Lost- פרק 3

הפרק מוקדש לתות, אני היא עזרה לי לכתוב בלי שהיא יודעת שהיא עזרה.
תודה ענקית לליאורושית שעזרה לי לכתוב ונתנה רעיונות לפרק, בלעדיה לא היה לי פרק גם עוד שנה.

החנתי את המכונית בחניון, יצאתי מהמכונית ונעלתי אותה בעזרת השלט השחור. התקדמתי לכיון דלת הזכוכית של הכניסה ודחפתי טותה לבפנים בעזרת כף ידי. כבר הכרתי את הבניין הלבן הזה, קומה שנייה, דלת מספר שלוש, החדר של קלאודיה.

"רוצה לספר לי מה השם שלך?" אישה מבוגרת שאלה אותי והגישה לי כוס ספל חם, לגמתי מהספל לאחר כמה דקות שהבטתי בו בחשש.
"זה שוקו." אמרה וחייכה חיוך חם.
"תודה," אמרתי בנימוס וחייכתי חיוך קטן וחסר תכלית. בחנתי את ביתה בקפידה. בית קטן אך מרווח, סלון בצבע לבן וקירות שמנת.
"איך קוראים לך?" היא שאלה והתיישבה לידי, היא החזיקה בידית הספל הרותח שלה ולגמה ממנו לאט לאט. רגלייה היו משולבות וכתפיה מורמות למעלה, גם ברחוב זה ברור למדי, יש לה מעמד.
"דיאן." עניתי והבטתי בחלון שמאחורי. הגשם לא פסק, לי לא היה דאגה לאחר הבייתה, כי אין לי בית.
"את מוזמנת להישאר פה כמה זמן שתרצי," היא אמרה וקמה מהספה, היא פתחה את הדלת והקור נכנס מבחוץ.
"אני מקווה שתישארי ולא תברחי מכאן, לפחות עד שיחלוף הגשם." אמרה בחיוך והלכה לכיון המטבח.

נעמדתי מול הדלת, נשמתי נשיקה עמוקה והסתובבתי חזרה לכיון המעלית, הפחדים שלטו על גופי ולא נתנו לי להיכנס. מה אם היא כבר החליטה מה אני ומי אני. היא לא צריכה לשמוע אותי כדי להבין שאני פרחחית מהרחוב.
אני מעולם לא בכיתי, מעולם לא טיפלו בי כחליתי בחורף, מעולם לא היה לי איש, עד ריאל. שהעיף עליי חום ואהבה בלי סיבה או בקשה.
"תתאפסי על עצמך." מלמלתי וחזרתי לכיון חדרה של קלאודיה. הנחתי את ידי על הידית והורדתי אותה כלפי מטה. הדלת נפתחה מעט וקלאודיה ישבה על הכורסא שלה כמו תמיד. חיוך חם ואוהב על פניה, הרגשתי רצויה.
"השוקו מתקרר," אמרה במבט משועשע. גיחכתי מעט והתקדמתי לספה, פשטתי את הג'קט מעל גופי והתיישבתי מולה על הספה.
"אני ילדותית כל כך, בבקשה אל תשפטי את זה, השוקו תמיד מילא את החום והמתיקות שהעולם לא תמיד נתן לי. מצאתי בשוקו נחמה." היא אמרה וחייכה, ראו את הכאב בעינייה. הבטתי בשוקו שבכוס הזכוכית. הזכרונות מביתה של הזקנה הכו במוחי, בכל בוקר ליד המיטה היה ספל של שוקו חם, עוגיה ומכתב. מעולם לא קראתי את המכתבים, היא הייתה לי כמו לאם במשך מספר ימים, עד שהגשם פסק.
"הם עזבו אותי, ביום שנולדתי. אדם מבוגר החליט לאמץ אותי, הוא בעצמו היה חסר כל כמעט אבל למרות זאת הוא לא החסיר לי דבר בתור תינוקת. בילדותי הוא היה מלמד אותי למצוא אוצרות בזבל. הוא אהב את המשפט 'זבל של אחד זה אוצר של אחר.' הוא האמין בי. שאני אעשה שינוי ענק בחיים. הוא אמר שהוא הגיע לבית החולים לבדיקות הרגילות, שזה הדבר היחיד שהסכימו לתת לו וכשהוא ראה אותי הוא ראה מלאכית." אמרתי עם דמעות בעיניים ובשקט. עד גיל שבע הוא שמר עליי, עד שהוא מת ממחלה באחד החורפים.
"מה קרה לו דיאן?" קלאודיה שאלה והסתכלה עליי. מחיתי את הדמעה, אבל הדמעה הזו לא השתוותה לכאב שבתוכי. הגעגוע אליו, למילים שלו, לחיבוק שלו בבוקר ולנשיקת לילה טוב בערב.
"מת." אמרתי בשקט והנחתי את כוס השוקו על השולחן.
"את רוצה לספר לי ממה?" היא שאלה והנדתי בראשי.
"לא משהו מיוחד, הוא מת ממחלה באחד החורפים הקשים. בניגוד למה שאת רגילה, אלה שאין להם כסף חיים בבתים רעועים, כמו פח ופלסטיק, בדיוק כמו פעם." אמרתי ושיחקתי באצבעותיי.
"ומה קרה אחרי שהוא מת?" היא שאלה וגיחכתי מעט.
"קבוצת נערים זרקה אותי לרחוב כי לא הסכמתי לגנוב, מצאתי תעלה קטנה וגרתי בה. המשכתי את דרכו של הזקן." אמרתי בחיוך. הוא היה המודל שלי, הגאווה שלי. הוא מעולם לא נתן לי לסטות מדרכו והיום אני מודה על כך.
"למה הזקן?" קלאודיה שאלה והביטה בי במבט מסוקרן.
"הוא לא דיבר הרבה, הוא אהב לשתוק. כשהוא דיבר הוא היה החכם ביותר. למרות שלא באמת הכרתי הרבה, אבל הוא עדיין החכם ביותר ואני נושאת אותו בליבי." אמרתי בחיוך והבטתי בה. הדמעות זלגו על לחייה, הסיפור שלי מרגש, אני יודעת. אבל אם זה היה תלוי בי אני לא יודעת כמה הייתי רוצה לעבור אותו שוב.
"את מדהימה דיאן," קלאודיה אמגה בחיוך וקמה לכיוני, התרוממתי ומהספה גם, היא פרסה את ידייה וחיבקה אותי.
"את מוזמנת אליי, הבייתה, לכאן, תמיד. רק תתקשרי ואני אהיה שם למענך." אמרה בחיוך, ידעתי שהיא מתכוונת למילים שאמרה, חיפשתי בעינייה שמץ של התחרטות אך לא מצאתי, התרגשתי מזה, אף אחד מעולם לא התנהג אליי כך, מעולם לא שמר עליי. צמרמורת עברה בגופי, צמרמורת טובה, נעימה, של חום ואושר. הנהנתי בראשי והרמתי את הפלאפון מהשולחן.
"כדאי שאני אחזור הבייתה," אמרתי בחיוך והבטתי בה.
"ריאל בטח דואג," אמרתי שוב, מסבירה שאני לא בורחת. קלאודיה חייכה והנהנה בראשה, שנאתי את זה שהיא לא מגיבה תמיד ורק מהנהנת בראש, כאילו ואין לי דעה בנושא.
"אני," התחלתי לומר והצבעתי, פתחתי את הדלת ויצאתי ממני, זוג צעיר ישב וחיכה לתורו, הבטתי בהם, הם נראים שבורים. לא מאושרים. אני מבינה אותם, גם אני נראיתי ככה בפעם ראשונה כאן. אני נראית ככה כשריאל מתקרב למישהי יותר מידי. זה קנאה.

