i'ts about love-פרק 23 פרק אחרון (:

הוא התקרב אלינו , ושראה אותי נפלו לו הכוסות והמזלגות מהיידים, והתחיל לחבק אותי , ואני כולי מסתכלת על לימאי ואומרת מי זה?
__:"אמרתי לך שאני יחזור אהובתי!!!" חייך
אני:"סליחה, אני מכירה אותך?"
__:"זה אני … גל.."
הייתי בשוק לא יכולתי לזוז, אמרתי לו שלא יחזור יותר , אני לא צריכה אותו!! התחלתי לבכות
אני:"אני לא יודעת מה להגיד " הורדתי את הידיים שלו מעלי.
גל:"מה את לא יודעת מה להגיד , זה אני , אהובך היחיד!"
לימאי:"אממ… גל נכון? תקשיב ליה צריכה קצת זמן לעכל את כל זה , תן לה אותו."
גל:"אין מצב שהיא לא זוכרת אותי , היא הבטיחה שהיא תחכה לי , והנה אני פה, אתמול חזרתי וניסיתי להתקשר אליה אבל כנראה שהיא החליפה מס' .. אני אוהב אותה." התחלנו לצאת מין המסעדה וללכת ברחוב.
אני:"גל תקשיב, אני.. אממ… איך להגיד לך את זה.. אני המשכתי מאז שהלכת."
גל:"אבל ..אאבל.. ליה, אמרת שתחכי לי!"
אני:"אני לא אמרתי שום דבר כזה! אתה הלכת על דעת עצמך, ואני לא הייתי צריכה בכלל לחכות לך, אתה הלכת זאת אשמתך אוקי?"
גל:"חזרת אליו?" אמר בעצב.
אני:"אל מי?"
גל:"אל תשחקי אותה! " התעצבן
אני:"נו למי?"
גל:"לרז.."
אני:"כן.. "
גל:"ו.."
אני:"אנחנו התחתנו לפני 3 חודשים."
גל:"מה את אומרת… ואני כמו מטומטם חיכיתי לך!"
אני:"טוב שמע .. אתה עזבת אותי ,גרמת לי לדיכאון, ואתה עוד מצפה שאני יחכה לך? עם זה מה שחשבת אז אתה מטומטם!"
גל:"חשבתי על זה אבל אני רואה שאין לך את הכוח הזה של לחכות! את פשוט פגעת בי."אמר והלך
המשכתי לדבר עם לימאי…
אני:"אני לא מבינה מה הוא רוצה? הוא חשב שאני יחכה לו?" התחלתי לבכות
לימאי:"זה מה שהוא ציפה כנראה.."חיבקה אותי
אני:"טוב בכל אופן שום מילה לרז."
הגעתי הביתה ורז היה כל כך שמח! ראינו טלווזיה ונסענו להורים שלי לארוחת ערב, סיפרנו להם את החדשות הטובות ואז אח שלי נכנס הביתה עם חברה שלו, הייתי בשוק! זאת היתה אנבל אחות של לימאי.
אני:"אנבל?!"
אנבל:"בדיוק תכננתי לספר לך, באמת" חייכה
רועי:"אתם מכירות?"
אני:"בטח טיפש ,זאת אחות של לימאי."
ישבנו כולנו סביב השולחן וההורים שלי תחקרו את אנבל למרות שהם מכירים אותה ויודעים עליה… אחח כאלה הם.
חזרנו לבית שלנו אני ורז ועלינו לישון….
=כעבור 6 חודשים=
רופא:"קדימה ליה עוד קצת והיא בחוץ"צעק
אני:"אההההההההההההההה"
רז:"ליה עוד קצת !!!!!"
אני:"רז אתה לא במקום שלי!!!" צעקתי
הרופא:"מזל טוב יש לכם בת, אתם מוזמנים לקחת ולהחזיק אותה. "
אני ורז היינו הכי מאושרים בעולם החלטנו לקרוא לילדה שלנו עדן כי היא נולדה כה עדינה ונעימה, שיער בלונדיני עד שטני עיינים ירוקות כחלכלות היא הייתה פשוט מהממת!!
גם לימאי ילדה בן וקוראים לו טוהר שיער חום שטני ועיינים ירוקות …

אני ולירון שומרים על קשר עדיין ,עם גל ניתקתי קשר לחלוטין כי הוא "נפגע".
אנבל ורועי נפרדו אבל הם ידידים טובים..
את עמית אני זוכרת תמיד ,היא הולכת איתי לכל מקום בלב!
לסיכום:
אנחנו, בתור בני אדם, קשה לנו לקבל את העובדה שלפעמים דברים בלתי צפויים קורים.
לפעמים, הדברים הכי לא הגיוניים קורים.
בניגוד לכל החוקים, בניגוד לכל העובדות המוצקות, הפרטים.. קורים דברים.
לא משנה כמה תכניות נעשה בחיים או כמה צעדים נבצע, אנחנו אף פעם לא נידע איך יסתיים היום שלנו. כמובן שכל אחד מאיתנו שקם בבוקר מעדיף לדעת כיצד הוא יסתיים, ומה הולך לקרות בו לפרטי פרטים. אבל התאונות האלה, המוזרות, שאנחנו לא מוכנים אליהן, שקורות לנו באמצע היום ומשבשות את כולו, הן אלה שעושות את היום שלנו למעניין.
האנשים שאנחנו לא מצפים שיופיעו, התפתחויות שמעולם לא היינו מדמיינים שיקרו.
לפתע אנחנו מוצאים את עצמינו במקום שלא היינו מצפים להיות, מוזר ולא מוכר. אבל נוח. ונחמד.
ואז, כשתלכו לישון בלילה מאוחר ותחשבו על המחר, תעברו על התכניות שלכם, תכינו רשימות, תתכננו לפרטי פרטים את כל מה שאמור לקרות.. תבינו שלא צריך לתכנן תוכניות.
שצריך לתת לחיים לזרום, לחיות, לזוז כפי שהם רוצים.
הדבר היחיד שצריך לעשות, זה לקוות. לקוות שהתאונות שיגיעו לכיוונכם, תהיינה בניגוד לכל הציפיות שלכם ויפתיעו אותכן ברמה שהן יעשו לכם את היום :)
איך היה עד עכשיו? תכתבו בתגובות…
ומחר אני יתחיל סיפור חדש על החיים של עדן, קצת יותר מעניין.