I used to be- פרק 5 חלק א׳

הוצאתי לי פחית של נקטר מנגו מהמקפיא הקטן של הדוקטור וניערתי אותו מעט.
״עברו עליי שבועיים מטורפים,״ סיפרתי ונשכבתי על הספה הנוחה.
הדוקטור ישבה באותה התנוחה כאילו היא איזה רובוט שתוכנתה לשבת בתנוחה אחת.
״תשתחררי איתי קצת דוקטור, אל תשבי כמו חיילת,״ אמרתי בקלילות ופתחתי את הפחית.
״אני בסדר ככה,״ השיבה בחיוך קטן וחייכתי.
״נו, אז מה היה בשבועיים המטורפים האלו?״ היא שאלה במעט שובביות והתחלתי לספר בלהט.
*
כשנכנסתי לכיתה הסכמתי לעצמי להוריד את הכובע של הג׳קט.
כבר חודש עבר מאז תחילת הלימודים, אבל לא, זה לא משנה כמה זמן יעבור גם אם עוד שנה או שנתיים, כשאני אעבור במסדרונות בית הספר התלמידים ילטשו עיניים, יניחו יד על האוזן של החבר וירכלו. אני לא מאשימה אף אחד, זה הטבע של האדם, לרכל, לחפור עמוק בחיים של אחרים וזה יגרום להם הנאה מסיבה לא מוסברת או אפילו שגויה.
בבית הספר העלוב שלי כלום לא קורה ובגלל זה הסיפור על התמונות שלי משחק תפקיד ראשי ברכילות, גם כחודש לאחר המקרה.
התיישבתי כרגיל בסוף הכיתה, בקצה השני שלה ישב בר.
בר היה המאיים של בית הספר, הוא היה גדול מימדים ואף אחד לא התחבר אליו, כולם פחדו ממנו, רובם לפחות. הוא תמיד היה מגיע לבית הספר ויושב בכיתה מהבוקר עד סוף הלימודים עם הפלאפון והאזניות שלו.
בימי ה״זוהר״ שלי אני, מאור ועוד כמה ילדים תמיד היינו צוחקים עליו וקוראים לו ״הענק הירוק״ או ״מגושמי״ בגלל שהוא היה מגושם כזה, גדול וקלאמזי שנופל בכל צעד שלו וכל דבר טוב חומק לו מבין הידיים.
זה היה כל כך טיפשי כי עכשיו אני יושבת בקצה השני, מסתכלת עליו ומתחשק לי לבכות, הייתי רעה, רעה מדי מי יודע מה עובר עליו בבית, בבית הספר אין לו בכלל חברים והוא תמיד שותק אלא אם כן המורה פונה אליו ומכריחה אותו לדבר וגם אז הקול שלו שקט כל כך, חסר ביטחון.
כרמל נכנסה עם לירון לכיתה ולחשה משהו באוזנה של לירון הצוחקת.
״היי זונה!״ קראה כרמל וגילגלתי את עיניי, הגברתי את המוזיקה ונשענתי על הקיר, התפללתי לאלוהים שאולי היום הירידות שלה לא ימשכו רבע שעה ושאר הבנות לא יצטרפו אליה ויעבירו עליי עוד קצת דחקות ומילים כואבות.
במשך חודש שלם, כל יום מגיעה הכלבה כרמל עם החברות הנחמדות שלה ויורדות עליי, כבר יש לי כינוי, ״הזונה״ הן קוראות לי. מה שיותר כואב משאר מקרי הרכילות זה שכרמל וחברותיה עושות את זה מול הפנים שלי ובניהן לירון, היא עשתה זאת בלי טיפת אנושיות וכאילו היא הייתה לוקחת כל בוקר דלי מלא במלח וזורה אותו על הפצעים השורפים.
לפעמים זה קשה מדי עד שהלב שלי בתוך תוכי מתחיל לבכות ומבחוץ אני עושה כאילו המוזיקה כל כך גבוהה שאני לא שומעת אותן אך אני שומעת כל מילה מילה, כל צחקוק, לגלוג והקנטה.
״היא לא שומעת אותנו,״ אמרה לירון.
