JD – פרק 11

אמא ואבא העירו אותנו, קמנו מיד והלכנו לצחצח שיניים.
לא יודע למה, אבל שנינו הלכנו לאותו כיור ועשינו תחרות למי יש שיניים לבנות יותר.
"זה לא הוגן, אני רק בת 13!" היא אמרה צוחקת.
"שיניים לבנות זה לא קשור לגיל." אמרתי מחייך ושתפתי פנים.
אז היא השפריצה עליי, השפרצתי עליה, בקיצור, מלחמת מים.
מה שהיה שונה, שזה לא היה בכוונה להציק אלא כדי לצחוק.
כל הרצפה הייתה מלאה במים, "רק שלא נתחלק…" מלמלתי.
אבל אז אנדרלה חיבקה אותי חזק והתחילה לבכות.
"מדוע את בוכה?" שאלתי אותה, "כי אני לא רוצה לאבד אותך." היא אמרה.
תהיתי, "למה שתאבדי אותי?" שאלתי, אנדרלה הביטה בעיניי, "חייבים למצוא לך תורם.".
הבנתי, אכפת לה…
"את זה אפשר לדחות, קודם יש משהו אחר שאני צריך לעשות…" אמרתי לה.
"מה?" שאלה אנדרלה.
הסתכלתי עליה מחייך, "אם היום בבית הספר שלך תשמעי צרחות, תבואי לאח שלך." אמרתי.
"אתה הולך לומר להם?" שאלה אנדרלה.
"סי, סי." אמרתי לה "כן" בספרדית, נדמה לי…
היא קפצה עליי ושנינו נפלנו על הרצפה.
את הראש – לא שברנו, אבל מה שכן – נרטבנו לגמרי.
יצאנו בשקט מחדר האמבטיה.
אמא בדיוק עברה שם, "מה קרה? עשיתם אמבטיה עם בגדים?" שאלה.
חייכנו והלכנו כמו גנבים, בשקט לכיוון חדרינו, אך כשאימא ראתה את כל המים על רצפת האמבטיה, היא עצרה אותנו, "מי מכם עשה את זה?" היא שאלה, אבל הסתכלה רק עליי.
"אני." אמרתי.
אמא הופתעה, "אתה מודה באשמה?…" שאלה.
"לא, זאת אני." אמרה אנדרלה.
"ילדים?" שאלה אמא מופתעת.
"תענישי אותי, נו… קחי לי את האיפון, משהו…" אמרתי.
אנדרלה סתמה לי את הפה ואמרה: "תענישי אותי, תקרקעי אותי.".
"מה בדיוק קרה כשאני ואבא לא היינו בבית?" שאלה אמא חושדת.
אני ואנדרלה הבטנו זה על זו, והתחלנו לשיר את BOYFRIEND.
אמא נראתה קצת מבוהלת, "לאונרד! משהו לא בסדר עם הילדים, הם התחרפנו!" קראה אמא לאבא.
"אמא," אמרתי לה, "את לא יודעת שאת יפה וזה מה שהופך אותך ליפה…" ציטטתי שורה מתוך אחד השירים של ONE DIRECTION.
"אז מה העונש שלי?" שאלה אנדרלה.
"היא מתכוונת – מה העונש שלי?" שאלתי את אמא.
אמא ואבא הביטו זה בזו, לאחר מכן בנו, ואמרו כפה אחד: "פשוט תתארגנו לבית הספר.".
"סי, סי, סניוריטה." אמרתי לאמא ופנינו לחדרינו.
החלפתי בגדים, ובדיוק אז קיבלתי SMS מאנדרלה: "אוהבת אותך ♥".
"ההפך ממה שאמרת לי אתמול." כתבתי לה.
ואז היא החזירה לי: "לא התכוונתי, טיפשון.".
שמתי את החולצה, ואז סידרתי מערכת, לאחר מכן נעלתי נעליים וירדנו לאכול ארוחת בוקר.
אמא נזהרה והייתה מלאה בהתלבטויות אם לשים לנו חלב בדגנים.
"תעשי מה שאת רוצה." אמרתי לאמא.
לאחר מכן יצאנו לכיוון בית הספר, כל אחד לבית ספרו.
במהלך היום יצאתי מהבית ספר שלי והתקדמתי לכיוון החטיבה.
"אני יכול להיכנס?" שאלתי את השומר.
הוא הסתכל בי, "אתה לא ג'סטין ביבר?" הוא שאל.
"כן, זה אני." אמרתי מאשר את דבריו.
השומר תהה, "ומה יש לך לחפש כאן?" שאל.
"אחותי." אמרתי.
"לא תעבוד עליי, אחותך לא בגיל העשרה." אמר השומר.
"מה אתה אומר?…" ציטטתי שורה מ-'בייבי', והמורה לתנ"ך אמרה שלא אזכור כלום…
לבסוף הוא הסכים לפתוח לי, אבל לא הסכים להכניס את שומר הראש שלי.
"ביי – ביי!" אמרתי לשומר הראש שלי עם מבט עצוב.
"תתגבר ותתבגר, רק בריאות." אמר שומר הראש שלי.
עליתי לכיתה, שמעתי את המורה מבעד לדלת וניסיתי לנחש איזה שיעור, זה מה שהיא אמרה: "יותם מספר לתושבי שכם משל שבו הוא מדמה את אבימלך לשיח קוצני, אטד.".
שיעור תנ"ך – אני אוהב את השיעור הזה.
פתחתי את הדלת, "הוא אומר שיצא ממנו אש וזה נכון." אמרתי למורה והוספתי: "אני יכול להיכנס לשתי דקות?".
המורה אישרה לי, ברגע שדרכתי נשמעו צרחות בכיתה, המורה השתיקה קצת את התלמידים.
