Lost – פרק 2

"אוקי, הפעם אני כן מבקשת ממכם לדבר. בואו נתחיל מההתחלה," קלאודיה אמרה והביטה בי ובריאל.
"אני לא מבינה למה אנחנו פה. אנחנו לא זוג ולא נעליים." התפרצתי לדבריה בכעס, כעסתי על כך שריאל מתנהג כאילו אנחנו זוג, גם עכשיו, שהוא מנסה להחזיק לי את היד. אבל יותר מזה פחדתי שמהמגע הכי קטן, אני אשבר לידו.
"למה אתם לא זוג לדעתך דיאן?" קלאודיה שאלה וחיכתה לתשובה. היא פרסה את ידייה לצדדים ומשכה בכתפייה, כאילו שהתשובה ברורה לחלוטין.
"כי אין בינינו אהבה." אמרתי בעצבים וגילגלתי את עיניי, ריאל הביט בי אך התעלמתי ממבטו שרף את גופי. ידעתי שקשה לו לשמוע זאת, בדיוק כמו שלי לומר זאת.
"ריאל," קלאודיה אמרה ופנתה לריאח בחצי חיוך.
"צא בבקשה, אני רוצה לדבר עם דיאן. לך תסתובב," אמרה בחיוך תמים והביטה בחלון, הגשם דפק עליו בחוזקה ולא נראה שהוא התחלש בקרוב.
"או שתשב בחוץ ותחכה." אמרה בהיסוס, ריאל הנהן, נעמד ויצא מהחדר.
"בואי תספרי לי עלייך דיאן." אמרה וגיחכתי. אם יש משהו שמאפיין אותי זה שאני לא מדברת על עצמי.
"אולי נתחיל, מאיפה את מפחדת כל כך? אולי מאהבה?" שאלה וקמה מהכיסא עליו ישבה, היא החלה להסתובב בחדרי, נעצרה ליד הסיפריה.
"אולי משהו מהעבר, אולי זה ההורים שלך. מה מפחיד אותך דיאן." אמרה בקול, איגרפתי את כפות ידיי לאגרופים קטנים ונשכתי את שפתי התחתונה, הדם השתולל בגופי ואילו הזכרונות הכו במוחי. הכאב לזכור ולהודות בעבר שלך כואב מידי.
"מה את רוצה לדעת? שאותי נטשו בבית החולים?! שלי לא הייתה ילדות זהב? מה את חושבת שאת? יודעת הכל?!" התפרצתי עליה בעוד היא חייכה, דמעה זלגה במורד לחיי ומחיתי אותה בעזרת ידי. צמרמורת עברה בגופי, מעולם לא סיפרתי על כך לאיש. הרגשתי חשופה, פחדתי מזה. תמיד פחדתי לדבר על העבר שלי. שהורי נטשו אותי בבית החולים לאחר לידתה של אימי. פחדתי שריאל יבין עד כמה אני לא מספיק טובה למענו, מעולם לא ידעתי לכתוב ולקרוא עד שהכרתי את ריאל שלימד אותי לאט לאט. כשמישהו יודע על העבר שלך זה כמו קלף נגדך, להיות חשוף לכל. זה הפחיד אותי.
"נטשו אותך?" היא שאלה בהלם והתיישבה לידי, הנהנתי בראשי.
"את תספרי לו?" שאלתי ורעד נשמע בקולי.
"את אוהבת אותו, נכון?" שאלה והפעם היה תורי לעמוד.
"נגמר לך הזמן." אמרתי בחיוך והתקדמתי לדלת.
"דיאן, את מוזמנת לכאן, תמיד." אמרה והרגשתי את מבטה עליי, היא מרחמת עליי. כמו כל אחד שידע את עברי.
"את תספרי לי מה היא אמרה לך?" ריאל שאל והתקדם לעברי, מנסה לצמצם את הפער בינינו.
"אם אני אספר לך, אטצרך להרוג אותך." אמרתי בציניות ונעצרתי מול דלת הכניסה של הלובי, הגשם לא פסק לרגע. אהבתי את הגשם, הוא מבטיח שאחריו יהיה שמש, יהיה אור. שהרע והכאב לא תמיד. שזה יחלוף.
נשמתי עמוק ופתחתי את הדלת, הלכתי במהירות לכיון המכונית השחורה של ריאל.
