lost- פרק 4

ענקית לתות שכתבה איתי את הפרק המדהים הזה. תודה על הרעיונות ועל העזרה יפתי.
אגב, יש לה עמוד בפייסבוק 'סיפורי אהבה על נערות' אתן מוזמנות לקרוא ולהתאהב.

לקחתי מספר בגדים ותחבתי אותם לתיק הורוד הגדול שלי, הכנסתי הלבשה תחתונה, גרביים, מספר כפכפים פשוטים שעטפתי בשקית לבנה, מעט איפור וסגרתי את התיק. יצאתי מהחדר, התקדמתי לכיון דלת הכניסה, ריאל כבר ישב על הספה ומזג לעצמו כוסית של וודקה, דבר שביום-יום הוא לא שותה או מתקרב אליו, הוא תמיד פחד לאבד שליטה לידי. הוא רצה תמיד להיות מספיק פיקח לשמור עליי.
"ריאל," אמרתי וקראתי בשמו, הוא הביט בי במבט מזלזל, המבט הזה חדר את כל חומות ההגנה שלי ושבר אותי מבפנים. הדבר שהכי פחדתי, לאכזב אותו. אבל הוא צריך להבין, במשחק הזה אחד יפגע, אני והלב שלי או הוא.
"לא משנה." אמרתי בשקט וסובבתי את המפתח שהיה במנעול. 
הערב כבר ירד ואיתו הרוחות הקרות, דמעה זלגה במורד לחיי ומחיתי אותה בעזרת ידי. צמרמורת עברה בגופי, המבט של ריאל שהיה תקוע במוחי, חרוט בזכרוני, הוא הופיע בכל פעם שעצמתי את עיניי. בכל פעם כשניסיתי לשכוח ממנו.
נעמדתי ממול לשלט המוכר והכואב, 'שכונת העוני.' זה היה השם של המקום שלנו, השם של הרחובות שלנו, הבתים שלנו שונים, הם חמים, הם מיוחדים. לא בגלל הפחים או הקרטונים שנותנים לנו קורת גג, אלא בגלל האנשים, החום, האהבה והעזרה אחד לשני. חייכתי חיוך קטן. 
"אני בבית." אמרתי בשקט ונכנסתי לתוך השכונות. כאב צבט את ליבי, במשך כל השנה האחרונה באתי לבקר פה, שלוש פעמים בשבוע, למשך שלוש שעות, הזמן שריאל היה באימונים. הוא מעולם לא שמע את הסיפור שלי, לעולם לא סיפרתי לו. 
"דיאן!" מור צעקה כשראתה אותי, זרקה את הקרטון על הריצפה ורצה לכיווני.
"זה היה קרטון טוב!" צעקתי בחזרה בחיוך וחיבקתי אותה, היא חייכה חיוך אמיתי.
"אוי, באמת," אמרה בחיוך וסרקה אותי במבטה. 
"בכית," היא אמרה ומשכתי באפי. 
"אני לא בוכה." אמרתי באדישות, תמיד הייתי טובה בלהסתיר את ריגשותיי, עד כדי כך שלפעמים שכחתי שיש לי רגשות.
"שמענו עליך, קרח, בואי. תספרי לדודה מור מה קרה." אמרה בחיוך ומשכה אותי לכיון הספות הקרועות שמצאנו לפני כמה שנים, היא לא זזה משם, מעל הספות בנינו עם מספר קרשים תקרה קטנה ורעועה, לא נכנסים לשם בגשם. כשיש גשם יש לנו את המכולה שאחד העשירים זרק לטובת מכולה חדשה.
"קרח," מלמלתי בשקט כשנזכרתי בשם השני שלי פה. קרח. קרח כמו הלב שלי או יותר נכון כמו הלב שלי לפני ריאל. 
״אז מה את עושה פה?״ שאלה מור בהיסוס ופרעה את שיערי, מנסה לשבור את האווירה הרצינית. ״עזבתי את הבית של," התחלתי לומר ונאנחתי מעט.
"ריאל.״ אמרתי וקולי רעד. אם רק הייתי יכולה להסביר מה השם שלו עושה לי. הפרפרים שכבר הפכו לקרנבל שלם בבטני, המחשבות שהורגות אותי עליו. האכזבה בעיניו.
״הגיע הזמן.״ אמרה בקרירות, בחרתי להתעלם מנימת קולה. אף אחד כאן לא אוהבים את העשירים, הם חושבים שכולם שם מתנשאים והם צודקים, הרוב כאלה אך לא ריאל, לא ריאל שלי, בעצם, הוא מעולם לא היה שלי. 
"לעזעזאל דיאן! תשכחי ממנו כבר, הוא מעולם לא באמת אהב אותך, רק את הגוף שלך." מור אמרה ופגעה בנקודת חולשה שלי, בפחד הראשוני שלי בבית של ריאל.
הוא לא אוהב אותך. הזכרתי לעצמי את התקליט שניגנתי בראשי בשעות האחרונות וסרקתי את הסביבה. מדהים שכמעט כלום כאן לא השתנה. 
״חן ישמח לשמוע שאת חזרת, כל מי שאמר עלייך את המילה הכי קטנה קיבל ממנו מכות.״ אמרה וחייכתי לעצמי, התגעגעתי אליו. חן ומור כמו האחים שלי, האחים והמשפחה שמעולם לא הייתה לי, הזקן גידל את שלושתינו. היינו תמיד שלישיה כזאת שאף אחד לא התעסק איתה, במיוחד לא עם חן. טוב, לפחות עד שהזקן מת, חן התחרפן ועזב לכמה ימים את הבית- הצריף שלנו ואז זרקו אותנו ממנו, חן רצה להילחם עליו אבל מור שיכנעה אותו שנבנה חדש. הוא היה הגדול בינינו אבל הילדותי בינינו, הוא אהב את השטויות.
״איפה הוא באמת?״ שאלתי את מור, היא שתקה והסיטה את פנייה ממני, היא מעולם לא הסיטה כך את פניה, רק כאשר הסתירה משהו.
"מור! איפה חן?״ שאלתי בלחץ ומור החלה לגמגם. 
״אני לא יכולה לספר לך! מרוצה?״ צעקה עלי וקיווצתי את עיניי, אולי עוד משהו כאן השתנה.
״למה את לא יכולה להגיד לי, מור זאת אני. מה קורה לך?״ שאלתי בהלם, לרגע התחלתי להתחרט שבאתי, למרות שאין לי כל כך לאן ללכת, זה הבית היחיד שלי.
״את כבר לא משלנו, דיאן.״ אמרה באדישות, הרגשתי שירו חץ לכיוני היישר ללב, ואילו החץ פגע.
׳את כבר לא משלנו, דיאן׳ המשפט שהדהד בראשי. היא קראה בשמי, דבר שעשתה רק כשכעסה אבל כאב יותר לשמוע שאני לא חלק מהם.
״למה? מה עשיתי לכם?״ שאלתי וכאב חדר לקולי והיא גיחכה.
״ברחת מפה! השארת אותנו כאן עם כל הבעיות שלנו וברחת עם הכדורגלן המטומטם הזה שאפילו לא שם עלייך!״ צעקה.
"זה לא נכון, באתי לכאן מספר פעמים בשבוע." אמרתי באדישות.
"כן, להביא שמיכות ובגדים לזקנים ולילדים. מה איתנו? דיאן? אנחנו לא היינו ברשימת קניות שלך?" שאלה בארסיות.
"מעולם לא הסכמת לקבל ממני דבר." אמרתי בעצבים.
"אני לא אקבל משהו מזונה." אמרה וגיחכה. האדרנלין זרם בעורקיי, לא יכולתי לשלוט בעצמי, היא בהחלט עברה את הקו האדום שלי. מבלי לחשוב פעמיים סטרתי לה בחוזקה. היא נרתעה מנני ואני קמתי מהספה וצעדתי לאחור, אף פעם לא הרמנו יד אחת על השנייה.
״אף פעם לא היית משלנו.״ אמרה בארסיות, והתקרבה אלי, הלחי שלה הייתה אדומה ומבט זועם ניכר בעינייה.
״לכי מפה דיאן. תברחי, אף אחד כאן לא סובל אותך! אפילו חן לא יצליח לשמור עלייך מהשכונה. במיוחד לא עכשיו.״ אמרה וסימנה עם ידה על הלחי האדומה שלה. 
הרמתי את התיק על כתפי ורצתי משם בשיא המהירות, רצתי לכיון הגיא.

