I’ll take care of you- פרק 1+ פרק 2

הפרק האחרון של חטופה יעלה בימים הקרובים אל תחשבו ששכחתי, בינתיים תהנו מהסיפור החדש שלי.
הפרק הראשון כבר פורסם אבל הוספתי אותו בכל זאת למי ששכח ותיקנתי קצת, אהה כן הוספתי את הפרק השני.
~~

פרק 1:

״קומי כבר עצלנית!״ נופר צעקה בקול קר וזרקה עליי כרית.
״אני מתחננת נופר רק עוד חמש דקות.״ אמרתי בקול צרוד אך היא לא ריחמה עליי ומשכה את השמיכה ממני.
״אימא למטה מכינה ארוחת בוקר תהיי מוכנה עוד עשרים דקות.״ הורתה לי ויצאה מהחדר.
קמתי בעצלנות רגילה של הבוקר ונעמדתי מול המראה, מביטה שוב בעיניים החומות שלי ובשיער הארוך שצריך מייקאובר משמעותי.
פתחתי את הארון והוצאתי בגדים לבית הספר הכללו טיץ שחור, חולצה שחורה, ואולסטר שחורות, נכנסתי עם הבגדים למקלחת, עשיתי את ארגוני הבוקר והתלבשתי, אוספת את שיערי לקוקו גבוה ויורדת למטה.
״בוקר טוב.״ אמרתי בחיוך, רואה את אימא מתעסקת עם הסנדוויצ׳ים לבית הספר.
״בוקר טוב נסיכה.״ אימא אמרה ונשקה לראשי.
״בוקר טוב אבא.״ התקדמתי לאבי שישב ונשקתי לראשו, הוא חייך וחזר לעיתונו. נקישות קלות של עקב נשמעו והבטתי על אימא שהסתכלה על המדרגות בעיניים כועסות, היא שנאה שנופר מתנהגת ככה ומודבקת עליה תגית ״הכלבה״.
״בוקר טוב.״ אמרה נופר בקול גבוה ומשכה גם את תשומת ליבו של אבי שעדיין ישב וקרא עיתון.
״נופר!״ אימא גערה ״מה סיכמנו על הלבוש והאיפור הכבד הזה?״ המשיכה לכעוס עליה ונופר גלגלה את עיניה.
״אימא דיי עם הדרמות.״ אמרה בלגלוג והתקדמה לארון המטבח.
הבטתי בה בקנאה גדולה יחסית, היה לה גוף מושלם לעומת שלי, היה לה חזה מושלם ותחת מושלם, בטן שטוחה ורגליים ארוכות, ואני? שנאתי את החזה הקטן שהיה לי ואת התחת שגם הוא היה קטן, בבטן התחתונה שלי הייתה בליטה קטנטנה של שרירים שהיו צריכים כפיפות בטן, והרגליים? אמנם ארוכות אבל לבנות כמו סיד.
כל דבר שהיא שמה היה נראה עליה טוב, בין אם זה שק של תפוחי אדמה או פיג׳מה זרוקה.
היא לבשה ג׳ינס קצר וגופיה לבנה במקום חולצת בית ספר, שערה היה עם פן כרגיל ואיפור כבד שכלל, שכבה של מייקאפ, אדום אדום וצללית היו על פניה.
״הוא למטה, יש לך שתי דקות לרדת.״ נופר אמרה בזמן שנגסה בפרכית האורז שלה, הנהנתי, נותנת כמה ביסים בטוסט שלי ורצה בכדי להביא את התיק.
״ביי אימא, ביי אבא.״ אמרתי ויצאתי מהבית מהר, יורדת במדרגות הבניין ויוצאת לחניה, נכנסתי למושב האחורי וסגרתי את הדלת אחריי.
״הי-״ ערן החל לאמר אך נופר קטעה אותו
״כמה זמן אנחנו צריכים לחכות לך? פעם הבאה תלכי ברגל!״ היא צעקה וזרקה את תיק הצד שלה במושב שעל ידי.
״תירגעי זה בסדר.״ ערן אמר בלחש ומהר הוצאתי את אזניות הביטס התכולות מתיקי.
אני יכולה להגיד שמוזיקה היא כל החיים שלי, או שבלעדיה לא הייתי חיה אבל זה די שיט, פשוט אפשר לומר שהמוזיקה לוקחת 75% מהיום שלי, לאחר נדנודים והתחננוית ההורים הסכימו לקנות לי את אזניות הביטס היקרות במחצית השנה בתנאי שאביא תעודה עם ממוצע טוב. והבאתי.