"עצרי." ידו החמה של ריאל לפתה את בטני, הקור שעטף את גופי מהגשם לא הזיז לי יותר, הרגשתי את גופי מתחמם מהמגע.
הסתובבתי באיטיות, פניו היו צמודות לשני.
"תספרי לי." ביקש וליטף את שיערי הרטוב. פניו היו רטובות מהגשם אך לא נראה שזה משנה לו.
"אני לא מספרת לך," אמרתי ושפתי החלו לרעוד מהקור. גופי קפא וכך גם ידו.
הוא התקדם לעברי, ליבי פעם בחוזקה, עד שזה כאב. רציתי אותו עד כאב, תמיד ידעתי זאת. בנשיקות הקטנות שלנו, החיבוקים שלנו, כל דבר בו גרם לי להתגעגע ולרצות אותו. "אני לא מיוחדת מספיק," אמרתי והתרחקתי ממנו. עד כמה שרציתי את ריאל, פחדתי לשבור את ליבי יותר. הפחד של אחרי הנשיקה משתק את גופי.
"את הכי מיוחדת בשבילי דיאן, אל תתני שיאמרו לך אחרת." אמר ושיחרר את ידו מעליי, הוא התקדם לעבר המכונית ונכנס לתוכה. הרגשתי שאני נופלת, שאם הוא לא לצידי הוא חסרת הגנה.

"מי את?" שאלתי בחורה שהייתה די נמוכה לידי, שיערה השחור פחם הגיע עד לאמצע גבה, היא לבשה חולצת בטן ומכנס שחור פחם שהיה משוחרר ואוורירי. היא הסתובבה וכבר זיהיתי אותה, הדוגמנית שהייתה עם זוהר.
"ורוניקה, את?" היא שאלה במבט מתנשא.
"דיאן. אגב מבט מתנשא לא עליי חמודה." תקפתי אותה ואילו יכולה לראות ליזריים מהעיניים היא כבר הייתה יורה. עינייה שחורות שאפור מבצבץ מהן, כמו מכשפה.
"לפחות אני מוכרת בסביבה לצד זוהר, את? את הנערה הלא מיוחדת של ריאל. מה את בדיוק?" שאלה ופגעה בנקודה הרגישה ביותר שלי. אני אפילו לא יודעת מה אנחנו, כי אין בינינו כלום.
"היא הכל בשבילי, רוני תתנהגי אליה יפה." ריאל אמר וחייך אליה. הוא עטף את גופי בעזרת ידיו, הרגשתי מוגנת ממנה למרות שלא פחדתי.
"אוקי, אבל שתלמד לא להתעסק עם טובות ממנה," ירקה לעברי והתקדמה לחצר האחרונית. אם הכלבות היו יכולות לעוף, היא יכלה להיות מטוס.
"היא נחמדה, פשוט תני לה זמן להפתח." ריאל אמר.
"לפני שהיא תפתח היא תפתח רגליים," קטלתי אותו והתנתקתי מחיבוקו.
"היא ילדה טובה, תני לה צ'אנס," ביקש באנחה והנהנתי בראשי.
"את תתפלאי כמה היא יכולה להבין אותך." אמר ויצא החוצה. מדהים.

"אני צריכה חברה." אמרתי ביאוש כשהבטתי בטלויזיה באחת הסדרות ששודרו. החברה נחמה את הדמות המרכזית שנשבר לה הלב. לי אין חברה טובה, אותי אף אחת לא מנחמת, אבל זה בסדר יש לי את האוכל שמנחם.
הכנסתי את ידי לתוך הקערה שהייתה מלאה בפופקורן, הוצאתי את ידי מלאה בפופקורן והכנסתי לפי. האוכל מנחם. מנחם את הכמעט נשיקה. מנחם את הרגשות. מנחם שראובן הוא הרבה יותר ממאמן בשביל ריאל אלא כמו אבא בשבילו והוא מחליט את ההחלטות הכי חשובות למענו. פגע בי שראובן לא באמת רוצה בטובתו של ריאל, אלא בכספו.
"הו, את פה." ורוניקה אמרה והתיישבה לידי.
"אנחנו חברות?" שאלתי בגיחוך כשהביטה בי. דבריי הכעיסו אותה מעט אך ניסתה להתעלם מהם.
"אני רוצה דף חדש," אמרה בחיוך מזויף. בחנתי את עינייה, פניה ולאחר מכן גופה. מנסה להבין מה היא באמת רוצה.