תפסתי באחד העצים שבגיא, אף אחד לא בא לכאן, לא האנשים מהשכונה ובטח שלא העשירים. הגיא הירוק שלי, המקום הסודי שלי, מאז ולעולם.
רציתי לצעוק בכל כוחי אך לא יצא קול מפי. רק יבבה חרישית.
בפעם הראשונה בחיי, שבאמת בכיתי.
"קרח?" שמעתי את הקול שאליו הכי התגעגעתי, מחיתי במהירות את הדמעות וסידרתי את קצב נשימותיי. הסתובבתי מעט וחן עמד מולי, הוא הביט בי בבלבול, התקרבתי אליו וחיבקתי אותו. לא אכפת לי שהוא ראה אותי שבורה, או שאולי הוא יכעס על הסטירה למור. אני פשוט צריכה אותו.
"קרח," הוא מלמל והעביר את ידו בשיערי, קברתי את פניי בשקע צווארו.
"מה קרה קטנה שלי?" שאל ברכות, הרמתי את עיניי ופגשתי בעיניו. לתחתי מעט את פי אבל הפחד שיתק אותי. הוא ישנא אותי.
"אני," התחלתי לומר ונשכתי את שפתי התחתונה, מבטו של חן הפך למבולבל לדואג. הוא ליטף את פני ורק עכשיו הבנתי את הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה. הוא יושב על הדשא כשאני בין ידיו, מרגישה הכי מוגנת בעולם, אני מביטה בו והוא מלטף את פניי.
"סטרתי למור. היא אמרה שאני לא חלק ממכם, מהשכונה. ממך." אמרתי בקול רועד. המסכה של 'קרח' יורדת ליד חן.
"את תמיד תהיי חלק, ובעיקר ממני קרח. את הכל בשבילי." חן אמר והביט בעיניי, חייכתי חיוך קטן והנחתי את ראשי על חזהו. אני רוצה להישאר ככה, לנצח.

