if we ever meet again -פרק אחד

פרק 1: לחזור לעבר

תהל:

הנסיעה הזו שינתה אותי מאוד,אני כבר לא אותה ילדה פגועה
אבל אף פעם לא שכחתי,איך זה שאתה שונא,אבל אוהב?
נשארתי בקשר עם החברים משם..
אבל לא איתו
הבטחתי לעצמי,אני אתמודד,אני כבר לא אפגע ממנו,בחיים לא
כי זו ההבטחה שהבטחתי כשהחלטתי שאני חוזרת
שאני אחזור למשפחה,לחברים,לארץ שלי אבל לא לעבר שלי
כי לעבר אני לא מוכנה לחזור,אני לא רוצה לחזור לעבר…

אלירן:

"תפסיק לחפור"
"נשבע לך מפגר" ניסה דן לשכנע אותי שהיא חוזרת
"למה שהיא תחזור,מה היא איבדה פה" שאלתי משועמם
"אולי אותך" אמר לי וקרץ
"מטומטם" סיננתי לעברו יצאתי מהבית וטרקתי את הדלת.
אני צריך זמן לחשוב
למה שהיא תחזור
למה שהיא תחזור לעבר שלה,היא שונאת את החיים הקודמים שלה
וגם אותי..

פלאשבק:

"אתה יודע? זה לא רק בגללך" פנתה אליי ליפז
"היא סבלה מאוד,אני לא אומרת שאתה לא אשם
אבל.."
"תודה שאת מנסה" אמרתי לה בחצי חיוך ויצאתי מהחדר

~למחרת~
"היא עזבה" אמרה לנו ליפז
"מה?!" היינו המומים
"כן" אמרה עם דמעות בעיניה

~כעבור שנה~
"היא כבר לא תחזור,היא נהנית להיות שם…" אמרו הבנות
אחרי שחזרו מהביקור אצל תהל בלוס אנג'לס

סוף פלאשבק.
מגיע לי,לא הצלחתי להגן עליה
לא הייתה לי הזדמנות לספר לה..
אני לא יודע אם אני יכול,או מוכן לחזור לעבר,לא עכשיו

תהל:

כל המזוודות כבר ליד הדלת,מחכות שייקחו אותן
זהו! היום אני חוזרת,לשם,למקום בו הכל התחיל
אבל שום דבר לא יחזור על עצמו כי נשבעתי,
אני לא יודעת מה גרר אותי לחזור לשם
אולי הבעיות שהשארתי מאחורי כשברחתי
מחכות לי,
אולי השאלות הלא פתורות שרצות לי בראש שוב ושוב
מה קרה באותו ערב?
אולי להראות לאיש ההוא שאני לא מפחדת להתמודד
שאני לא אותה ילדה בת 16
אולי היא
אולי היא גורמת לי לחזור
זה לא מגיע לה
אחרי 6 שנים..שוב מתראים
אבל זהו אני מוכנה.
"אלו המזוודות?" שאל נער השירות
"כן,קח אותן למונית בבקשה"
"אין בעיה" ענה לי ולקח את המזוודות
ביי לוס אנג'לס ושלום ישראל,שוב..

/נתב"ג,ישראל/

ביקשתי מהם לא לבוא,לא להגיע לכאן אמרתי להם שאני אגיע הביתה לבד,הם הבינו,ידעתי שאם הם יגיעו גם הוא יגיע
ולא רציתי לראות אותו,לא בשדה תעופה,לא חסרת אונים,לא מוכנה..

~כעבור שעה וחצי~

אותו הבית,אותם אנשים,אותה סביבה,אותה דלת,שום דבר לא השתנה 6 שנים מחוץ לבית ושום דבר לא השתנה,הכל נשאר בדיוק כמו שזכרתי….
פתחתי לאט את הדלת והם היו שם,כולם
"תהל!!!!" צרחו כולם וקפצו עליי
"כמה התגעגעתי אלייך!" אמרה לי אמא והיא ואבא חיבקו אותי
"תהל" חיבקו אותי אריאל וליאן,הם כמו הדודים שלי,הם החברים הכי טובים של ההורים שלי מאז שאני זוכרת את עצמי

"התגעגענו אלייך" קפצו עליי הבנות
"היי,תשאירו לי קצת מאחותי" חיבקו אותי גיא ולורן
"אלירן.." פניתי אליו,לא רציתי אפילו חיבוק ממנו אבל הוא פשוט חיבק אותי
וזה היה בלתי נמנע להרגיש את מה שהרגשתי אז,בפעם האחרונה שראיתי אותו
"בבקשה.."הוא התחיל להגיד וכבר ידעתי לאן זה יגיע,אז פשוט התנתקתי ממנו
"טוב,בואי אני אעלה לך את המזוודות לחדר" אמר גיא ועלינו לחדר הישן שלי,הוא נראה אותו דבר בדיוק
אני עדיין לא מאמינה
כמה שאני מנסה הכל חוזר אליי
לא הצלחתי לשכוח..
"אפשר?" שאל כשהדלת חצי פתוחה
"אתה כבר בפנים לא?" שאלתי והסתובבתי
הוא סובב אותי אליו,היינו כל כך קרובים
"אני מעדיפה שלא" אמרתי לו והתרחקתי
"תהל,בבקשה רק תקשיבי.." אמר לי ועצרתי אותו
"הקשבתי יותר מדי,המקום שם שינה אותי,אני לא אותה אחת ואני גם לא רוצה לחזור להיות,אני לא רוצה לפתוח פצעים מהעבר" אמרתי לו ויצאתי מהחדר

אלירן:

"אני לא רוצה לפתוח פצעים מהעבר" אמרה לי ויצאה מהחדר
אני חייב לדבר איתה,חייב להסביר לה מה קרה,חייב שהיא תאמין לי
אני יודע שזה היה לה קשה,מאוד קשה והיא לא יכלה לסבול את זה,עד היום,אני חייב להסביר לה שזה היה בכוונה,שהיא נעלמה..