JD – פרק 3

~~~~~~~~~חזרה לנקודת המבט של ג'סטין~~~~~~~~~~~
עליתי על האוטו שלי והייתי בדרך חזרה הביתה.
לפתע נשמע קול שהורה לי לעצור את הרכב בצד הכביש.
הסתכלתי במראות, זו הייתה ניידת – נו באמת…
השוטר התקרב אליי, הוא כבר מכיר את הרכב שלי, עכשיו אני הולך לקבל את הדו"ח השלישי שלי ברציפות ממנו… בראבו.
"ג'סטין, ג'סטין, ג'סטין… אתה נוהג כמו שיכור גם בלי לשתות, נראה שפשוט אשלול לך את הרישיון…" אמר השוטר.
"לא! בבקשה! אדוני השוטר… כרטיסיית הפלסטיק עם הפרטים שלי שמאפשרת לי לשבת במושב הנהג ולסובב את ההגה חשובה לי!" אמרתי מתחנן.
"טוב, יש לך קנס, שיהיה לך ברור." אמר.
10,000 דולר – וואו, השוטר הזה הולך להיות עשיר בזכותי…
"אני עכשיו חזרתי ממפגש עם ONE DIRECTION, ויש שם את נייל, והוא מעריץ אותי, יותר גרוע מ-בליברית בת, תבין…" אמרתי מנסה את מזלי.
"ומה הקשר?" שאל השוטר.
"לא יודע מה הקשר, אבל בבקשה אל תקנוס אותי, אמא תהרוג אותי, ואז תחזיר אותי לחיים, כדי להרוג אותי שוב…" אמרתי והתחלתי למלמל לקראת הסוף.
זה לא עזר.
נכנסתי הביתה, עייף ומזיע, הנחתי את הדו"ח על השולחן בעודי אומר: "אמא, מתנה." ונכנסתי להתקלח.
לא ידעתי שבחדר האמבטיה השני אנדרלה מתרחצת, ועצה שלי, אל תתקלחו כאשר מישהו אחר מתקלח באמבטיה השנייה בו זמנית, בקרוב תבינו למה…
נכנסתי, פתחתי את הברז של המים החמים, זה היה נהדר… ואז…
כנראה ש-אנדרלה המעצבנת סיימה לחפוף, והיא פתחה את ברז המים שלה.
דבר זה גרם למים החמים אצלי להפוך לקפואים בן רגע, ולא רק זה, גם הזרם היה חלש.
"אנדרלה!!!" צעקתי בכעס, היה לי קפוא, התעטפתי בחלוק האמבט, וצעדתי לכיוון חדר האמבטיה השני.
נקשתי בדלתה של אנדרלה, היא יצאה עטופה במגבת.
"וואו, ג'סטין, אתה חיוור…" היא אמרה.
השתדלתי שלא להוציא עליה את כל העצבים שלי, בגללה נהיה לי "עור ברווז".
"אני לא חיוור!" אמרתי בכעס, "גמרת לי את כל המים החמים ונשפכו עליי מים מאנטרקטיקה!" הוספתי, באותו הטון.
אנדרלה חייכה, "אז תדליק דוד, מה אתה רוצה מהחיים שלי?" אמרה.
"הדוד דולק…" אמרתי מחזיק את עצמי שלא לחנוק אותה.
"סליחה…" אמרה אנדרלה, "מה אתה כל כך עצבני?!" המשיכה ושאלה בטון חצוף.
"אל תדברי אליי ככה." אמרתי לה נרגע מעט.
אנדרלה החצופה שלבה את ידיה ואמרה: "אני אדבר אלייך איך שבא לי – תינוק.".
באותו הרגע יצאתי משם, להלשין לאמא.
"אמא!" קראתי בעודי יורד במדרגות.
"שחור מתאים לכל דבר, אבל אל תבואי עם פריטים שחורים, זה היום השמח שלך, לא יום אבל, חס וחלילה…" אמרה אמא למישהי בפלאפון.
התיישבתי מולה.
"חכי שנייה," אמרה אימי וכיסתה את המיקרופון של הפלאפון.
לאחר מכן היא פנתה אליי: "ג'סטין, כולך רטוב! אתה תעשה לי 'צעדים' בכל הבית!" היא לחשה בצעקה, זה מגניב, צעקות בלחש…
"אנדרלה גומרת לי את כל המים החמים, אתה לא רואה שאני לבן?" אמרתי בכעס אבל בלחש.
"לא ג'סטין, אתה טורקיז, עכשיו אל תפריע לי, תלמדו לפתור דברים ביניכם." אמרה אמא.
וואו, זה אחד מ-'משפטי החוכמה' שלה.
מגניב, אין לה מושג איך אני הולך 'לפתור את זה בנינו'.
אבל לפני זה, נכנסתי למחשב.
צייצתי בטוויטר כהרגלי, חיפשתי את עצמי בגוגל – כמו תמיד.
שמעתי שירים של עצמי – זו מסורת של שנים, כשלוש שנים.