הגענו לבית הספר ומיהרתי לצאת לפני שנופר תטיח בי עוד איזו ירידה.
״היי.״ מעיין אמרה והצטרפה איתי להליכה לעבר הכיתה.
״היי.״ שמטתי את האוזניות מאזניי וחייכתי אליה, הבטתי רגע לאחור, רואה את נופר נפגשת עם החבורה שלה, מאושרת כל כך, מקובלת כל כך, איך היא עושה את זה? ערן הסתכל עליי וקרץ לי, הסתובבתי ישר והסמקתי לעצמי.
״אז מה יש שעה ראשונה?״ מעיין משכה את תשומת ליבי.
״גאוגרפיה, בוחן לצערי.״ אמרתי ועשיתי פרצוף מבואס.
״אני יכולה לבוא אלייך אחר הצהריים? יש את המבחן בפיזיקה ורק את יודעת איך להכניס את החומר לראש החלול שלי.״ היא אמרה ודפקה על ראשה.
״ברור.״ צחקקתי ונכנסנו לכיתה, למזלי אנחנו ישובות אחת ליד השנייה, בעיני המורים זה לא השילוב הטוב ביותר שיכלו למצוא, אנחנו כל היום מפטפטות, אבל רק ככה אני יכולה להעביר את היום מבלי להשתגע.
״נופר משגעת אותי!״ אמרתי ותליתי את התיק על הכיסא.
״שוב מתנהגת אלייך כמו אל פודל?״ היא שאלה והנהנתי.
״מתי תצאי עליה?״ היא שאלה בעצבים, כאילו היא עוברת תחרא שהיא מעבירה לי.
״יום יבוא.״ אמרתי וגיחכתי, אני באמת מקווה שיום יבוא ואני אאזור מספיק אומץ בכדי לומר מה אני באמת חושבת על אחותי התאומה.
הצלצול נשמע ושתינו התיישבנו במקומותינו, לאט לאט התלמידים נכנסו והמורה אחריהם.
״בוקר טוב תלמידים, להוציא דף ועט הבוחן מתחיל בעוד דקה.״ אמרה בקול סמכותי ושפתיים קפוצות, נשמתי עמוק וחיכיתי שתחלק את הדף בכדי שאוכל להתחיל.
~~

״זה היה קל!״ מעיין קראה בשמחה ודילגה בקלילות.
״שמחה בשבילך.״ אמרתי וחייכתי.
״נלך לקפיטריה?״ שאלה והוציאה את הארנק מתיקה.
״בכיף.״ אמרתי והוצאתי גם אני שטר של חמישים מתיקי.
״אני חייבת שוקולד!״ הודיעה מעיין לבעל הקפיטריה, היא דלוקה עליו, זה ברור אך היא תמיד מכחישה.
״טוסט מקופלת?״ שאל בחיוך כובש והיא הנהנה בחולמניות.
״יניב תזרים לכאן קולה!״ נופר הגיחה ונשענה על הדלפק שהפריד בינה לבין יניב, מעיין הסתכלה עליה במבט זועם אך הרגעתי אותה במבטי, היא נשמה וחזרה לחייך ליניב.
״תרשום.״ הורתה וקרצה לו.
״אחותך?״ שאל והסתכל עליי, הנהנתי והוא גיחך.
״משתתף בצערך…״ אמר וחייכתי בביישנות.
״יש לה חוב קטנטן אני מבינה.״ שיניתי נושא כשעדיין המילה ׳תרשום׳ הייתה תקועה לי בראש.
״סוג של.״ אמר והוצאתי את הארנק.
״כמה?״ שאלתי ופתחתי אותו.
״שבעים שקלים בערך.״ אמר בהיסוס והנחתי את החמישים שהיו בידי ועוד שטר של עשרים.
״אני מבקשת פעם הבאה אל תרשום לה, היא תמשוך אותך ובסוף היא לא תשלם.״ הזהרתי אותו והכנסתי את הארנק בחזרה לתיקי.
״למה את כזו טובה אליה אם היא מתנהגת אלייך כמו לחרא?״ הוא שאל כלא מבין, גם אני לא הבנתי את עצמי.
״כי היא פראיירית!״ מעיין התפרצה ויניב צחק.
״לא נכון!״ התגוננתי.
״מה שתגידי…״ היא זלזלה ואכלה את הטוסט שלה.
״יש גם את החבר המפגר הזה שלה, ערן?״ היא אמרה בגועל.
״כן ערן.״ אישרתי את שמו.
״את האמת הוא לא מפגר.״ הגנתי עליו מבלי לדעת למה.
״אם הוא איתה אז הוא מפגר!״ היא המשיכה לתקוף.
״כנראה.״ אמרתי ומשכתי בכתפיי, מביטה בנופר המתקדמת לערן ונושקת על שפתיו.
~~