"קרח, קומי." חן אמר וניער אותי מעט. פתחתי את עיניי והבטתי בו, הבוקר עלה, וכמו תמיד הגיא נראה קסום יותר מהכל. אני זוכרת את הימים הראשונים אצל ריאל, ברחתי לישון בגיא.
"יש לי רעיון, בואי נעשה קעקוע." חן אמר לפתע במבט משועשע אך רציני, הבטתי בו והנהנתי לחיוב.
"קדימה, אני מכיר מישהו שיכול לעשות לנו," אמר ונעמד ביחד איתי. הרמתי את התיק מהדשא והנחתי אותו על כתפי, חן מיד הוריד את התיק והחזיק אותו בכף ידו.
"אני אחזיק את זה, בואי." אמר ומשך אותי למטה, לכיון השכונה.

"אז, חן, איזה קעקוע אתה רוצה לעשות?" גבר מקועקע ישב מול חן ומולי, מפחיד נתן הגדרה חדשה אצלו.
"אני רוצה," חן אמר והחל לחשוב על קעקוע שיאפיין אותו.
"אני אעשה ראשונה, אני כבר יודעת איזה קעקוע." אמרתי בחיוך קטן והגבר שמולי הנהן. הנחתי את ידי על שולחן העץ והצבעתי על מתחת לפרק כף היד.
"תרשום את המילה קרח באנגלית, 'Ice'. השם שלי בשכונה." אמרתי בחיוך גאה.
"בהחלט בחורה לעניין." אמר והפעיל את המחט שהסתובבה. חן החזיק לי היד, האדרנלין זרם בעורקיי, הפחד הפך להיות ריגוש לא קטן.
"אני מוסיף פתיתי שלג, זה יוסיף לך." אמר והנהנתי בראשי.
"את יפה כמו תמיד, קרח." חן אמר וליטף את שיערי הארוך.
קמתי מהכיסא הקטן ומרחתי את המשחה שהגבר נתן לי, למרות שלא ידעתי את שמו, סמכתי עליו מעט, חן סמך וחן לא סומך בקלות.
הבטתי במראה הגדולה והסדוקה שעמדה בצד החדר, עיניי החומות התבהרו מעט שוב, שיערי החל להתבהר לג'ינג'י שוב, ואילו בקצוותיו היה עדיין מעט אדמדם. גופי היה בצורה מושלמת, לא הייתי רזה מידי אך לא שמנה מידי. והכי חשוב הייתי שלמה עם עצמי.
"זה כאב." חן אמר והביט בנשר שהיה על גבו השרירי. שיערו השחור פחם התאים לעיניו החומות הכהות, ואילו גופו החסון התאים לקעקוע.
"אנחנו תאומי הפלא." חן אמר בחיוך והנהנתי.
"עד שתחזור הבייתה ומור תרעיל אותך עליי," אמרתי והתנתקתי מהחיבוק הקצר שחן חיבק אותי.
"אבל זה בסדר, אני אסתדר." אמרתי בשקט והקפתי את חן. אני תמיד מסתדרת.