"אוקי, ועצה. בנוגע לזוהר." אמרה באנחה. זוהר ואני זה כמו חתול ועכבר, תנו לי הזדמנות לפגוע בו ואני אפגע, אני לא מפספסת. אבל הוא חבר של ריאל, הוא הוכיח את עצמו מספר פעמים.
"דברי," אמרתי ומשכתי בכתפיי. היא חייכה חיוך קטן והחלה לספר לי על המשיכה המינית שלה לגופו החסון. שהיא אוהבת את הדרך בה הוא מחבק אותה. ואפילו שבמהלך הסרט תפסה לה בתחת וניסה להוביל אותה לשירותים אך הצלמים לא נתנו להם להגיע לשם.
"בקיצור, אני רוצה לשכב איתו." אמרה ונחנקתי מהפופקורן, היא אמרה זאת בפשטות, כאילו היא לא מאבדת את תמימותה בזמן הזה, עיניי נפערו והבטתי בה.
"מה?" היא שאלה ואז הביטה בי. משכתי בכתפיי וניסיתי להשכיח את המשפט ממוחי. רעד של גועל עבר בי.
"מעולם לא שכבת!" היא קראה בקול ומיהרתי להשתיק אותה. אומנם אני לא תמימה אבל אני כן שומרת על גופי.
"ואוו. אפילו אני לא יכולה לספור ביד אחת כמה פעמים שכבתי," אמרה בקלות ולקחה חופן של פופקורן בידה.
"ריאל צדק את בסדר, כשאת רוצה." היא אמרה והבטתי בה.
"ואוו. תמסרי לו גם שצדקתי." אמרתי בגיחוך והחזרתי את מבטי לטלויזיה. הסדרה הקיטשית שראיתי הסתיימה והפרסומות קפצו למסך במקומן.

"חזייה אדומה ותחתון תחרה אדום או שבעצם שחור?" ורוניקה התפרצה לחדרי והושיטה לי את תחתוני התחרה המתאימים לחזיות. גילגלתי את עיניי ונאנחתי.
"אדומה תגיד שאת נואשת אליו ולחבר שלו, שחור יגיד שאת רוצה אותו, בשניהם את עדיין תהיי נואשת לחבר שלו." אמרתי וצחקתי. המחשבה היחידה שעברה במוחי מהצהריים היא עליי ועל ריאל. פינטזתי את ידיו נוגעות בגופי, מילות האהבה שהוא לוחש באוזניי. מהשניי שהכרתי אותו הוא טלטל את עולמי. ורוניקה יצאה כדי ללבוש את התחתון והחזייה המותאמים ואני מצאתי את עצמי מחייגת למספר המוכר, שלעולם לא חשבתי שאתקשר אליו, קלאודיה.
לאחר שלושה צלצולים היא ענתה, הפחד שיתק אותי. ניתקתי את השיחה אך קלאודיה לא ותרנית והתקשרה בחזרה אלי בדיוק כמו שקיוויתי.
"קלאודיה?" שאלתי בחשש. לא רציתי עזרה, רציתי לספר למישהו את הסיפור שלי, שלא תשפוט אותי לרעה.
"דיאן." אמרה ויכולתי לשמוע את החיוך בקולה. הפחדים עטפו אותי שוב, חשבתי לנתק את השיחה אבל זה מאוחר מידי היא יודעת שזאת אני.
"אני," התחלתי את המשפט ונאנחתי מעט. מעולם לא ידעתי לבקש עזרה.
"אני מחכה לך. בואי." היא אמרה וניתקה את השיחה, לא נותת לי להגיב. הנהנתי בראשי וקמתי מהמיטה נעלתי את נעלי הבובה השחורות שריאל קנה לי ליום ההולדת שלי, למען האמת מעולם לא חגגו לי אותו, שנאתי את היום הזה. הוא הזכיר לי את כל מה שרציתי לשכוח. ריאל לעומתי בחר יום אחד בשנה והפך אותו ליום הולדתי, בטענה שלא משנה באיזה יום נולדתי באמת, גם ככה אני אגדל בעוד שנה, לא משנה היום.
יצאתי מרחבת הבית לכיון המכונית של ריאל. הוא ישב בחצר האחורית ביחד עם זוהר, לא יפריע לו להיות בלי מכונית.
נכנסתי למכונית והתנעתי אותה.