Just My Luck – פרק 2

"חזרתי!!!" צעקתי ברחבי הבית.
"הו, הנה את, יפה שלי," אימא אמרה ותפסה בפני עם שתי ידיה.
לפתע צץ בראשי הרעיון להגשים את חלומי ולצעוק עליה שלעולם לא תקרא יותר לטיילור שתצא איתי ל"ריצת בוקר", אבל אימא באותו היום נראתה עייפה יותר מתמיד, וזה למה השארתי את מילותיי בפי ועליתי לחדרי אחרי שהשתחררתי מידיה ההדוקות של אמי.

"תיראו, תיראו, מי פה…" דרייק –"מקובל" השכבה- דיבר אלי.
"Sup…" עניתי.
"למה הגעת באיחור?" שאל בחיוך זחוח.
הוא ניראה כמו בחורה ונשמע כמו בחורה. אני לא מבינה מה כול הבנות מוצאות בו.
"למה מי אתה שצריך לדעת? המורה?" שאלתי בגבות מורמות. "לא, אז בוא נשאיר את זה ביני לבין עצמי, או בין המורה אם נצטרך…" התחלתי ללכת לכיוון הלוקר שלי.
למה הוא פתאום שם לב אלי?! חשבתי תוך כדי הליכה כשלפתע נתקעתי בשון –שפוט של דרייק.
"תגידי למה אחרת היום?!" שאל.
"תגידו למה כולם מתחקרים אותי היום?" אמרתי, מחווה תנועת ידיים שאומרת: 'נימאס לי'.
"לא כ-"
"את האמת, לא כול-כך אכפת לי, אז זזזזזזוווווז, כי אתה על הלוקר שלי!!!" העפתי אותו בדחיפה.
"תקשיבי שנייה!" שון מתעקש.
איזה חתיכת קוץ בתחת! חשבתי בגלגול עיניים.
"יש לך דקה," אמרתי ולרגע שמחתי מהעובדה שסוף-סוף פעם בחיים שלי אני יכולה לנצל את העובדה ששון לרשותי.
"אוקי, תקשיבי, דרייק אמר לי לבדוק אם זה קשור לטיילור, כי את יודעת שהוא מת עליה…" הוא הסביר מהר מפחד שהזמן שלו יגמר. "אז באתי אלייך כדי לשאול אותך, אבל את לא עונה לי!"
"מעצם העובדה שהקשבת לפקודה שלו, ובאת להטריד אותי, אני לא עונה לך!" הסתובבתי אל הארונית שלי במטרה להוציא את הספרים לשעה הבאה.
"נו בבקשה!" הוא נפל על ברכיו מתחנן.
"זו רק אני או ששמעתי ציפור?" רציתי לענות אותו עוד קצת.
"אלכס! זה שון! תקשיבי בבקשה!" אגלי זיעה התחילו לבצבץ על מצחו. "רק תאמרי 'כן' או 'לא'."
לא עניתי, עשיתי את עצמי מחפשת משהו במסדרון.
"אלכס!!!" הוא צרח. ריחמתי עליו.
"הו, שון, היי אתה עוד פה?" שאלתי מביטה בילד המסכן אדום מרוב עייפות וזעם.
"דבר אחי, בלעת את הלשון?"
בום!
בחבטה עצומה שמכאיבה לגבי באופן מטורף, הוצמדתי אל הלוקרים כשהפנים שלי מופנים אל דרייק.
איכס, הוא לא פחות מכוער מקרוב.
"פעם שנייה היום…" אמרתי וניסיתי להראות לו שאינני פוחדת ממנו, ממש לא ממנו.
"אפשר לומר." הוא חייך חיוך ערמומי והסיט את שיערי אל מאחורי אוזני.
היינו ממש קרובים, קרובים כול כך שזה לא מצא חן בעיני.
"תעשי טובה וספרי לי אם בילית עם טיילור הבוקר…"
רציתי לירוק לו בפרצוף, הילד היה דוחה במידה לא מוסברת.
