Let me go- פרק 26

פרק 26-
״אנג׳י!״ שון קרא לי לעזרה, בהכנות ליום הולדת 18 שלי.
הוא כל כך השתנה בשנה בשנה האחרונה, נעשה גברי יותר מכל בחינה.
הוא מסר לי ארגז בקבוקי בירה, כדי שאשים בצד.
״למה אתם כל כך טורחים? זה סך הכל יום הולדת.״ אמרתי בגלגול עיניים.
״זה לא סתם יום הולדת. זה יום הולדת 18! מהיום את עצמאית.״ אמר שון בעקשנות אך עם זאת בחיוך רחב ואוהב.
״אבל אין מספיק מקום בדירה ו..״ התחלתי להגיד אבל שפתיו פגשו בשפתיי לנשיקה ארוכה, קטעו את דיבורי.
הוא הרבה לעשות זאת, לקטוע אותי בנשיקה, אבל אהבתי את זה לשם שינוי.
״אולי תעשו משהו במקום להתמזמז כל היום?״ אמרה שר בגלגול עיניים. גם היא התבגרה מאוד באישיות, אבל עדיין נשארה הערמומית, הילדותית והתחמנית מבין כולנו.
אני ושון התנתקנו, נכנסים לבית עם ארגזים של בקבוקי בירות ושמפניות.
כולם היו עסוקים בהכנות, הזמנו בערך שבע מאות איש, והיינו צריכים לדאוג להכל, לכיבוד, למוזיקה, לשתייה.
אחרי שסידרנו את המקום וערכנו אותו, אחרי שהוצאנו את הרהיטים ואביזרים שעלולים להיהרס, ישבנו במרפסת הגדולה, המשותפת לכולם.
״טוב אז, הגיע הזמן למתנות של הילדת יום הולדת. לא?״ שאלה ג׳ס, ויצאה מהמרפסת.
היא חזרה עם איזהו בגד שהיה מכוסה בכיסוי שישמור עליו.
״אני ואריק חשבנו על זה, אין לך שמלה נורמלית להיום בערב. אז זאת המתנה שלנו, לא רק להערב, אבל במיוחד.״ היא אמרה בחיוך והוציאה את הכיסוי, ולמולי נתגלתה שמלת מיני בצבע סגול, שהייתה נראית פשוט מושלמת, הבד היה נראה קליל ונוח, והיא הייתה מעט חשופה אבל לא מאוד, בדיוק לטעמי. הצבע גם הוא היה יפהפה, כזה שמדגיש את עיניי הזהובות.
חייכתי חיוך ענק, כמו ילדה שקיבלה סוכריה.
״ואו, אני… תודה לכם!״ גימגמתי מהתרגשות. קרוב לודאי שזה עלה להם הרבה, ולא רציתי שישקיעו כל כך הרבה, אבל עם זאת לא היה לי מה לעשות.
״אני וקנדל קנינו לך בושם וקרם גוף של וואן מיליון, כי את אחת למיליון.״ אמר ליאו וקרץ לי, צחקתי והודתי להם, כשהם נתנו לי את הערכה.
״טוב אז, תורנו אני מניחה. קנינו לך סמארטפון. כך תוכלי להיות איתנו בקשר גם בשעות הבודדות שאנחנו נפרדים לעבודה.״ אמרה שר ונתנה לי סמארטפון לבן, אייפון.
הודתי לכולם, לא ציפיתי שהם ישקיעו בי כל כך.
אני זוכרת שימי ההולדת שחגגתי בעבר היו שונים במאה ושמונים מעלות.
לעולם לא חגגתי את יום ההולדת, מלבד מסיבה מצומצמת של 3 ילדים שהגיעו ליום הולדת השלישי שלי, אבל זה היה לפני הרבה צרות ולפני הרבה ילדים שבאו לעולם, זה היה כשרק אני ובלה היינו, ואולי גם בראיין.
הסיבה שלא חגגתי לעולם הייתה פשוטה, כמו שלהורים שלי לא היה מספיק כוחות וזמן לטפל בילדים שדאגו להביא בקצב מטורף, כך גם לא היה להם זמן ומקום לעשות לי משהו.
המקסימום שיכלו לעשות זה שאחד מהם ישאר בבית והשני יבלה איתי במשך שעתיים בלונה פארק. אבל מאז שנכנסתי לשגרת בית ספר, זה לא קרה יותר.
אם ציפיתם שהמתנות מפצות על העוול, אז לא, הן לא, טעיתם.
המתנות בדרך כלל היו חבילת טושים או איזה צעצוע טיפשי אחר. גם כשחגגתי יום הולדת שתיים עשרה נתקעתי עם משהו שלא שווה יותר מכדור. הנחמה היחידה במתנות האלה הייתה שלא הייתי מחויבת לחלוק עם שאר אחיי ואחיותיי.
