JD – פרק 12

"OMG! ג'סטין, אתה אפילו יותר חתיך מ-בשיעור תנ"ך!" היא אמרה.
אימי השתעלה, "שיעור תנ"ך?" אמרה בטון מתחכם.
אנדרלה לקחה את סטיב לצד וסיפרה לה בסוד שלא לומר מילה לאימי!
"ג'סטין, יש משהו שאתה רוצה לספר לי?" שאלה אמא.

הנהנתי, "אז ככה, היה שיעור תנ"ך בבית ספרי, ואז באו הפאפארצי, והם צילמו אותי, ושלחו את התמונה לחצי עולם, הסוף." אמרתי.
"איך רואים כשאתה משקר." אמרה אמא, "מה עשית?" שאלה.
"אל תדאגי, לא פספסתי שיעור מתמטיקה." אמרתי.
אמא נראתה טיפה יותר תקיפה, "פספסת שיעור מתמטיקה?" סיננה.
"לא! חס וחלילה…" אמרתי מזיע.
אנדרלה הבחינה בכך וצעקה פתאום: "הינה סלנה גומז!" כמובן שהיא לא באמת ראתה את סלנה גומז, אבל זה היה כדי לשנות נושא.
"סלנה גומז…" מלמלתי צוחק.
הגענו למקום, ים של מעריצות ואפילו מעריצים, חיכו בחוץ נחושים בדעתם לִקסום לי.
אנדרלה וחברתה הלכו למקומות ה-"VIP" שלהן, בזמן שאני ואמא נכנסנו אל מאחורי הקלעים.
היה יותר חם ממה שחשבתי, פשטתי את המעיל והתחלתי לכוון את הגיטרה.
אמא הביטה בי, ידעתי שהיא מביטה בי, אבל עשיתי את עצמי כאילו שאני לא שם לב לכך.
"נולדתי להיות מישהו, ושום דבר לעולם לא יעצור אותי…" שרתי בשקט בעודי מנסה את הגיטרה.
"אני מפחדת שתעלה להופיע." אמרה אמא בעודה פוסעת לעברי.
הרמתי את ראשי לכיוונה, "למה?" שאלתי.
היא לא ענתה לי, פשוט חיבקה אותי ובכתה.
"אמא… הכל יהיה בסדר…" אמרתי לה, היא לא הקשיבה לי.
סקוטר בדיוק עבר שם מדבר בטלפון, אבל כשראה אותנו הוא אמר לאיש/ה בטלפון "טוב, אני אדבר איתך, ביי.".
לאחר מכן פנה אלינו, "מה קרה?" הוא שאל.
אמא נגבה את דמעותיה, "אני מפחדת עליו." אמרה לסקוטר.
"אני בסדר, באמת." אמרתי.
סקוטר חייך, "טוב, לך תתחיל את המופע." אמר.
"כן, המפקד." אמרתי מצדיע, הרמתי את המיקרופון ועליתי לבמה.
בערך באמצע המופע, בדיוק ששרתי את ONE LESS LONELY GIRL בעודי אוחז בידה של סטיב, קרה משהו.
אני לא בטוח מה, אבל הרגשתי כאב חד מכיוון הכליות.
ניסתי להמשיך לשיר, אבל לא יכולתי, סקוטר ואימי הבחינו בזה, הם באו לקחת אותי והזמינו אמבולנס.
אנדרלה וסטיב המבוהלות באו אל מאחורי הקלעים אחרינו.
האמבולנס בא ולקח אותי משם.
————————————————————————————
"ידיעה מרעישה סובבת אותנו ברגעים אלו, אתמול בערב, בהופעה, ג'סטין ביבר, כוכב הנוער ששבר שיא ביוטיוב עם הלהיט שלו 'בייבי' לפני שנתיים, אתמול בערב עזב אותנו.
זה התחיל בכדור שפגע בו – 9 מ"מ, ונגמר במוות אכזרי לאחר מאבקים נוראים.
הוא הובל אל בית החולים במהירות ושם נקבע מותו." אמרה השדרנית בחדשות, הבטתי בטלוויזיה תוהה, למה הם אומרים שאני מת?
ראיתי את אמא יושבת, צופה בטלוויזיה ובוכה כאשר יש קרע בחולצה השחורה שלה.
"אמא! אני לא מת! אני חיי!" צעקתי, אני לא יודע אם היא באמת לא שמה לב, או שהיא עשתה את עצמה, אבל היא פשוט לא התייחסה.
לאחר מכן נכנסה לאוטו, נכנסתי גם אני, "לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי, היא לא ענתה, כאילו שאני לא נמצא שם!
שאלתי נענתה כשראיתי את השלט שעליו נכתב "בית העלמין".
הלכתי אחרי אמא, כמין זנב שלא מחובר אליה.
היא הלכה למקום בו היו הרבה אנשים, ביניהם נלה, ONE DIRECTION, סלנה, סקוטר, אשר, האבא האמיתי שלי, לאונרד (בעלה של אימי), ועוד כמה.
"נלה!" קראתי בעודי רץ אליה, "אני חיי, תראי!", אך נלה לא שמה לב.
היא המשיכה לבכות, ולבכות, ולבכות…
הלכתי לכיוון נייל, אבל אפילו הוא לא הבחין בי.
התקרבתי אל הקבר, שעליו נכתב באותיות זהב "ג'סטין דרו ביבר ז"ל", ניסתי לתלוש את האותיות, להרים את האבן, אבל ידי עברה דרך הדברים, כאילו אני רוח.
"למה?!" קראתי בוכה, "למה?! למה?! למה?! למה?! למה?!" המשכתי בקול רם ובדמעות.
————————————————————————————-
"ג'סטין! ג'סטין! תירגע, מה קרה? ג'סטין!" נשמע קולה של אמא.
פקחתי את עיניי, הכל נראה קצת מטושטש, אבל לאט-לאט התבהר, "אמא?" שאלתי תוהה, היא הביטה בי, "מה קרה?" שאלה נלה.
"אולי תגידו לי אתן? אני אפילו לא יודע איפה אני…" אמרתי.
"בבית חולים – שוב." אמרה אמא.
הרופא קרא לאמא והם יצאו מהחדר, אני ונלה נשארנו שם לבד.
הבטתי בנלה בעצב, אבל היא הביטה בי עצובה יותר.
העיניים של שתינו דומעות, "מה חלמת?" היא שאלה.
"שאני מת." אמרתי בשקט, היא חיבקה אותי חזק, ולא עזבה, כאשר היא בוכה.
בדיוק כמוני, כשהיינו בישראל.
אחזתי בכתפיה, "נלה…" לחשתי לעברה, "מה?" היא שאלה.
הוצאתי מכיסי מפתח, "קחי, זה המפתח למגירה שלי בחדר, בארון הלבן." אמרתי לה.
"מה יש שם?" שאלה.
"את כבר תיראי, אבל אל תגידי לאף אחד מה את רואה שם, אולי לאמא, אבל רק אם היא תהיה רגועה…" אמרתי לה.
נלה הביטה בי ושאלה בקול רועד: "למה את מספר לי את זה?…".
שתקתי והשפלתי את מבטי.
היא הבינה, "אני לא מאמינה… אתה חושב שאתה עומד… ג'סטין!" היא צעקה עליי בוכה.