פרק 2:

״יש מישהו בבית שלך בכלל?״ מעיין השתרכה אחריי, מנסה להדביק את קצב ההליכה המהיר שלי.
״אני חושבת שנופר הבריזה, ההורים שלי בעבודה, היא תהיה בחדר שלה, אני מניחה שיהיה לנו מספיק שקט ללמוד.״ ניסיתי להרגיע אותה והאטתי את קצב הליכתי.
פתחתי את דלת הבית שלי ונכנסתי, הגשתי למעיין שנכנסה אחריי את התיק שלי והיא הלכה לחדרי.
אירגנתי לנו כמה נשנושים בכדי שיהיה לנו נחמד ללמוד מבלי שהיא תקטר על כמה שהיא רעבה ושאי אפשר להתרכז כשהבטן ריקה.
עליתי בחזרה וזרקתי את החטיפים על המיטה בזמן שמעיין חילצה את ספרי הפיזיקה מתיקה.
״נתחיל בניוטון.״ הודעתי לה ופתחתי את הספר בעמוד המתבקש בזמן שהיא פתחה שקית של ביסלי בצל, שלל ציורים של הדגמות הוטמעו על הספר ואני התחלתי לקרוא את הטקסט הכתוב.
״ניוטון אחד שווה למאה ושתיים גרם,״ התחלתי להסביר באיטיות והיא הנהנה בהבנה. ״תחשבי על זה ככה, אוראו אחד זה ניוטון זאת אומרת מאה ושתיים גרם, אז עשרה אוראו זה?״ שאלתי אותה במטרה שתענה.
״לא הבנתי כלום.״ אמרה בתמהוניות ובהתה בי, קברתי את ראשי בספר והתחלתי לבכות בכי מזויף.
״אני מיואשת מעיין.״ אמרתי חסרת תקווה וזרקתי עליה את אחת הכריות שלי, היא תפסה אותה ברגע האחרון וחיבקה אותה, מתרווחת עוד יותר לאחור על כיסא המחשב הקטן שלי.
״אוקיי בואי ננסה משהו שונה.״
לקחתי דף ועיפרון וציירתי מכונית, בדיוק כמו שהמורה לפיזיקה לימד, ארבעה חצים ומספרים.
״לאן המכונית תזוז?״ שאלתי והגשתי לה את הדף, היא הטתה את ראשה לצד וסובבה את הדף.
״זו אמורה להיות מכונית?״ היא שאלה וחטפתי את הדף מידיה בעצבנות.
״זה כן נראה כמו מכונית!״ אמרתי בנימה נעלבת וחיפשתי מחק בכדי לצייר משהו חדש.
״חכי שנייה אני אביא מחק מנופר.״ קמתי על המיטה וקפצתי ממנה, נוחתת על הרצפה בקלילות ופוסעת לעבר חדרה של נופר, פותחת את דלתה בחופשיות ומופתעת לראות שהיא לא לבד, היא חצי ערומה, עם ערן.
״אל תתייחסו אליי, אני פשוט צריכה מחק.״ הסתרתי את פניי בעזרת ידי, כאילו זה יעלים אותי מזירת הפשע, פשפשתי בקופסאת הציוד של נופר ושמעתי אותה נאנחת בעצבנות.
״אולי תזדרזי קצת, בניגוד אלייך לי יש חיי מין שאני צריכה לדאוג להם.״ אמרה בעוקצניות וחשקתי את שיניי, מרסנת את עצמי מלזרוק עליה מרקר או איזה טוש לא מחיק.
הייתי רגילה להורמונים שלה ושל החבר שלה, מדי פעם גם נכנסתי באמצע מבלי להתכוון, אני חושבת שבאיזשהו מקום גם היא התרגלה אליי ולהפרעות שלי באמצע הסקס שלה.
״תהנו.״ אמרתי במהירות ויצאתי, סוגרת את הדלת אחריי ונושפת אוויר במבוכה.
~~

