i'ts about love-פרק 19+20

-קודם כל אני חייבת להגיד לכם, שמקור ההשראה שלי זאת ספיר רוזנברג ולכן, שלושת הפרקים הבאים הם מימנה רק עם שינוי שמות, אחרי שלושת הפרקים , זה הסיפור אך ורק שלי, שאני כותבת, הסוף הוא ממש לא כמו שלה…. המשיכו לקרוא ולהתעדכן (:
———————————————————————-
פקחתי את עיניי ומצאתי את עצמי במיטה, בוקר כבר.
"איפ.. איפה אני.." שאלתי.
ניסיתי להתרומם ובקושי הצלחתי, הראש שלי התפוצץ.
"התעוררת?" שמעתי קול מוכר.
"איפה אני.." לחשתי.
לחדר נכנס לא אחר מאשר מור.
"בוקר טוב.." התיישב על המיטה.
"איפה א.. אני.." שאלתי.
"אצלי בבית. רוני בצבא, אין לך מה לדאוג, רק אני פה.."
"למה אני פה.." נבהלתי.
"את לא זוכרת מה קרה אתמול..?" שאל אותי.
ואז האסימון נפל לי "גל!" צעקתי.
"לא ששש די.." רז תפס בידי והרגיע אותי.
"לא.. הוא הלך.. ה.." הדמעות החלו לזלוג שוב.
"אל תבכי.." חיבק אותי.
"למה אני פ.. פה.."
"התקשרו אליי מהפלאפון שלך. אמרו לי שאני היחיד שעונה להם בשעה כזו בלילה.
הם ביקשו שאני יבוא כי את לא במצב טוב. נבהלתי וישר נסעתי לשדה תעופה.
את ישבת במקום מסוים על הרצפה, מסתכלת על המטוסים ממריאים ונוחתים.. לא נתת לאף אחד להקים אותך ובשנייה שראית אותי נעמדת וחיבקת אותי ממש חזק.
ואז התעלפת בערך.. כנראה מכל המתח והלחץ שהיה עלייך.
הרמתי אותך ולקחתי אותך אליי למכונית.
את נרדמת ישר.
ואז הבאתי אותך לפה.. וזהו. ישנת עד עכשיו.. איך את מרגישה..?" הסתכל עליי.
"כואב לי הראש.."
"אני אלך להביא לך כדור.." אמר.
אחרי כמה דקות חזר עם כדור וכוס מים.
"תודה.." אמרתי.
"הוא עזב..?" שאל.
"כן.." אמרתי ובלעתי את הכדור.
"אני מצטער.."
"אני מאוכזבת ממנו כמו שמעולם לא הייתי מאוכזבת מאף אחד.
ואני מפחדת. וכואב לי כל הגוף. אני מרגישה את הלב שלי מתפרק לרסיסים.
אני.. אני לא יודעת איך להמשיך הלאה.
הוא הלך.. הוא פשוט הלך והשאיר אותי פה.. לבד.."
"הוא בטח הבטיח לחזור, אני לא מאמין שהוא עזב אותך לגמרי.. ואת לא לבד ליהי.. אני פה" התקרב אליי.
"אני לבד רז.. אני לבד.. אני כבר ראיתי אותנו ביחד עד סוף חיי, אני לבד.
הוא נטש אותי פה לבד. הוא נטש אותי בלי לחשוב על התוצאות.
בחיים שלי לא הרגשתי כל כך בודדה ועצובה.
הוא הלך רז.." הדמעות זולגות.
"ששש די.." חיבק אותי.
"החיבוק שלך היחיד שמרגיע אותי.." הרגשתי את פעימות הלב שלי מסתדרות שוב.
"הכל יהיה בסדר, למה את דואגת.. אחד הלך, השני יבוא.."
"אתה לא מבין. בהתחלה, אתה הלכת ממני. אח"כ כשסוף סוף התחלתי להיות מאושרת עם גל אחרי אלפי התלבטויות עם עצמי, הוא עזב אותי. למה? למה כולם חושבים שזה כל כך קל בשבילי?
ואומרים שלומדים מטעויות. אבל אני פשוט לא לומדת.