ושלא תבינו לא נכון, היינו עשירים.
גרנו באחוזה ענקית באיילינוי, חיינו כמו מלכים, מבחינה כלכלית.
אבל רדפנו אחריי הזמן וההספק, מרדף שתוצאותיו היו ידועות מראש.
זה היה כמו ללכת על הליכון במהירות בינונית, אבל מתישהו הכוח אוזל, ונדמה שההליכון מאיץ את מהירותו.
כך זה הרגיש, המרדף אחרי הטיפול והניסיון להספיק להגיע לכל מקום.
״בואי.״ שון לקח את ידי לאחר שכולם התפנו מהמרפסת, לוקח אותי ליציאה מהבית.
הוא לקח אותי לפארק העירוני, אך לא היה אף אחד שם.
הייתה שקיעה, גיחכתי על שזה כל כך קיטשי, כשהייתי רואה את הקיטשיות מהסרטים הייתי שונאת את זה, אבל פתאום כשאני חווה את זה, אני אוהבת את זה.
הוא הוציא קופסה אדומה.
היינו קרובים.
הוא פתח את הקופסה, והביט בי צופה בתוכה.
הייתה שם שרשרת זהב עם תליון יהלום בצבע שמנת, בצבע של פנינה.
השרשרת הייתה כל כך זוהרת, נדמה היה כאילו שיש באפשרותה לזהור בחושך.
רכנתי לנשק אותו, אך הוא עצר אותי.
הוא סימן לי להביט בה, וסיבב אותה. היה חרוט שם רשי התיבות של שמותיינו, ׳אש׳.
״אנחנו ביחד באש ובמים, אנג׳ל. לתמיד.״ הוא לחש לאוזני.
ליבי דפק בעוצמה רבה, פי מיליון מהדפיקה כשאני סתם רואה אותו.
כל מילה יכלה רק להרוס לנו את הרגע.
פשוט הבטנו אחד בשני בחיוך, נותנים לשפתיינו להיפגש.
״יום הולדת שמח מלאכית.״ הוא אמר לי, מביט בעיניי.
״ואו!״ שמעתי את שון מלמל כאשר יצאתי מחדר המקלחת, מוכנה.
הייתי לבושה בשמלה הסגולה, נעלתי עקבים שחורות, וענדתי את השרשרת ששון קנה לי.
התאפרתי באיפור עדין, שהדגיש את עיניי הזהובות המיוחדות.
שיערי היה אסוף בקוקו חלק ומתוח.
״את כל כך יפה.״ הוא מלמל.
הרכנתי את ראשי ממבוכה, לעולם לא חשבתי שאני יפה, אף אחד לעולם לא אמר לי את זה, מלבד שון שנהג להגיד לי את זה כמעט בכל יום, בכל הזדמנות שניתנה לו.
כשיצאנו מהחדר, כמעט כל המוזמנים הגיעו, הם הביאו מתנות או כסף, אמרו מזל טוב או משהו בסגנון, ופנו לאלכוהול ולריקודים.
אחרי כשעה שקיבלתי את פניי האורחים, שכללו את החבורה המורחבת של השכבה בתיכון, וחברים נוספים שרכשתי עם הזמן, רקדתי כאילו אין מחר.
הרגשתי בעננים, הרגשתי כאילו הזמן עוצר מלכת, כאילו לא אכפת לי מכלום, רק להמשיך לרקוד ולצחוק ולהינות עם החברים שלי.
״מסיבה אש!״ שר צרחה כשהשירים מושמעים בווליום מטורף.
״כן אה?״ ליאו הסכים איתה ולגם מהבירה שהייתה בידו.
״את נהינית?״ שאל אותי שון, מצמיד אותי קרוב אליו.
״ברור!״ צרחתי, לוגמת עוד מהכוס העשירית שלי כבר.
הוא לקח את ידי ורקדנו, ומאז אני רק זוכרת שצרחתי ורקדתי המון, שהאלכוהול שלט בי באופן מוחלט, ושכל האורחים חזרו לביתם מחוקים לגמרי.
כשקמתי בבוקר, או למען האמת בצהריים, מצאתי את עצמי על הרצפה עם הנגאובר מטורף.
מסביבי היו כולם, שון, דני, שר, ג׳ס, אריק, ליאו, וקנדל, גם הם על הרצפה.
הערתי אותם, נותנת להם כדורים נגד כאבי ראש, וכוסות מים.
הם קמו באיטיות, התקלחו ועשו אירגוני בוקר רגילים.
״אז איך זה להיות בת 18 מותק?״ שאל שון מנשק ללחיי בעדינות.