אחרי שהצלחתי לדחוף למעיין קצת מתורת הכוחות לראש החלטנו שנרד קצת ונצפה בקומדיה רומנטית למרות שאני העדפתי מדע בדיוני או אימה.
״אולי בכל זאת המסור 5? בבקשה רק את ההתחלה!״ התחננתי בפני מעיין וקפצתי על הספה.
״זה סדיסטי בצורה מחליאה, אין מצב שאני רואה את זה.״ היא קראה בביטול וחטפה את השלט מידי.
״אני לא הולכת לראות הטיטאניק! קייט וינסלט מגעילה אותי עם החוסר אונים שלה!״ קראתי בחזרה ועליתי עליה, לוקחת את השלט בחזרה אך היא כרכה את זרועותיה סביב צווארי וניסתה לחלץ ממני אותו, הרמתי את ידי גבוה והיא דיגדגה אותי, התחלתי לצחוק ואוטומטית קיפלתי את היד והצמדתי אותה לחזי, היא הצליחה להוציא אותו מאחיזתי והניפה אותו למעלה כתנועת ניצחון.
״יש!״ קראה וצחקה, נאנחתי ושילבתי את ידי בילדותיות.
״לא נורא, תמיד יש פעם הבאה.״ אמרה בעידוד מזויף וטפחה על ראשי.
מעיין היחידה שאני מרגישה איתה משוחררת, היא היחידה שהצליחה לפרוץ את חומות הביישנות שלי ולהוציא ממני את הצד הזורם והכיפי, אני מניחה שהיא פשוט, קוראת אותי.
אנחנו הפכים וזה מה שאני אוהבת, אני שקטה בזמן שהיא קולנית, אני שונאת רומנטיקה והיא מתה על זה, אני ביישנית והיא מתחבבת על אחרים בשניות, ולמרות הכל היא איתי משהגענו לחטיבת הביניים ועד היום.
״להביא לך משהו לאכול? אימא הכינה את הפשטידת גבינה שאת אוהבת.״ אמרתי בקול שאמור לגרות אותה והיא הנהנה וחייכה אליי חיוך מטומטם, פרעתי את שערה בחברותיות וקיפצתי מהספה, מתקדמת לכיוון המטבח ופותחת את המקרר.
הפשטידה הייתה בתבנית זכוכית, עטופה בנייר כסף.
חתכתי כמה חתיכות לי ולמעיין וחיממתי לנו, ערן ירד כששיערו פרוע ורק בוקסר לבן לגופו, לא התרגשתי בדיוק, בנים פחות מעסיקים אותי, לא הם ולא הגוף שלהם.
״אני רעב.״ הוא אמר והחל לחפש בארונות.
אף פעם לא באמת חיבבתי אותו, הוא לא היה בן אדם רע כלפיי, למעשה הוא היה די בסדר איתי אולי כי החלפנו בקושי חמש מילים אבל הוא לא היה מגעיל אליי, למרות הכל לא אהבתי אותו, שחצן מדי, יהיר מדי, הוא גאה ואוהב את נופר כאילו היא מציאת העשור, והיא לא קרובה אפילו להיות מציאה.
הוצאתי את הצלחת מהמיקרו וערן חטף חתיכה אחת, הבטתי בו זועמת אך שתקתי, כמו תמיד.
״תודה איך שלא קוראים לך!״ הוא קרא והלך.
איך שלא קוראים לך? אני חושבת שזה הדבר הכי מעליב שאפשר לומר, מן הראוי שהוא ידע לפחות את השם שלי.
״מה קורה לוי?״ הוא קרא למעיין והיא הרימה את ידה ונופפה לו בשתי אצבעותיה.
״הכל טוב אמזלג!״ השיבה כשעיניה עדיין נעוצות במסך הטלוויזיה שהחל להקרין את הסרט המפורסם וסוחט הדמעות.
התיישבתי בחזרה על יד מעיין והגשתי לה את הצלחת בחוסר חשק, כעסתי קצת שאת השם שלה הוא יודע ואת שלי לא, אני האחות של החברה שלו למען ה׳!
״נכון הוא חתיך?״ היא שאלה והרימה חתיכה של מקרוני שהייתה על הצלחת, תוחבת אותה לפיה.
״ממש.״ אמרתי בזלזול וגלגלתי את עיניי, העדפתי לצפות בקייט וינסלט המעצבנת והקיטשית שנתונה שבאורח פלא נופלת בקסמיו של לאונרדו דיקפריו שעל זה אני לא מאשימה אותה.
בכל זאת, העדפתי לצפות בסרט הזה מאשר לדבר על ערן.