אני סומכת על אנשים כל פעם מחדש ואני נפגעת. וזה משאיר צלקת לעד.
אני כל כך.. כל כך אהבתי את גל.. והוא הלך.
הכאב שהרגשתי אתמול זה פשוט היה.. הדבר.. הכי נוראי שהרגשתי מימי.
זה כאב שפשוט שיתק אותי, גרם לי להרגשה הכי ריקנית שחשתי.
אני פשוט כל הזמן עושה לעצמי רע! כל הזמן!"
"את לא ידעת שזה יקרה.. את לא ידעת שהוא הולך לעזוב.. ואני בטוח שהוא גם לא תיכנן את זה.. דברים קורים ליה, את לא יכולה לדעת.." אמר.
"אני סומכת על אנשים יותר מידי.. כזאת אני. אני לא מסוגלת להיות עם בנאדם בקשר ולא לסמוך עליו.
לא משנה איזה קשר. רומנטי, חברי. אני חייבת לסמוך..
ואז הטעות הזאת חוזרת על עצמה. מרוב שאהבתי אותו כל כך, וסמכתי עליו כל כך, בסופו של דבר הוא עזב. אם לא הייתי כל כך תלויה בו ולא מסוגלת להתנתק, זה היה כואב פחות.
אני בן אדם חלש. אני בן אדם שלא מסוגל להתמודד.. וזה מתחיל בזה.. זה יסתיים בדברים יותר גרועים"
"אני פה.. אני מבטיח לא לעזוב אותך.. אוקיי?" ליטף את פניי.
"אני לא יודעת כבר אם לסמוך.."
"עליי? עליי את לא יודעת עם לסמוך? לה .. תני לי להסביר לך משהו..
הקשר שלי ושלך? יכל להמשיך לנצח. את זאת שוויתרת וסיימת עם זה ראשונה.
את יודעת שאני בחיים לא יעזוב אותך ואני תמיד יהיה פה בשבילך..
אבל.. אני עברתי הלאה.. יש לי חברה שאני אוהב.. וזהו. אני מצטער על הכל, על כל מה שקרה לך איתו.
ואני מבטיח לעזור לך לעבור הלאה.. אבל תתני קצת מעצמך, אוקיי?" הסתכל עליי.
"אוקיי.."
שתיקה.
"אתה יודע שחשבתי על משהו? אהבה.
האדם שאוהב אותך הכי בעולם, שהכי צריך להיות לו אכפת ממך, שהכי צריך לדאוג לך..
לפעמים הוא זה שפוגע בך הכי קשה.
ולפעמים, גם אם אתה אוהב, גם אם אתה מרגיש נאהב, גם אם אתה נאהב, גם אם יש הכי הרבה אהבה בין שניים, אהבה כואבת.
וכשאהבה כואבת יש כאלה שמדחיקים ויש כאלה שמתמודדים בדרכים שונות.
אני למשל, אני בוכה. אני בוכה, ממררת בבכי, צועקת בתוך תוכי מכאב.
ככה זו הדרך היחידה שלי להוציא את האהבה הכואבת הזאת ממני.
ולפעמים, אנחנו לא יודעים מה לעשות כשקיים בתוכנו כל כך הרבה כאב, שאנחנו פשוט.. מעדיפים להשתיק את הכאב ולתת לו לחלוף.
ואני סוף סוף הבנתי, שצריך לסמוך רק על עצמינו.
כי אם לא נסמוך על עצמינו, על מי נסמוך ?
אם לא נסמוך על עצמינו, אנחנו נישבר ונתפרק בסופו של דבר.
כשהאמון באחרים נעלם, אנחנו מרגישים בודדים וחלשים.
והדבר היחיד שנותר לנו, זה אנחנו עצמינו.
ובתכלס, לפעמים אפילו לסמוך על עצמינו זה קשה.
אמא שלי כל החיים המשיכה להזכיר לי את זה, ואני כמו ראש בקיר, האמנתי שאנשים זה יצורים אמינים.
ונפגעתי.. אולי הגיע הזמן להפסיק לפחד מעצמי ולסמוך רק על אחרים.