״כמו להיות בת 17.״ צחקתי.
הוא הרים אותי עליו, נותן לי נשיקה ארוכה וסוחפת, אוחז במותניי.
החזקתי בעורפו, מעמיקה את הנשיקה.
״מת עליך.״ לחש לאוזני ואז נתן לי נשיקה קטנה שם.
הצמדתי את ראשיינו, יכולה להרגיש את נשימותיו.
הוא נישק לשפתיי נשיקה עמוקה, גורם לי להרגיש טוב מאי פעם.
ואז, באופן כבר לא כל כך מפתיע, הדלת נפתחה.
כאילו יש להם איזשהו חוש להצטרך משהו בדיוק כשאנחנו מתנשקים.
״אנג׳ל, את יכול..״ אמר ליאו וכשקלט אותנו מתנתקים ומתנהגים כאילו לא קרה כלום, גירד בעורפו במבוכה.
״אני צריך אותך שנייה.״ אמר אחרי כמה שניות של התאוששות מהמצב.
״אני באה.״ אמרתי וקמתי מהמיטה, מעיפה לשון חיוך קטן.
״מה היה כל כך דחוף?״ שאלתי משלבת ידיים, כשהגענו למרפסת.
״אני לא יודע אנג׳ל, אני צריך התייעצות.״ התחיל.
״זה יום השנה של חברה של קנדל שנפטרה, והיא תמיד עצובה ביום הזה. אז חשבתי לקחת אותה לאנשהו, לעודד אותה קצת. אבל מצד שני היא לא תרצה לשמוח ביום השנה של חברה שלה. אז חשבתי אולי תתני לי רעיונות איך אוכל לגרום לה להרגיש טוב יותר.״ המשיך.
חייכת חיוך חם.
״אני מציעה לך לשאול על החברה הזאת, לגרום לה לספר חויות איתה. זה משחרר, זה גורם למחשבות לצאת החוצה. אתה יכול גם לראות איתה סרט או משהו כדי להשכיח את זה ממנה.״ הצעתי בחיוך. הוא היה מרבה להתייעץ איתי, והיה גם החבר הכי טוב שלי בבית, מלבד שון, כמובן.
״אתה כל כך עוזר לה, אני ממש שמחה שהיא הכירה אותך. היא הייתה צריכה מישהו כמוך כדי להתאזן.״ אמרתי בחיוך.
״ואת חושבת שלא עשית כלום לשון? הוא השתנה מקצה לקצה, הכרתי אותו עוד כשהיה בברזיל, וזה היה כל כך דבילי המשחק הקטן שהיה ביניכם לפני שהפכתם לזוג. הייתם כאלה ילדים.״ גיחך.
גילגלתי את עיניי.
״עזוב אותנו עכשיו, יש לך מה לעשות עכשיו, לא?״ אמרתי, טופחת בחוזקה על כתפו לזירוז.
״תודה אנג׳.״ אמר בחיוך ונכנס הביתה, כשאני אחריו.
נכנסתי שוב לחדר, שון שיחק באייפון החדש שלי.
״חצוף, מישהו הרשה לך לגעת ברכוש שלי?״ אמרתי לו בנימה מזויפת.
״בואי.״ קרא לי לשבת לידו.
״אז מה? איזה מסיבה זאת הייתה, נכון?״ אמרתי בהתלהבות.
״נהניתי, אבל תתפלאי או לא, ההכנות היו יותר כיפיות.״ אמר.
״נו בטח, התמזמזנו כל הזמן.״ גילגלתי את עיניי.
״גם, אבל לא רק. היה מצחיק לראות את שר מנסה לסחוב שלושה בקבוקי בירה מסכנים כשאת סחבת ארגז.״ אמר וצחק.
מרפקתי אותו.
״היי! זה לא אשמתי שהיא פרינססה! אני לא מהבחורות שמתלוננות על כל פיפס קטן, ובוכות על זה!״ אמרתי במעט עצבנות.
״את באמת לא בחורה בקטעים האלה.״ הוא מלמל, יודע שזה ירגיז אותי.
״סליחה?״ אמרתי בכעס מזויף.
״אני סתם צוחק אהובתי. אבל בינינו, את לא מהבחורות הקרציות שמתבכיינות על כל דבר.״ אמר ושם את ידו על ברכי.
הרכנתי את ראשי בחיוך קטן.
״טוב, ככה זה כשמגדלים 20 ילדים בגיל כל כך צעיר.״ אמר בהבנה.
מיד החיוך ירד, והבטתי בו בשוק טוטאלי.
אני לא סיפרתי לאף אחד שיש לי 21 אחים ואחיות, ובטח לא שגידלתי אותם.
הוא יודע יותר ממה שסיפרתי לו.