"על גופתי המתה."
"את משגעת אותי!" הוא צרח והבל פיו הגיעה ישר אל אפי, ודי התפלאתי שהיה בריח מנטה. הוא מקפיד לצחצח.
"בוא נקווה שאני האחרונה, כי זה לא כול-כך מהנה להיות דבוקה אל הלוקרים כששדה הראייה שלי חסום בגלל פנייך המכוערות!" לא חשבתי שאני מסוגלת לזה.
מסביבי נשמעו קולות מתח והיה אחד שהגיב: "אוו… זה בטח פגע."
חייכתי חיוך אפל. "מקווה שזה פגע בול."
דרייק הזעיף פנים והיה נראה שזה מאוד לא מצא חן בעיניו.
פעם ראשונה שמשפילים אותך ככה? הא, דרייק?
לפתע הרגשתי אחיזה מהודקת במפרקת כף ידי ומיד אחר כך נגררתי אחרי דרייק אל חצר האחורית של בית הספר. דרייק הושיב אותי בחוזקה על האבנים וניראה לי שנגרם לי נזק לא טבעי לישבני.
"אלכס, את לא מבינה שאם את לא תדברי עכשיו, אני אגרום לך לדבר בכוח, ובצורה שלא כול כך תאהבי…" הוא ניסה לשכנע אותי והיה שמץ של איום בקולו.
שחרר אחי, לא אדבר. לעולם. טיילור גם חושבת שאתה בחורה.
"אוקי, אם את מתעקשת." הוא משך בידי בחוזקה כלפי מעלה כך שקמתי על רגלי בחדות ומעט איבדתי משיווי משקלי. דרייק אחז בגבי התחתון וקירב אותי אליו, ממש הצמיד וזה הגעיל אותי וכול כך רציתי להירתע ממנו, אבל הייתי צריכה לעטות את מסכת 'הקשוחה והלא פחדנית'.
קיבצתי את כול הכעס והזעם שיש לי על אותו הנער ומיקדתי אותו במבטי אליו. זווית שפתיי התמתחה מעט לחיוך שראיתי שהעברתי בו צמרמורת של פחד. לצערי הוא היה דבוק במטרתו ורק נס היה מציל אותי.
הוא התקרב אל פני והתחיל לרפרף עם שפתיו על שלי.
"את יודעת, אני נותן לך הזמנות להתנצל ולתת לי תשובה," הוא לחש קרוב לאוזניי.
"אם אתה כול כך אמיץ, למה שלא תלך אתה לטיילור ותשאל אותה?"
זהו פה נתתי לו את המכה שהיממה אותו לכמה שניות עד שחזר לעצמו והבין שהתגריתי בו.
הוא התקרב לאט-לאט עד שכמעט שפתינו נפגשו, אבל כנראה זה היה יום המזל שלי והנס שהתפללתי אליו בלבי הופיעה.
"דרייק? אלכס? מה הולך פה?!" אני ודרייק קפצנו בבהלה. הסתובבנו לראות מאיפה בקע הקול, אבל כבר ידעתי בדיוק למי הוא שייך: גברת בלו, המורה להיסטוריה וגיאוגרפיה.
"אני דורשת הסברים עכשיו! או, לא, יותר טוב, לכו לחדר המנהל! אתם לא יודעים את החוקים?" היא משכה בידי והובילה אותנו לכיוון הכניסה האחורית של הבניין המרכזי. היא לא עזבה אותי עד שהגענו לחדר המנהל בזמן שהיא ממלמלת לעצמה עד כמה מגעיל הנוער של היום.
זה היה מביך, חשבתי לעצמי וחיוך קטן התפלש לשפתיי. אבל זה הציל אותי משפתיו החלקלקות והמגעילות של דרייק, ועל זה אני חייבת לגברת בלו המון תודות.
