Just My Luck – פרק 1

"קומי!!!" שמעתי את קולה של טיילור -חברתי הטובה.
"קומי, קומי, קומי…"
רגע…
"קומי כבר י'עצלה!"
למה אני שומעת את הקול שלה על הבוקר?
"מה…?" שאלתי בקול מתייסר על כך שהעירו אותי.
"אימא שלך אמרה שתצאי איתי לריצת בוקר." היא המשיכה לנענע אותי בחוזקה ואני צרחתי.
אוקי, שתבינו, אני לא טיפוס של בבוקר, אני ההפך המוחלט.
אחרי שטיילור ציינה שהיא מתכננת ללכת לריצת בוקר –משהו שלא יצא מן הכלל- שמתי לב לבגדי הספורט שהיא באה אתם.
"אימא שלי אמרה לך לבוא?" שאלתי חוזרת אחרי מה שהיא אמרה, לא בטוחה אם שמעתי טוב והיא רק הנהנה לאישור. בדמיוני, אני כבר ראיתי את עצמי צועקת על אמי אחרי "ריצת הבוקר", נוטפת זיעה על זה שהיא קראה לטיילור.
אני בטלנית, אני יודעת, אבל זאת לא סיבה להעיר אותי בבוקר ולקוות שבאמת אצא לריצה!
"נו… תתארגני כבר!" טיילור האיצה בי.
אחרי כחצי דקה הייתי מאורגנת: חולצה שגדולה עלי בשתי מידות, מכנסי חאקי, נעלי ספורט חצי קרועות -כי אין לנו כסף לבזבז כדי לקנות לי נעליים חדשות- וסקייטבורד.
יצאתי מהחדר וראיתי את טיילור שחיכתה לי מביטה בי במט מזועזע, כרגיל, מהלבוש.
"או-מי-גד! את לא יוצאת איתי לריצת בוקר!" אמרה נדהמת מהמראה שלי כאילו שהיא לא רגילה לזה כבר.
"טוב אני התמודדתי עם זה שאת הערת אותי, ועוד לראות את הפרצוף שלך-"
"היפה…" טיילור קטעה אותי.
"מה שתגיד, בקיצור… למה אני בכלל מסבירה לך?! אני גם ככה לא רוצה לבוא לריצת בוקר!" התעצבנתי. כבר ציינתי שאני לא טיפוס של בוקר?
"לא שזה מזיז לי…" טיילור הדגישה בהחלטיות.
"כנ"ל," אמרתי, והיא הסתובבה אלי והביטה בי במבט רצחני.
וזה הגיעה. הרגשתי רע על איך שהפלתי עליה את העצבים שתמיד מופיעים לי בבוקר.
"…אבל עד שבאת," אמרתי כדי להרגיעה את ייסוריי המצפון הארורים וכדי להרגיע את טיילור עצמה. פרשתי את ידי כדי לחבק אותה, אבל היא חייכה אלי חיוך חינני וביטלה את החיבוק בהנפת יד שחצנית. אנחנו צחקנו קצת מהתנהגותה עד שהיא אמרה לי: "טוב, יאללה, הולכים."
הגענו אל גני קנגסינגטון, אני גרה לא רחוק משם. הדשא בפארק היה ירוק זוהר בגלל הגשם שירד לעיתים קרובות בלונדון. היו המון אנשים שעשו ריצות ושיחקו. היו גם קבוצת תיירים שהתבוננה בפסל של "פיטר פן". לפי הסיפור המקורי, לפני שפיטר הגיעה לארץ לעולם לא, הוא ברח מהבית והגיע לגני קנגסינגטון, שם הוא פגש את טינקרבל- פיה, שעם הזמן נהפכה לחברתו הטובה. היא לימדה אותו לעוף, עם 'אבקת פיות' ו'מחשבות שמחות', וכך שניהם עפו לכוכב השני מימין וישר עד הבוקר!
הנחתי את הסקייטבורד על שביל לא עבה ולא צר, שנראה כמו כביש רק שמיוחד לרוכבי אופניים.
בזמן שנסעתי טיילור ניסתה להדביק אותי בריצה ואני צחקתי כאשר היא צעקה לעברי: "תאטי את והסקייטבורד שלך!" נעצרתי וחיכיתי לטיילור שתואיל בטובה לבוא.