"שני דברים, א' – אין לשיח צל, אז תרדו מהקטע שהבקשה של האטד אפשרית למימוש.
ב' – יש משהו חשוב שעליכם לדעת." אמרתי.
המורה הביטה בי, וגם התלמידים, מצפים שאומר, אך אני הסתכלתי רק על אנדרלה.
"אתמול בערב… עזבו, בקיצור אנדרלה היא אחותי הצעירה, לא חברה שלי, אז איפה הבחור שהיה חבר שלה?… הינה אתה, סתם צחקתי איתך, אני מצטער אם נפגעת וכדומה, עכשיו אני אלך, אל תנסו לרצוח את אנדרלה או משהו כי אז אני אשחרר עליכם את צבא ה-בליבריות שלי… ביי." אמרתי מתקדם לכיוון יציאת הכיתה.
"חכה רגע, ג'סטין." אמרה המורה, "מה?" שאלתי.
היא חייכה אליי, "אני רואה שאתה טוב בתנ"ך…" היא אמרה.
היא רומזת לי להישאר ולעזור לה ללמד.
"כן… זה נכון מאוד… מבחן שעבר קיבלתי בתנ"ך מאה (A)." אמרתי.
המורה הניחה את ידה על כתפי, "רוצה לעזור לי ללמד?" שאלה.
חשבתי לעצמי איזה שיעור יש לי עכשיו – מתמטיקה, אני חייב להישאר כאן כדי לפספס חפירות.
הבנות בכיתה התחננו, "ג'סטין בבקשה! ג'סטין אל תלך!".
"כמובן שאני רוצה…" אמרתי מחייך ומנופף למעריצים שלי לשלום.
לאחר מכן חיטטתי בכיס שלי, "תראו מה מצאתי, כרטיס להופעה שלי בשווי 200$, מעניין מי יקבל אותו בחינם?…" אמרתי מנופף בו.
התלמידים צרחו, "בסדר," אמרה המורה, "כמובן בתנאי שג'סטין מאשר, בסוף השיעור תגישו לי דף ובו אתם כותבים במילים שלכם מה קרה עם יותם ותושבי שכם, מי שיכתוב בצורה הכי יפה ורהוטה יזכה בכרטיס, ג'סטין, מסכים?" שאלה המורה.
"מסכים." אמרתי מחייך, חיוך ערמומי.
"תפתחו שופטים פרק ט'." בקשה המורה מהתלמידים.
ליד אנדרלה היה מקום ריק, ישבתי שם.
"איך?" היא אמרה מחבקת אותי.
"אני מנסה להיות כמו שדמיינת." אמרתי ופתחתי את הספר במקום המתאים.
הספר באנגלית, שמעתי שבעברית יש מילים שקשה להבין…
"אז לגדעון היו שבעים בנים מכל הנשים שלו…" לא יכולתי להגיד את זה בלי להסמיק, "ואחרי שגדעון מת, צריך שליט חדש, אז יש את אבימלך בן-ירבעל (כינוי שנתנו לגדעון בעקבות כך שניתץ את מזבח הבעל) והוא אומר לתושבי שכם: 'האם אתם באמת רוצים שימלכו עליכם שבעים אנשים? או שימלוך עליכם איש אחד – אני.'…" ככה התנהל שיעור תנ"ך.
מגניב שג'סטין ביבר יושב אצלכם בכיתה, לא? סתם צוחק, אל תיקחו ללב, אל תהיו לי עכשיו כמו הארי-רגשני.
בסופו של דבר הזוכה המאושרת הייתה החברה הכי טובה של אנדרלה, כי עזרתי לה…
שובב שכמותי…
אנדרלה התחננה שאני אעזור לסטיב (החברה שלי אנדרלה) כי בהופעה שלי היא לא רוצה להיות לבד.
סטיב – למעשה זה הכינוי שלה, השם האמיתי הוא סטֶלה.
ההופעה היא היום.
אז בערב התארגנתי כדי לצאת, אמא הפתיעה אותי כשאמרה שהיא רוצה לבוא.
"אמא? את רוצה לצאת חרשת?" שאלתי אותה.
היא הנידה את ראשה לשלילה בעודה מלטפת את ראשי, "אני רוצה לדעת שהכול בסדר." אמרה.
גלגלתי עיניי והבטתי באנדרלה, היא נראתה כאילו היא יוצאת לאירוע.
"הגזמת, אנד-לי, זו בסך הכל הופעה…" אמרתי לה, "של הילד שאני כל כך גאה בו." היא אמרה וחיבקה אותי חזק.
אז נכנסנו ללימוזינה, אני, אנדרלה ואמא.
"ג'סטין, אולי נאסוף את סטיב?" שאלה אנדרלה.
"וואו, גם כרטיס חינם, גם לשורה ראשונה, גם לאסוף בלימוזינה יחד עם הזמר, גם לעלות לבמה ב One less lonely girl… איזה דיל…" אמרתי צוחק.
"לעלות לבמה? אתה תעלה אותה?" שאלה אנדרלה.
"יש התנגדות?" שאלתי.
"לא," אמרה אנדרלה צוחקת, "אבל תפתיע אותה." ביקשה.
אישרתי.
סטיב ירדה מהבניין שלה, והסתכלה סביב, כשראתה את הלימוזינה היא רצה לכיוונינו.
"OMG!" ג'סטין, אתה אפילו יותר חתיך מ-בשיעור תנ"ך!" היא אמרה.
אימי השתעלה, "שיעור תנ"ך?" אמרה בטון מתחכם.
אנדרלה לקחה את סטיב לצד וסיפרה לה בסוד שלא לומר מילה לאימי!
"ג'סטין, יש משהו שאתה רוצה לספר לי?" שאלה אמא.