״אז איך היא תוכל לשמוע את החשות עכשיו?״ שאלה כרמל בהגזמה את לירון, ״איך נוכל לספר לה שיש כמה ששואלים אם היא עושה מבצעים של חבר מביא חבר?״ הוסיפה עוד שאלה בליווי של טון מאוכזב בהגזמה וידיים שעפות באוויר ונוחתות על ברכיה ברישול.
״אני שומעת אותך כרמל, תפסיקי,״ אמרתי בביטחון שלא ידעתי איפה מצאתי אותו.
״מה?״ היא שאלה בתמימות, ״אני בסך הכל רוצה לעשות לך טוב לעסקים,״ הוסיפה בחיוך משועשע ולירון ציחקקה ולא ניסתה להסתיר את זה אפילו. הלב שלי התכווץ בכאב ודמעות עלו לעיניי.
״אמרתי דיי,״ אמרתי שוב בקול רועד.
״אוי אל תבכי,״ היא אמרה בחמלה מזויפת.
״תעזבי אותה,״ בר קם, תלש את אזניותיו מאזניו וקם מהכיסא. כרמל הסתובבה אחורה, היא גיחכה בלעג וחזרה בכדי לפתוח את פיה ולצחוק עליי שוב.
״כרמל תתרחקי ממנה,״ אמר בר בקול טיפה יותר מאיים ולירון כבר נרתעה אחורנית מעט.
״מגושמי, לך אחורה,״ כרמל אמרה בקול מלא באומץ.
בר העיף כיסא מכעס והכיסא כמעט פגע בה, הוא לא התכוון לפגוע בה אלא רק להבהיל אותה והוא הצליח, היא קמה במהירות מהשולחן שלי ומשכה את לירון אל מחוץ מהכיתה.
״את בסדר?״ הוא שאל, אני חושבת שפעם ראשונה שמעתי את קולו כמו שצריך ולא בלחש, היה לו קול מחוספס, גברי כזה.
״כן, תודה רבה,״ הודיתי בחיוך מזויף וקול רועד וניגבתי את דמעותיי בעזרת הג׳קט.
הייתי אסירת תודה שהוא היה שם ועם זאת הרגשתי כל כך חרא וזבל על אחך שהתנהגתי אליו לפני פחות משנה ומיררתי לו את החיים.
״אם הן מציקות לך שוב אל תפחדי לקרוא לי.״
חייכתי חיוך אמיתי ויצאתי מהכיתה אל כיוון שירותי הבנות.
**

״זה נשמע ממש התחלתה של ידידות מופלאה.״
״זו באמת אחת כזו, או לפחות מתחילה,״ אמרתי בחיוך נרגש.
״סוף סוף אני יכולה לדבר עם מישהו שהוא לא את.״ עצמתי את עיניי בסיפוק וחייכתי. ״בלי להעליב כמובן.״ הרמתי את ידי לכיוונה בהתנצלות.
״את לא חושבת שזה מוקדם מדי להתרגש על משהו שהתחיל רק לפני פחות משבועיים?״ שאלה בספק והרחבתי את חיוכי בביטחון.
״אין לך מושג איך שבועיים קטנים מחברים בין שני אנשים בודדים.״
**
כשהשיעור האחרון הסתיים דחפתי את דבריי לתיקי לפני שבר יספיק להתחמק החוצה כמו בכל סוף יום, רציתי להודות לו שוב ואפילו להזמין אותו אליי.
״היי,״ נעמדתי בדרכו והוא עצר.
״היי,״ אמר בפזיזות.
״רציתי להודות לך שוב על היום,״ אמרתי בביישנות והעברתי את ידי בשיערי במבוכה.
״אין על מה,״ ענה בחיוך קטן והתכוון לעקוף אותי אך זזתי צעד ימינה בכדי לחסום אותו שוב.
״למה עשית את זה? למה הגנת עליי?״ שאלתי כלא מבינה. באמת לא הבנתי למה הוא מגן על בן אדם שעד לא מזמן היה חלק ממירור החיים שלו.
בר העביר את ידו בשיערו ונאנח בחוסר סבלנות.
״כי אני יודע איך זה שיורדים עליך,״ ענה בכנות ובהיתי בעיניו, אי אפשר להפסיק להסתכל עליו, הוא כל כך יפה ורק עכשיו שמתי לב לזה.
״אני חייב ללכת אוקיי?״ כאילו ביקש רשות והניח את ידיו על כתפיי, הנהנתי והוא חייך.
