת, בגללי, היא דאגה לי ולא רצתה שיכאב לי, זה היה ברור.
"רגע, אז אלינור ואתה…" היא ניסתה להגיד אך אני מיהרתי לקטוע אותה.
"זה מה שאת חושבת, אנחנו התנשקנו, אנחנו מאוהבים אחד בשנייה והיינו יכולים להיות זוג אם לא הכלבה המזדיינת הזו…" סיננתי בזעם בעודי נזכר באריאל ובמה שהיא עשתה לי, לנו, איך היא גזלה מאיתנו את האהבה הגדולה באותה קלות שבה הכל קרה, באותה מהירות שבה התוודינו אחד בפני השנייה – אני לעולם לא אסלח לה על כך, לעולם!
"מי כלבה מזדיינת?" גלי לא הבינה.
"תנחשי…" דיברתי והרגשתי כיצד השנאה ממלאת את כל גופי, כיצד הצדדים הכי רעים בי מבקשים לתפוס פיקוד ולהשתלט, כיצד אני נותר חסר ישע אל מול היצרים שלי והתחושות הקשות שלי.
"אריאל?"
"בינגו." אמרתי, גלי הביטה בי בעצב מוחלט, באופן מפתיע היא דווקא דאגה לי וקיבלה את מה שאמרתי לה זה עתה, היא הבינה את העובדה שאני מאוהב עד עמקי נשמתי באלינור, היא הבינה את זה! באותו רגע כבר לא יכולתי לשלוט בעצמי ופרצתי בבכי, מיהרתי להתקרב לעברה של בת דודתי ונתתי לה חיבוק, היא נדהמה ולרגע לא הגיבה אך כעבור מספר שניות היא התאוששה וחיבקה אותי בחזרה, מלטפת אותי בעדינות ומנסה להרגיע אותי – ושוב שכחתי מהדיכאון ומהכאב ושקעתי עמוק לתוך פנטזיה, דמיינתי שזו למעשה אלינור שמחבקת אותי ומרגיעה אותי, דמיינתי שאני שוב עם אהובתי וכבר לא כאב לי, ושוב הכל היה בסדר.
"אוי, אני לא ידעתי, זה כל כך נורא…" היא לחשה לי, הנהנתי בראשי והרגשתי כיצד הדמעות שלי לא מפסיקות לזלוג, בתוך שניות אחדות אני וגלי נפרדנו מהחיבוק שלנו ונותרנו להביט אחד בשנייה בכאב רב – ושוב נותרתי להבין עד כמה זה היה נורא וכואב, עד כמה אני נמצא בסיטואציה בעייתית ולא אפשרית מבחינתי – אבל מצד שני, מצד שני יש כאן אפשרות לסיכוי מחודש ולתקווה נוספת להצליח – אולי דווקא גלי תעזור לי להשיג שוב את אהובתי, אולי אני לא אהיה חסר ישע, לא עוד…