הגיע הזמן.. להשתנות.."
"אני גאה בך" חייך ונתן לי נשיקה בלחי "אני כל כך גאה בך שהגעת למסקנה הזאת.."
"אני מצטערת.."
"על מה?" גיחך.

פרק 19:
"על שפגעתי בך. על זה שאתה היית בשבילי הכל ואני הייתי בשבילך הכל, ופגעתי בך הכי קשה מכולם.
אני מקווה ש.. שאתה תסלח לי מתישהו.." אמרתי.
"אני סלחתי ליה.. אני.. אני פשוט לא יודע אם עברתי הלאה.."
שתקתי.
הייתי קצת מובכת, קצת בהלם.
"אני בטוח ש.. שהזמן ירפא"
"שטויות" אמרתי "זמן לא מרפא. אתה לא חושב שארבע שנים זה יותר מידי זמן?"
"אני כבר לא יודע.." נאנח "הדבר היחידי שאני יודע, זה שלא שכחתי אותך לחלוטין.. כאילו, כן עברתי הלאה ואני עם רוני עכשיו והכל טוב. אבל את עדיין אצלי בלב שם איפשהו.."
"גם אני לא שכחתי אותך.." אמרתי.
שתקנו כמה שניות.
"אז.. אני יקח אותך הביתה, תנוחי.. אוקיי?"
"אני.. אני לא יודעת אם להישאר בדירה שלו.."
"מה הוא אמר? וחוץ מזה, זו דירה של שניכם.." אמר.
"זה בעיקרון שלו. אבל.. אני לא יחזור לבית של ההורים שלי. אז.. אני ישאר שם אני חושבת.."
"רוצה שאני יבוא איתך?"
"כן.. בבקשה.." אמרתי.
"טוב בואי.."
נסענו לדירה.
להיכס לשם עשה לי צמרמורת. הרחתי את הריח שלו.. הרגשתי אותו. זה עשה לי רע \:
מור נשאר איתי קצת ואח"כ הלך.
התקשרתי ללימאי וביקשתי שתבוא.
כשהגיעה, סיפרתי לה כל מה שקרה.
"אוי חיים שלי!" חיבקה אותי "אני לא מאמינה פשוט.."
"תראי, כבר נגמרו לי הדמעות לבכות.." אמרתי.
"יאו אני לא מאמינה עליו.. אני לא מאמינה.."
"תאמיני לי שגם אני בשוק" נאנחתי.
"יהיה בסדר.."
"אין אני פשוט לא מבינה. סיטואציה אוקיי?
את מכירה בנאדם. את די בקטע שלו. רוצה אותו. יוצאת איתו לדייט.
שניכם ממש נהנים ומחליטים להמשיך להיפגש.
דייט ועוד דייט ועוד דייט, בסוף אתם ביחד כי ממש טוב לכם.
הזמן עובר, אתם מתאהבים, את כל כך אוהבת אותו שאת לא יכולה לחשוב על להיפרד ממנו.
וגם את לא צריכה לחשוב, כי את אוהבת אותו וטוב לך איתו. והוא אוהב אותך.
ואז מגיעה ההתרסקות. ואז מתחילות הבעיות.
הגעתי למסקנה כזאת, שכשמישהו אוהב, נורא קל לפגוע.
אוף.. זה כל כך קשה.. האהבה זה פשוט עבודה בפני עצמה"
"תביני.. כל בחורה נתקלת בשאלות כאלו כשהיא בקשר עם מישהו.
ומה יקרה אם אתאהב בו כל כך, ולבסוף הוא יעזוב אותי?
מה יקרה אם אהמר על האהבה איתו ולבסוף אשאר לבד?
כל עוד את לבד, טוב לך.
את מתחילה משהו עם מישהו ומתחילות הבעיות. מתחיל הבלאגן.
האהבה גורמת לך הרבה סבל. וכל כך הרבה כאב. פצעים נפשיים שלעולם לא יגלידו.
זה מתחיל מדבר קטן כמו לחכות שהוא יתקשר אחרי הדייט הראשון.
אבל אם הוא מתקשר אלייך יותר מדי, זה לא טוב.