״יום טוב טליה,״ הוסיף במהירות ונעלם מהשטח.
יצאתי מבית הספר והתקדמתי אל הבית באטיות כשאזניות תחובות באוזניי ושיר קצבי של שלמה ארצי מתנגן באזניי.
״אז אני נכנס לחדר ושואל האם…״ מלמלתי ושיחקתי עם עצמי משחק טיפשי שבו אני בועטת באבן וצריכה להגיע איתה עד לבית.
לאחר שהגעתי הביתה נפרדתי מהאבן ותהיתי האם היא תהיה שם גם מחר כאצא מהבית ואבעט בה שוב עד שאגיע לבית ספר.
נכנסתי לבניין ולחצתי על הכפתור שמזמין את המעלית וזה הראה שהיא מגיעה מקומת החניון של הבניין.
ועם המזל שלי הדלת נפתחה ועידן עמד שם כשהוא נשען על המראה שהייתה בחלק האחורי של המעלית, נכנסתי ונעמדתי לפניו. התכוונתי ללחוץ על הקומה שלי אך ראיתי שהיא כבר נלחצה.
מבעד להשתקפות דלתות המתכת ראיתי שהוא נועץ בי מבט ומחייך לעצמו חיוך קטן.
״תפסיק להסתכל עליי,״ דרשתי מבלי להסתובב אליו.
״תפסיקי להסתכל עליי קודם,״ דרש גם הוא וגלגלתי את עיניי.
״דפוק,״ מלמלתי והשפלתי את מבטי.
״איך עבר עלייך היום? שמעתי שמגושמי פתח את הפה,״ שאל בזלזול ונהמתי.
״אל תקרא לו ככה,״ הפצרתי בו, לא מגיע לו שיקראו לו ככה.
המעלית נפתחה ושעטתי החוצה, חיטטתי בתיק בכדי להוציא את המפתחות ולהיעלם אל תוך הבית הבטוח אך הם לא היו שם, עידן בינתיים יצא מהמעלית בשאנטי ופתח את הדלת, הוא הסתובב והעיף מבט לכיווני.
״תקועה בחוץ?״ שאל אך לא הייתה שום נימה של לגלוג או הקנטה בקולו.
״לא,״ עניתי בתקיפות, ״הוא חייב להיות כאן בתיק,״ הוספתי בביטחון אך ידעתי שהוא לא בתיק כי אתמול זרקתי אותו על הספה ושחכתי להחזיר אותו לתיק.
״בטוחה?״ שאל בהרמת גבה והפסקתי לחפש, הסתובבתי והסתכלתי עליו.
״לא,״ עניתי ושירבבתי את שפתיי ביאוש, נשענתי על הקיר והחלקתי כנגדו למצב ישיבה.
עידן עמד באמצע הקומה עם דלת הבית פתוחה ובהה בי.
״את רוצה… להיכנס?״ הוא שאל בספקנות והרמתי את ראשי אליו.
כדאי לי להיכנס? זה או שאני נכנסת ונכנסת למצב הכי מביך בעולם או שאני נשארת בחוץ ובעצם אשתגע משיעמום ומרעב.
״לא זה בסדר, אימא שלי אמורה להגיע בכל רגע,״ סירבתי בנימוס, הוא משך בכתפיו ונכנס לבית שלו.
נאנחתי בעצבנות וחייגתי למספר של אימא.
״הלו,״ אמרתי בחוסר סבלנות.
״היי טלולי,״ אימא אמרה בחיבה וברוגע.
״אימא אני תקועה בלי מפתח, מתי את חוזרת הביתה?״ שאלתי ורגלי קפצה על הריצפה, היה לי פיפי כל כך דחוף שעלה לי לגרון כבר, הייתי גם עייפה ורעבה בנוסף לפיפי.
״אני מגיעה היום בשש,״ אמרה והלב שלי נפל, דווקא מכל ימות השבוע דווקא היום היא עובדת משמרת ערב.
״תודה רבה באמת אימא,״ אמרתי בציניות וניתקתי. הטלתי את ראשי אחורה והוא נדפק בקיר.
״אאו,״ לחשתי בכאב והנחתי את ידי על המקום הכואב.
רק עוד חמש שעות ושלושים ושש דקות עד שאימא תגיע.
—

בר או עידן