אבל אז, באחד החיפושים שלי של עצמי בגוגל, איכשהו הגעתי לדפדפן שהייתי מעדיף שלא לראות.
קבוצות של אלפי, או מאות אלפי מעריצים, ארגנו מן תחרות בייני לבין חברי הלהקה "כיוון אחד".
תהיתי אם להגיב ולומר שיפסיקו, שלא יצרו סכסוכים, או האם לשתוק, כדי שלא יטרידו אותי כשיראו את שם המשתמש שלי.
שתקתי, ולא סיפרתי על זה דבר.
הימים עברו, באחד מן הימים, אני לא יודע למה, ראיינו את נלה.
אבל לא ראיון מתיש, כמו הראיונות שאני חווה, אלא מן שאלות כאלה מהקהל.
צפיתי בזה ב- LIVE לבסוף ביקשו ממנה לשיר שיר שלי, היא אמרה שהיא לא מכירה הרבה, ושהיא לא רוצה לשיר שיר אהבה כי יהיה לה מסובך לשנות את זה לזכר כל פעם.
אז הציעו לה לשיר את אחד השירים הכי מרגשים שלי, את "Down to earth".
היא הסכימה, למרות שלפני זה הזהירה שהיא איינה מכירה את כל המילים.
המוזיקה התנגנה והיא החלה לשיר:
"מעולם לא חשבתי שזה יהיה קל,
כי אנחנו רחוקים כל כך עכשיו.
והקירות סוגרים עלינו,
ואנחנו תוהים – איך?
לאף אחד אין תשובה מוצדקת,
אנחנו פשוט הולכים בחושך,
ואתה יכול לראות את המבט על פניי,
זה פשוט קורע אותי לחתיכות.
אז אנחנו נלחמים, דרך הכאב,
ואנחנו בוכים, ובוכים, ובוכים, ובוכים.
ואז אנחנו חיים, ואנחנו לומדים,
ומנסים, מנסים, מנסים, מנסים.
אז זה תלוי בך ותלוי גם בי.
כשאנחנו נפגשים בדרכנו,
חזרה לאדמה, לאדמה, לאדמה…
ואמא, את תמיד איפה שהו,
ואבא, אני גר מחוץ לעיר.
אז תגיד לי איך אוכל פעם,
להיות רגילה איכשהו.
אתה אומר לי שזה הטוב ביותר,
אז תגיד לי למה יש לי דמעות?
כל כך רחוק, ועכשיו אני רק צריכה אותך כאן.
אז אנחנו נלחמים, דרך הכאב,
ואנחנו בוכים, ובוכים, ובוכים, ובוכים.
ואז אנחנו חיים, ואנחנו לומדים,
ומנסים, מנסים, מנסים, מנסים.
אז זה תלוי בך ותלוי גם בי.
כשאנחנו נפגשים בדרכנו,
חזרה לאדמה, לאדמה, לאדמה…
נפלנו כל כך רחוק,
מאיפה שהיינו אמורים להיות.
ועכשיו אנחנו עומדים, ולאן נלך?
אין שום דרך, להגיע אל לבך,
אז בואו נתחיל שוב מההתחלה!
אז זה תלוי בך ותלוי גם בי.
כשאנחנו נפגשים… אני לא יכולה…" אמרה נלה, "אני לא יכולה להמשיך.".
הדמעות זלגו מעיניה.
"מדוע את בוכה?" שאלה המראיינת.
"זה שיר כל כך עצוב, מישהו איי פעם הסתכל על המילים שלו? ולחשוב שזה שיר על מצב אמיתי…" אמרה נלה מנגבת את דמעותיה.
היא באמת התייחסה למילים, זה מה שהיה מרגש בשירה שלה, וזה גם מה שגרם לדמעות שלי לזלוג, שוב.
בפעם הקודמת, לפני שנתיים בערך, זלגו לי דמעות מהשיר הזה.
נלה שרה ממש יפה, לא ידעתי שיש לה את הכישרון הזה…
היא מעולם לא שרה בפניי שיר רציני, אולי היא התביישה?…
הארי, שהיה שם, זינק אל הבמה, "נלה!" הוא קרא וחיבק אותה.
"הארי!" קראה נלה מחבקת אותו, הם ידידים כאלה…
כן, יש לי צביטות בלב שהוא מחבק אותה, כן, אני מקנא, הינה, אמרתי את זה, מרוצים?
"תקשיבי, יש מצב את מקליטה איתנו שיר?" שאל הארי את נלה.
המראיינת הנרגשת לא נתנה לנלה לענות, היא קטעה אותה בכך שאמרה: "התשובה של נלה, מיד אחרי הפרסומות!".
אז הפרסומות המשעממות האלה, "התוכנית משודרת בחסות…".
כעבור כמה דקות ריקניות במיוחד השידור חזר.
"נו נלה?" שאל הארי, "אז את רוצה להקליט איתנו שיר?" חזר על שאלתו.