lost- פרק 17

הפרק מוקדש למשי, היפה בנשים, יותר מידי יפה סמכו עליי. אז בלי שפיר תדע, את אישתי מספר 5 לפי דעתי אני לא אספור בפומבי אבל נספור אחרי זה את יודעת.. בקיצור אני מקווה שכולכן תאהבו את הפרק.
לאביו גירלס♥

נקודת מבט דיאן:
"תיאה," אמרתי וקולי קפץ מהבהלה. תיאה עמדה מאחורי, עיניה היו מלאות בעצב ולחייה הרטובות העידו על בכי. קמתי מהדשא וחיבקתי אותה. הייל הביטה בה וסרקה אותה, היא לא סומכת על כל אחת ובטח שלא כל אחד.
"תעזרי לי," תיאה מלמלה בשקט וחיבקה אותי חזק. היא נפלה מידיי על הריצפה וזעקת כאב נשמע ממנה, דמעות זלגו על לחיי, הכרתי את הצעקה הזאת, את הזעקה, את הכאב. הכאב שאני מרגישה בחודש האחרון, זעקה שאומרת שאתה חזק יותר מידי ואתה נופל. נשבר. שאתה לא יכול להילחם יותר. שמשהו בך נסדק ואי אפשר לתקן.

"עכשיו, מה קרה?" שאלתי את תיאה וסירקתי את שערה הגולש. לקחנו אותה אלינו הבייתה, הייל הכינה לה לאכול ואני הבאתי לה בגדים. ברק לא נמצא וזה מקל על המצב כך שלא יהיה לו יכולת להתנגד, הוא לא אוהב זרים בבית, והכוונה בזרים זה שהם לא חלק מהלהקה שלו.
"התאהבתי." תיאה אמרה בפשטות ומשכה באפה, עינייה זהרו ורצו לבכות עוד, הן נצצו מהדמעות.
"ומה רע בזה?" שאלתי בחוסר הבנה, הייתי רוצה להתאהב עד כאב, אני מאוהבת עד כאב, אהבה שמכאיבה ושורפת. אני חיה למען הרגעים הבודדים האלו, הנשיקות החטופות שהיו עם ריאל ועכשיו אלה שעם ברק, הפחד והמסתורין. כל מה שבאמת מאתגר מושך- מה שאסור.
"התאהבתי במנהיג של הלהקה שלנו, של החתולים. התאהבתי בדין." תיאה התייפחה והניחה את ראשה על ברכיי.
"חתולים? את חתולה?!" שאלתי בהלם, מזועזעת. קמתי מהמיטה והבטתי בה, השנאה אליהם, מהסיפורים היה חזק, אבל הכרתי את תיאה עד כדי כך שלא יכולתי לשנוא אותה.
"כן, אליה אחותו של דין. רגע, לא ידעת? את נחשבת לבוגדת אצלנו בשכונה." אמרה בפשטות ופערתי את עיניי.
"את גנבת לאליה את החבר." אמרה והביטה בעיניי.
"גנבתי? הוא מעולם לא היה שלה." אמרתי והיא משכה בכתפייה.
"אני שמעתי עלייך סיפורים, אבל אני מחבבת אותך בגלל ההתנהגות שלך אליי. בגלל האמינות שלך ובגלל שעדיין לא העפת אותי מכאן לאחר שגילית מי אני ומאיפה באתי." היא אמרה וקמה מהמיטה.
"את זקוקה לעזרה ולמנוחה. אף אחד כאן לא נוטש מישהו שזקוק לעזרה." אמרתי והתקדמתי לדלת.
"תנוחי, אני אטפל בברק." אמרתי ויצאתי מהחדר.

"ברק," אמרתי והתיישבתי על ידו, ליטפתי את ידו החשופה שהונחה עך בטני. הרמתי את ראשי לכיוונו והבטתי בו, מחכה שיפתח שיחה.
"מה?" שאל וחייכתי חיוך קטן, חודשיים כמעט שעברו, והוא מכיר אותי טוב, טוב מידי.
"מה מה?" שאלתי, הוא יודע שאני צריכה משהו, הוא הביט בי וסימן לי להמשיך, נאנחתי ונישקתי ללחיו.
"תיאה, היא," התחלתי וחיפשתי את המילה הנכונה.
"חתולה, יודע." אמר וסיכם זאת.
"היא נשארת פה. היא זקוקה למקום להיות בו." אמרתי והתנתקתי ממנו.
"לא. הם הפכו אותי לבוגד, הם פגעו בי, אני לא אתן להם יד או עזרה קרח." אמר והסיט ממני את מבטו.
"לעולם לא ננטוש מישהו שאין לו לאן ללכת, לא משנה מה, אנחנו נעזור. כי אנחנו יודעים מזה להיות בעולם ללא מקום. אתה לימדת אותי את זה בחודשיים האלו, לקחת את חן תחת חסותך סתם. כי הוא הסתבך שוב." אמרתי וקמתי מהספה.
"לא משנה, הוא חבר שלך. עוזרים לו." אמר וקם מהספה גם הוא. הוא שנא את הריבים שלנו, כי רוב הפעמים אני צדקתי.
"תיאה היא נערה, היית שקט אילו זאת הייתה אני ברחוב? אוקי. תן לה את החדר שלי והמקום שלי אני אסתדר ברחוב." אמרתי ועקפתי אותו, התקדמתי לדלת ונעמדתי.
"אין דרך חזרה ברק." אמרתי והנחתי את ידי על הידית.
"בסדר, היא נשארת." אמר באנחה וחייכתי חיוך ביני לבין עצמי, ברק לא ידע איך להתמודד עם רגשות אשם, הוא ראה כבר מישהי שמתה מהקור, הוא פחד להכניס אותה, היו שמועות שהיא רצחה אנשים בשביל הכיף, המשטרה הייתה אחריה, בדיוק הלהקה החלה בגנבות והיא הייתה מפלילה אותם בשניה הראשונה. לילה לאחר מכן, היא נהרגה. התעללו בה.

"את מנצלת את זה, את הרגשות שלי אלייך. את זה שאני השפוט שלך, הקורבן שלך. שאני אלך אחרייך כעיוור, בחושך. אני אמות למענך. אני יודע מה השם שלי ברחוב. אני לא אחד של בחורה. אבל את החזקת אותי קצר, יותר מידי. שפחדתי לאבד אותך, שתחמקי בין אצבעותיי. הייתי נשאר ועדיין, ער בלילות. מהפחד שתברחי אליו. הוא נתן לך הכל, כסף, חינוך, אוכל וקורת גג הרבה יותר טובה משאני מציע, אחת שאין בה נזילות בגשמים או קירות שהעובש צועק מהם. הוא נתן לך את כל מה שאני לא מסוגל לתת. כי אין לי." ברק אמר ונישק את לסתי התחתונה.
"אני לא מחפשת שלמות, לא כסף רב ולא זהב. אני מחפשת אמת, אל תשקר לי, תהיה שלי בלבד וזה מספיק לי." מלמלתי ונישקתי אותו נשיקה על הלחי.
"אני שלך ואני לא אפגע בך." אמר והביט בסכין החדה שהייתה על השולחן.
"ברק, לא." אמרתי בקול חלוש, לא היו בי כוחות יותר.