I\'ll never forget you. פרק 1~

~פרק 1~
התיישבתי על הכיסא המשרדי השחור, העור המתוח קריר לרגליי החשופות. לקחתי את הטלפון מהשולחן, פתחתי את הפתקים, מוכנה להמשיך את ספרי עם עוד רעיונות חדשים. פתחתי את הספר, והתחלתי לגלגל לסוף, כשפתאום שמתי לב למשהו.
בין הקלטות האודיו של שני קטעי הסיפור הראשונים, היה מקום ריק. כול הקטע השני של הסיפור באורך חמישה עמודים נעלם . בדקתי שנית, התחלתי לקרוא מההתחלה והגעתי לקטע הריק. הקטע שאחריו היה כבר כמה פרקים קדימה.
נזכרתי באמה שנתתי לה לקרוא את הסיפור לפני כמה ימים. דמעות זלגו בשקט מעיניי. לא הייתי מסוגלת לומר כלום. ואז, התחלתי לבכות באמת. התייפחתי לתוך חולצתי, מקווה שאף אחד לא ישמע.
ילדה מגעילה, חשבתי לעצמי. נוראית.
קיללתי בשקט, במילים הגסות ביותר שאני מכירה. חצי סיפור. נעלם. לקח לי חודש לכתוב אותו. חודש. חודש שלם לשווא. בכיתי, בכיתי, ועדיין אני בוכה כשכותבת זאת. הסיפור הרגשי שכתבתי. למה? למה היא עשתה זאת? פשוט קינאה, קינאה על כך שאני קוראת יותר ממנה, על כך שאני יודעת לכתוב ספרים, והיא לא.
המשכתי לבכות, מותירה לדמעות להרטיב את פניי. ניסיתי להתחיל לכתוב מחדש, אבל לא. לא קפצו לראשי רעיונות כמו תמיד. כמובן שהיו לי רעיונות להמשך, אבל איך להשלים את החסר? לא, לא זכרתי כלום. לא זכרתי דבר.
החלטתי שלא אתן יותר לאחרים לגעת בדבריי. למדתי את הלקח.
עוד כמה דקות היה אמור לבוא סבא, שייקח אותי לבית שלו ללמוד קלרינט ואנגלית. אך איך אלמד, עם הידיעה שלעולם לא אוכל לפרסם ספר זה? שלעולם לא אוכל להתגאות בכך שכתבתי ספר פנטזיה? שהרעיון המושלם כול כך הלך לשווא? איך? אך הגורל לא ניחם אותי, והלימודים בטוח לא ינחמו אותי יותר.