נכנסתי לבית של ריאל, לא משנה שעברה כמעט שנה, שיש לי מפתח, גישה לכל מקום וחדר בבית, גישה לכסף שריאל מתחנן שאני אקח כדי לקנות לעצמי משהו חדש, אני עדיין לא מרגישה בנוח.
"מצאתי את האבדה!" ורוניקה צעקה והצביעה עליי באצבע מאשימה. הבטתי בה במבט אדיש.
"את מוזרה." אמרתי והמשכתי בדרכי, למקלחת.

"איפה היית?" ריאל שאל כשיצאתי מהמקלחת, מגבת שחורה עטפה את גופי. הוא הביט בי בחיוך משועשע והכתי את כתפו.
"תעיף את המבט שלך, אחרת לא יהיה לך אחד כזה." אמרתי בכעס והנחתי את ידי על מותני.
"דבר!" הפצרתי בו וחיכיתי לתשובה, הוא נראה עייף, מפוחד מעט, טיפות זיעה נטפו משיערו.
"איפה היית?" שאל באנחה, הבטתי בו במבט מופתע.
"דיאן מעולם לא יצאת מהבית, מעולם לא הלכת לשום מקום בלי לספר לי ואת נעלמת לי פתאום?!" ריאל שאל- צעק.
"הלכתי לקלאודיה, אם אתה כל כך בלחץ." אמרתי בשקט והוצאתי את החולצה האהובה עליי מהארון, החולצה של פו הדב היא בצבע כחול ואילו פו ישב באמצע ואכל מהדבש.
"לא היית עם גבר?" שאל כשעמדתי ליד הדלת, בטני התהפכה וחשבתי שעוד שניה יצאו ממנה פרפרים, נשכתי את שפתי התחתונה קלות. הוא מקנא, בי.
"אבל את שלי נכון? את תמיד היית שלי." אמר וידו עטפה את בטני. הוא נשק בשקע בין ראשע לכתפי.
"ראובן ביקש שאני אסע למסיבה עם חברה של ורוניקה." אמר באנחה, עצמתי את עיניי. הוא שיחרר את ידיו ממני והתקדם לדלת.
"אני עוזבת."