"אפשר להמשיך?" חיקיתי קול של אדון השואל את הגברת שלו. טיילור משכה בלשונה כמתגרה בי ועשתה קול מוזר של 'מצחיק מאוד!'. צחקקתי והמשכתי בקצב יותר איטי כשאני וטיילור עם אוזנייה אחת תחובה לאוזן כדי שנוכל לתקשר אחת עם השנייה. דיברנו על דברים יומיומיים רגילים. טיילור היא החברה היחידה שיש לי, היא גם היחידה שמבינה אותי –חוץ מאימא שלי, כמובן.
טיילור לא מדברת איתי על בנים, אהבה, כסף, חברים, ובנים… בעיקר בנים.
היא מכירה אותי כבר מהילדות, ויודעת מה יכול לפגוע בי. אולם היו קצת שינויים קיצוניים בחיי, אבל היא מעולם לא נטשה אותי. גם אם אנחנו רחוקות מתמיד, היא עדיין באה אלי, עד אל הבית המוזנח שלי, הבית הקטן בסמטה נידחת.
הסתכלתי על המגרשים הריקים מילדים שבטח ישנו באותו הזמן (אחהמ, אימא וטיילור!) חוץ ממגרש אחד, ששם היו ילדים בעירך בני גילי ששיחקו כדורגל.
לפתע קלטתי שאחד מהם הסתכל עלי ומחייך. הוא היה יפה… לא חתיך, אמרתי יפה!
התחלתי להאט כשראיתי כדור מגיע לכיווני, אבל הייתי קצת מהופנטת, כך שהכדור פגע לי בבטן.
התכווצתי מכאבים על האדמה, וממש לרגע הרגשתי את האוויר אוזל מראותיי.
הנער שמקודם בהיתי בו צחק והצביעה עלי, וזה העלה לי את העצבים.
על מה הוא צוחק?! חשבתי בכעס בזמן שהתרוממתי מהקרקע. הוא צריך לצחוק על איך שהשיער שלו נראה! באמת, זה כאילו הוא קיבל מכת חשמל חזקה במיוחד!
לקחתי את הכדור שנח לרגלי והתחלתי לדבר. "היי! אתה, שתדע שלא כדאי לצחוק עלי אחרי שפוגעים בי עם כדור על הבוקר! איתי לא מתעסקים!" הנפתי את הכדור באוויר ובשניות הכדור היה תקוע לנער בביצים שצעק קללה גסה ונחת מכווץ על הדשא הירוק.
חייכתי לעצמי בסיפוק והסתובבתי להמשיך את ה"ריצת בוקר" שכבר לא נראתה לי נוראה כול-כך.
טיילור לעומתי עמדה קפואה ובהתה בנער, ספק בבהלה, ספק ברחמים.
"את יודעת מי הוא, נכון?" היא הדביקה אותי בריצה מהירה.
"נופ, וגם לא אכפת לי!" השבתי, ונפנפתי בידי כדי להוסיף שזה חסר ערך עבורי.
"זה רוי קופר ממייג'ר סטון!" היא נענע בכתפיי כדי להסב את תשומת ליבי.
"וואו, אומר לי הרבה…" אמרתי בנימה צינית ברורה.
"מייג'ר סטון זאת להקה! את אפילו מקשיבה לשירים שלה! אבל בגלל הטמטום שלך, שאת מוחקת את השמות של הזמרים בשביל שלא 'תעריצי' אותם כמו שכולם מעריצים-"
"חומד, ראיתי מה קרה לך כשהערצת את 'ג'סטין ביבר' הזה שלך, וזה היה די מפחיד, במיוחד כשהתחלת לנשק את הטלוויזיה…"
"אבל את לא יודעת מי הם!"
"ולא בא לי גם לדעת!" התחלתי ללכת מהר כדי לסמן לה שאני לא רוצה לדבר על זה יותר. זה לא כיף לריב עם טיילור, ממש לא, תאמינו לי.
טיילור לא מעריצה משהו, כבר לא, הייתה תקופה שהיא העריצה מישהו בשם "ג'סטין ביבר", אבל למזלי זה נמשך רק לחצי שנה. באמת לא ידעתי כמה זמן נשאר לי לחיות עד שאני באמת אקבל התקף לב מהצרחות שהיא דפקה כול פעם שראתה את הפרצוף שלו. בכול מקרה, טיילור לא מתרגשת כשהיא פוגשת מפורסם, אבל אחרי המעשה שעשיתי, אין ספק שאינה רגועה. בנוגע להערה של טיילור מקודם- כן, כשאני שומעת שיר שאני לא מכירה, והוא מצא חן בעיני, אני שואלת את טיילור איך קוראים לו ואז מורידה אותו ל- MP שלי ומוחקת את שמו של הזמר, כך אני פטורה מכול הקטע של הרכילויות המפגרות האלה. הבנתם נכון, אני לא מכירה אף זמר מפורסם חתיך ומיליונר, חוץ מג'סטין, כמובן, שאני יודעת כבר שאני שומעת כמה מהשירים שלו.
בקיצור, כמו שאתם מבינים מבחוץ ומבפנים אני שונה.
"הם מאוד מצליחים…" טיילור אמרה לאחר שתיקה ארוכה.
"כפיים! עכשיו, אם תסלחי לי, אני רוצה לנוח על הדשא –שנראה מגרה מרגע לרגע שעובר- כי ממש כואבת לי הבטן מהפצצה שתקעו לי שם," אמרתי, עושה את עצמי מתכווצת בכאבים מחקה את הנער. לקחתי את הסקייטבורד והלכתי לכיוון מקום מושלם שמצאתי, לשורשיו של עץ גדול במיוחד. שכבתי על הדשא והעברתי את ידי אל מאחורי ראשי, קצת מעל העורף. טיילור עשתה כמוני.
"אני יודעת שאת חושבת שאני הילדה הכי מפגרת בעולם מפני שאני לא מוכנה להיות מודעת למפורסמים שסובבים סביבי בלונדון." אמרתי בזמן שהסתכלתי על קרני השמש החמימות שעברו דרך העלים הירוקים של העץ והגיעו עד אלי. "אבל זאת אני-"
"ובגלל זה אני חברה שלך!" היא קטעה את דברי. "כי את לא מבינה כמה את מיוחדת, כישרונית ויפה! אם רק…" טיילור ניסתה למצוא את המילים הנכונות כדי לא לפגוע ברגשותיי.
"אם רק הייתי משקיעה בעצמי קצת יותר?" שאלתי שאלה רטורית בהרמת גבה, כי ידעתי את התשובה עליה. היא הנהנה. "אבל אין לי את התנאים האפשריים כדי לממש את זה, אם את מבינה למה אני מתכוונת…" הסתכלתי עליה בחצי חיוך כדי להראות לה שזה כבר נושא שאפשר לדבר עליו, אבל מעולם לא דיברתי.
טיילור חמקה ממבטי והסתכלה בעיניים מצומצמות -מסנוורות מן השמש- על הפארק, שמאיפה שאנחנו ישבנו הוא ניראה יפה יותר מתמיד. היא לא הגיבה, היא הידקה את שפתיה אחת אל השנייה כדי לא להוציא הגה ואני כבר ידעתי מה עובר במוחה; היא מאשימה את עצמה על זה שהיא גרמה לי לחזור אל נושא קשה ועצוב, אבל התרגלתי אל בעיות הכלכלה, שכול יום אי-אפשר ללכת ולעשות קניות. אני בקושי רואה את אמי, מפני שהיא עובדת בשתי עבודות, למה?
לפני תשע שנים קרתה תאונת דרכים עצומה על גשר מצודת לונדון, אני כמעט בטוחה שאתם זוכרים את זה, זה היה השער הראשון בעיתון יותר מחודשיים לא הפסיקו לדבר על זה. טוב אז במכונית השחורה הקטנה שהמשאית הענקית התנגשה בה נמצא אבי.
ניסו להצילו, אבל עד שהצליחו לחלצו מהמכונית המעוכה כבר היה מאוחר מידי, וכך הוא הלך לו לעולם הבא והשאיר אותי ואת אמי ללא תשובות לשאלות.
אימא שלי לא יכלה להתקיים בלעדיו, היא ניסתה למצוא עבודה, אבל עצם המחשבה העצובה על אבי, כל דבר שהיא נגעה בו פישלה בו, וזה הפך לגרוע מכול, ההשפעה הזאת גרמה להמון פיטורים ולהמון הוצאות. אמי תמיד הייתה מפשלת, אבל זה מה שאבא שלי תמיד אהב בה. גם כשהכול נראה נורא היא תמיד מסתכלת על הצד החיובי. אם נשברת הכוס היא תמיד אומרת: "עכשיו יהיה לנו יותר מקום בארון!". זה אחד המאפיינים שאני ירשתי ממנה. כן טוב, אולי אני חסרת-מזל, ואולי אני טומבוי, ענייה, אבל אני מסתכלת על האור שבקצה המנהרה. חיובי. תמיד חיובי. וזאת מי שאני, וכך אשאר.
אלא אם כן…