"סליחה, מר פלצ'ר?" המורה דפקה על דלתו של המנהל ופתחה חריץ כדי לראות את המתרחש בפנים. "סליחה על ההפרעה, אבל תפסתי שני ילדים בזמן מעשה מביש ומזעזע, אחד עם השני-"
"את יכולה להגיד 'התנשקו', גברת בלו, זה לא יהרוג מישהו," המנהל קטע את דבריה בחיוך משועשע. הבחנתי בגברת בלו מחווירה, עיניה נעשו ריקות ולפתע נראתה זקנה יותר מגילה המקורי.
מר פלצ'ר סימן לי ולדרייק לשבת בשני כיסאות ריקים שהיו מול שולחן עבודתו. בחדר של המנהל יש לי היסטוריה ארוכה ומצחיקה. אני מאוד מעריכה את מר פלצ'ר שאינו מנהל-מפלצת כמו שיש בכול בתי הספר, הוא מתחשב גם אם אני נמצאת בחדרו בפעם המאה פלוס.
כשהתיישבנו שמרתי מרחק מסוים מדרייק לשני מטרות, הראשונה והברורה מאליו, נגעלתי ממנו. והשנייה, כדי להראות למנהל שאין לי שום קשר רומנטי עם הנחש הזה.
"טוב, אני לא צריך לחקור אתכם, נכון? אני מודע לכך שמדובר פה בנשיקה." המנהל שילב את ידיו מעל כרסו הגדולה.
"למעשה-" התחלתי לדבר כדי לתקן מעט את המשפט ולהאיר את אור ה"אשם" על דרייק.
"זאת הייתה נשיקה…" דרייק קטע אותי מהר. "רק נשיקה."
ואוו, מי ישמע, דרייק מפחד! חשבתי לעצמי וצחקתי בלבי שהוא אכן חיוור כסיד מלקבל איזה עונש תמים.
"ריתוק לא יעזור, נכון אלכס?" הוא הביט בי והרים גבות מצפה לתשובה. [כול הקטע הזה, קרדיט לבת-דודתי.]
"כלל וכלל לא, כבר הבאת לי יותר מידי ריתוקים," אמרתי בחיוך חמוד ככול שיכולתי. "הריתוק הבא יהיה לשנה שלמה."
"להעתיק אלף פעם 'לא מתנשקים בבית הספר'?" היא ניסה למצוא פתרון אחר.
"שנינו יודעים שאני לא אעשה את זה."
"לנקות את הכיתה?"
"לא סיכמנו שהעונש הזה נועד אך ורק למקרים כשאני שוברת משהו במעבדה, או משהו כזה?"
מתי סיכמנו על זה?" המנהל כיווץ את גבותיו מנסה להיזכר.
"כשבטעות עשינו ניסוי ושרפתי חצי מהשולחן שלי, והפלתי המון מבחנות…"
וואו, אני מוכשרת.
"טוב גברת פארקר," הנה הסימן שחיכיתי לו; הוא נאנח, סימן שהוא נכנע. "אני לא יודע מה לעשות איתך" הוא משך בכתפיו כאילו אין לו עוד רעיונות לעונשים.
"מה דעתך על שחרור?" שאלתי בהרמת גבות תמימות כאילו זאת לא הייתה התוכנית שלי מלכתחילה.
"נראה לי שאת תצאי מזה נקי הפעם, משוחררת." הוא נפנף בידו שאלך ואני מיד קמתי על רגלי. "ואני לא רוצה שזה יחזור שנית, הייתי מובן?" הוא הוסיף כשהייתי ליד הדלת ועמדתי לצאת.
"כשמש."
כשהייתי מחוץ לחדר הספקתי לשמועה: "ובנוגע אלייך דרייק…" קולו של המנהל הופנה הפעם אל דרייק שישב בכול זמן הדו-שיח שלי עם המנהל בשקט וניסה לעשות את עצמו בלתי נראה.
"אבל, אבל, זה לא פייר! גם אני הייתי אצלך הרבה פעמים!" דרייק התלונן שאני קיבלתי את חופשי ביושר.