אם הוא לא מתקשר, גם זה לא טוב.
אחר כך זה ממשיך בזה שהוא אדיש אלייך. ואת לא מבינה, מה עשית לא נכון?
סרטים רצים לך בראש נון סטופ.
ויום אחד את אומרת לו: " אני אוהבת אותך" והוא שותק.
למה? כי הוא לא אוהב אותי. הוא שותק כי הוא לא אוהב אותי. ושוב את בסרטים.
ואם את אוהבת אותו יותר מאשר הוא אותך? ואם הוא עוד לא התחיל בכלל להרגיש התאהבות כלפייך ואת כבר מאוהבת שהלב שלך מתפוצץ?
מה שאני מנסה להגיד.. זה שלכולנו זה ככה. כזאת היא האהבה. זו האהבה.
נכון, היא קשה והיא כואבת, אבל לפעמים היא גם טובה. היא גם מחממת לך את הלב וגורמת לך לאושר.
וזה מה שחשוב ליה. גיא גרם לך למלא שמחה וטוב בלב, תסתכלי על החצי כוס המלאה" הסבירה.
"את צודקת.."
"טוב אולי כדאי שנעבור לנושא יותר משמח?" חייכה אליי.
"דברי אליי" חייכתי.

לימאי:"אני ודניאל מתחתנים!!"חייכה
אני:"יואוו לימאיוש אני מזה שמחה בשבילך!! את תהי הכלה הכי יפה שיש, מתי כל התענוג קורה? "
לימאי:"28.3" חייכה
אני:"יופי, אני יהיה לצידך בכל דבר שתרצי!!"
———————————————–
כעבור חודשיים:
עוד חודש ללימאי ודניאל יש חתונה איזה שמחה אני ממש מאושרת בשבילה!
אני יכולה להגיד שאני לפעמים יושבת בבית וחושבת על גל, ומתחילה לבכות.
מסתכלת בתמונות שלנו ביחד ופשוט לא מצליחה לקלוט שהוא לא איתי.
הריח שלו כל הזמן מלווה אותי.. אני מתגעגעת אליו לפעמים ברמות שבא לי לקחת מטוס ישר אליו..
הוא לא התקשר ולא שלח הודעה.. כאב לי על זה. אבל אני מנסה להתגבר.
רז תמיד פה איתי. וזה כל כך עושה לי טוב.
חודש פברואר, קר בחוץ, גשם מידי פעם.
היום ה-14 לפברואר. יום האהבה כמובן :)
מאז שאני זוכרת את עצמי, מעולם לא ביליתי את יום האהבה לבדי. והיום.. אני כן.
התעוררתי לבוקר גשום וקריר, מתחת לשמיכת הפוך שלי.
קמתי, הכנתי קפה וישבתי לראות סרט קומדיה רומנטית, קצת להשתחרר מההרגשה המוזרה.
הגשם המשיך כל היום ועשה לי דיכאון.
"לימי, איפה את?" התקשרתי אליה.
"עם אהובי במסעדה" שמעתי אותה צוחקת.
"אה.."
"מה קרה ליוש?" שאלה.
"סתם, אני בודדה ביום האהבה" גיכחתי.
"יום אהבה אחד לבד, לפעמים זה טוב" אמרה לימאי.
"יכול להיות.. טוב, אני לא אפריע, תהנו לכם, בה ביי"
לקראת ערב. השמש כבר ירדה, והחושך התחיל לכסות את הארץ.
חשבתי לעצמי שאצא לסיבוב קטן בשכונה.
לבשתי ג'ינס וסווצ'ר אפור מחמם כי עדיין היה ממש קר בחוץ, מגפיים אפורות.
בושם, טיפה איפור (כי אי אפשר בלי), לקחתי פלאפון, מפתח, ויצאתי.
הידיים בכיסים, אני מטיילת לי בשכונה הריקה.
בטח כל הזוגות מתחממים להם מתחת לפוך, אוכלים גלידה ומתנשקים להם.
נאנחתי.
לפתע, הכי מוזר בעולם, הדבר הכי הזוי שיכול לקרות.

3 תגובות אני ממשיכה (: