Love me Love me not- פרק 10-

עברו שבועיים, שבועיים מהיום שטרקתי את הדלת על הפרצוף המושלם של ריאן המזדיין הזה, יש לו מזל שרק בזה זה נגמר, כי בכל דקה שעוברת ועברה בשבועיים האחרונים הרגשתי נבגדת ושאני שונאת אותו שנאה ברמה שלעולם לא הכרתי.

לא סתם אומרים שהגבול בין אהבה לשנאה הוא כל כך דק, אני יכולה להרגיש את הדקויות האלו משנייה לשנייה שעוברת, שנייה אחת מפנטזת על הלילה שהיה לנו, על גופי שהתמסר לכל פיסה בגופו לריחות והטעם שהשאיר עליי, ושנייה לאחר מכן זה אני נזכרת איזה בן זונה הוא, בדוגמנית שישבה לאורכו של השטיח שלילה קודם עשינו עליו אהבה.

במהלך השבועיים האלו לא סיפרתי כלום להאנה, החלטתי לשמור את הבושות האלה לעצמי, כי היא ידעה והריחה שזה מה שיקרה, היא חזתה את הפגיעה הכי קשה שהיא שלי כמובן, בסיפור הזה, ובזה שהיא זאת שתצטרך לאחות את הפצעים והרסיסים הפזורים שלי לכל עבר, לא היה ספק.

הרגשתי שאני חייבת להתפרק.

את דניאל סיננתי, הוא התחיל להיות בלתי נסבל, הוא כל היום שולח לי הודעות, מתקשר אליי ועושה לי ביקורי פתע בעבודה, אם לא היינו עובדים יחד סביר להניח שכבר הייתי נמצאת בתחנת המשטרה ונותנת עדות על האידיוט האובססיבי הזה.

"באדי קדימה!", התחלתי להתרגז, השעה הייתה מאוחרת וכבר הייתי צריכה להגיע לעבודה, והאדון הקטן מעדיף לשכב במיטה ולא לרדת לטיול בוקר.
זה היה לי ברור שאם אשאיר אותו כאן, מבלי לרדת למטה הוא יעשה לי צרכים בחדר, אבל ממש לא חבוב.

לקחתי אותו בכוח על ידיי, וירדתי איתו לטיול בוקר.

ניו יורק הייתה כבר כל-כך חמה, נהניתי כל-כך מהחום, אחרי החורף הקשה שעבר עלינו עם סופות השלגים, האוויר היה נקי למרות כל התחבורה והתעשייה באזור, האנשים עדיין היו קרים, אבל החמימות מילתה אותי בהרגשה טובה, השמש היא הויטמין הכי חזק וטוב כנראה שאדם יכול היה לבקש.

בדרכי לעבודה, כבר יכולתי לחוש את הפורקן הכבד,את האבן הכבדה שמתחילה להעלם.
תכננתי לספר להאנה הכל, לא יכולתי לשאת את המידע הזה עוד יום ביומו, אני צריכה חיבוק חם, חיבוק אוהב, פינה אמיתית ולא שקרית כמו שריאן גרם לי לחשוב שקיימת.
"בוקר טוב", בירכתי את מייק לשלום.

"בוקר טוב, מל, בואי בבקשה", קרא לי למשרדו.

אוח, בבקשה מייק תחוס עליי, מוקדם בבוקר, ואני עדיין לא התעוררתי.

"הכל בסדר איתך?", התעניין ונראה חושש.

"כן, למה?", שאלתי.

"בימים האחרונים את לא נראית מאה אחוז, אז רציתי לוודא שאת בסדר", הסביר מייק וכבדות ראשו הוקלה.

"אני פשוט עייפה", הצהרתי בשקר.

"אז תצטרכי לדחות את העייפות, כי יש לנו פרויקט נוסף", כשאמר פרויקט נוסף החלתי לחוש לחץ בלתי מוסבר בחזה, ומשום מה הדבר הראשון שקפץ אל ראשי הוא פרויקט נוסף עם דניאל.

"עם החברה שדניאל עובד בה?", שאלתי במהירות האור בלחץ.

"הפעם לא, יש חברה חדשה, שבחיתוליה ואנחנו די לוקחים סיכון כאן, אבל הבוס הגדול החליט, ואנחנו נבצע" מייק הוציא מתיקייה כחולה וגדולה מסמכים שלא היה נראה להם סוף.

"את תעבדי לבד הפעם, כי הם עדיין לא התארגנו על עצמם בחברה, אבל יכול להיות שבהמשך יצוותו לך איש נוסף לעזרה מתחומם", מייק הגיש אל ידיי את הערימה.

"שיהיה לנו יום טוב", ייחלתי ולקחתי מידיו בצהלה 'גדולה' את ערימות הדפים.

"בייב מה הנושא החשוב שרצית שנדבר עליו היום?", האנה שאלה כשישבנו במסעדה הפינתית לארוחת צהריים.
לרגע חשבתי שאולי היא תשכח שהיה לי משהו חשוב לספר לה, אבל האנה לא שוכחת שום דבר.
"אה… כבר לא משנה", התחרטתי, ממש לא היה לי כוח להטפות מוסר בזמן ארוחת הצהריים.
"אל תשקרי, זה כן משנה, אני רואה על ההבעה שלך, ואני כמעט בטוחה למה זה קשור… אבל רציתי לתת לך את הבמה והזמן…", האנה פשוט הריחה אותי מקילומטרים.
"מה חדש עם מר ארצ'ר?", שאלה בציפייה.
"הוא בן זונה", פתחתי במילה הכי טובה לתיאור הבן אדם הזה.
"ידוע, מה החמור עשה?", האנה עזבה את האוכל החלה להתרכז בי.
"יום למחרת, אחרי ששכבנו… הלכתי אליו בהפתעה, הוא היה שם עם איזה דוגמנית מושלמת, בדיוק על אותו השטיח שהתחברנו כל כך עליו בלילה שהיה.. הלכתי הביתה והוא בא אחריי, התחיל לתת לי תירוצים של 'הא' ו-'דה', הוא 'לא חייב לי הסברים' ו-'חופשי לעשות כרצונו'…", מלמלתי בבושה גדולה, השפלתי את פניי מטה.
"חתיכת חרא! אני אשבור לו את העצמות, אני נשבעת לך!", האנה אמרה בעצבנות ונראתה לא רגועה בעליל.
"אני איתך ביחד,אבל האנה, בבקשה, אני באמת לא רוצה לשמוע הטפות, אני סך הכל צריכה חיבוק חם ומבין", ראשי עדיין היה למטה, לא רצה לעלות ולהתמודד עם ההבעה המבועתת של האנה.
"די, מל שלי, תבטיחי לי שלא תפגעי ממנו, אמרתי לך מההתחלה שהוא לא שווה אותך", האנה התקרבה ממושבה אליי וחבקה אותי חזק, היא תמיד נתנה לי להרגיש מוגנת, כמו אחות גדולה.
"אני בעד לקבוע יציאת בנות לסוף השבוע הקרוב, נלך לרקוד ולהתפרע!", האנה חייכה אליי, והתחילה לחשוב על מקומות בילוי שווים ליציאה בסוף השבוע.

בכל רגע שעבר, המטרד הפך לגדול יותר, ניסיתי לשנות את הבעת הפנים שלי, לשקר לעצמי ולעלום שהכל הולך בסדר, הכל הולך חלק, ואני דפינטלי שולטת במצב הזה.
אבל לא, זוהי הייתה מסיכת השקרים הגדולה בחיי, מעולם לא הרגשתי כל כך רע, צבועה, דו פרצופית, מעולם לא קרה מצב שלא שיתפתי את קרוביי במעלילות ראשי ונפשי, רציתי לברוח ולהתפרק מהכל, הרגשתי את כל כולי בוערת באש.

חזרתי הביתה אחרי יום עמוס מדי בעבודה, מעולם לא הרגשתי כל-כך הקלה כמו זו שגיליתי שדניאל לא עובד איתי על הפרויקט החדש.
אחרי שרבצתי מול הטלוויזיה שעות ארוכות, נכנסתי לאינסטגרם ובעל כורחי נכנסתי לעמוד של ריאן, הייתה בי אש שבערה לדעת מה קורה איתו, התעניינתי לדעת למה לא ראיתי אותו כמעט שבועיים, כאילו הוא נעלם, לתמיד, ולא השאיר אחריו שום סימנים ועקבות.
מאז הפעם האחרונה שביקרתי בעמוד שלו, ראיתי עוד כמה תמונות חדשות שגרמו לי להזיל ריר, כמובן שזה הצד במוח שאני לא שולטת בו, בהיתי בכל אחת מהתמונות כמה דקות, עדיין מנסה לעכל שהייתי עם הגבר הזה, ששכבתי אתו והוא נגע בכל חלק בגופי- איכ איזה גרופית מגעילה אני נהיית ואני לתומי בכלל חשבתי שהבן אדם הזה עושה איתי אהבה.

"עכשיו הכל ברור, הוא חזר ללוס אנג'לס", מלמלתי בקול רם כשראיתי את הצ'ק אין האחרון שלו מלפני שלושה ימים ב'הליכה' ברניון קניון.

בהחלט עדיף שיישאר שם ולא יחזור לכאן, הרי זה מה שבקשתי, לא סתם אומרים-
Be careful what you wish for.

רטט הטלפון הבהיל אותי, זאת הייתה מדיסון, התמונה המושלמת שלה התנוססה על צג הטלפון שלי.

"חברה שלי, מה נשמע?", שאלתי אותה מיד איך שעניתי לשיחת הטלפון שלה.

"הכל בסדר, מה נשמע איתך?, גברת נעלמת!",שאלה, התרגשתי לשמוע את קולה.

"אני בסדר, תפסת אותי על חם בזמן רביצה מול נטפליקס", צחקקתי, כי מה כבר אני יכולה לעשות בשעה 21:00 בערב ביום שלישי.

שמעתי ברקע קול מוכר, טובי.

"את עם טובי?", שאלתי.

"כן…", צחקקה.

"תמסרי שלום ממני לחמור הזה, שאפילו לא מתעניין באחותו הקטנה", אמרתי בטון מאיים, הוא פשוט מתעניין יותר בחברה הכי טובה של אחותו הקטנה, כמה מפתיע.

"האמת, שהוא זה שחשב עלייך הרגע.. יש לנו הצעה מפתה", מדיסון נשמעה כל-כך מאושרת עם טובי, היה כיף לשמוע אותם צוחקים ואוהבים יחד, אבל… עד הפעם הבאה שיהיה פיצוץ.
"קדימה", חיכיתי לשמוע מה התעלול הבא שמצפה לי מהשניים האלה.

"בסוף השבוע הקרוב יש התקהלות של הסלבים הגדולים במיאמי ביץ', זה סופ"ש מלא במסיבות קיץ מטורפות, אני כמובן נוסעת לעבוד, אבל יש לי עוד שלושה כרטיסים נוספים וחדר זוגי נוסף במלון הפונטיין בלו (המזרקה הכחולה)", כששמעתי את שם המלון, פי נשמט, כרטיס חינם לסופ"ש מלא במסיבות?, ללון בפונטיין בלו? בין המלונות הנחשבים במיאמי ביץ'?, האמת, שאם אני אתן לצד הכבד שבי להחליט, התשובה תהיה שלילית ביותר, ואמשיך להתמרמר בספה מול הטלוויזיה על המצב הכושל עם ריאן, ובמקרה הכי טוב אצא עם האנה לבר במנהטן, אבל אם אלך.. זה יכול להיות מעניין ואולי קצת להתפרק.

"אני לא חושבת", ויתרתי על התענוג המושלם הזה.

"אין סיכוי שאת לא באה! אני הרגע ויתרתי בשבילך על המאפרת והמעצב שיער שלי!, תבואי עם האנה ותפסיקי לזיין את השכל בשטויות שלך ובכבדות הזו", מדיסון ציוותה במיומנות שלה.

"מדי, אני לא חושבת שאני אוכל להרשות לעצמי כרטיס טיסה למיאמי, אני קצת לחוצה עם הכסף החודש", כשהתחלתי לחשוב על השיקולים הכלכלים, נהיה לי רע, בחודשיים האחרונים הוצאתי כספים בלי סוף ולא קיבלתי שום העלאה מיוחדת בשכר שיכולה להרשות לי טיסה נוספת במהלך החודשיים האלה.

"טובי סידר את זה כבר, אבא שלך ישלם לך, הוא רוצה שתצאי ותיהני קצת, תברחי מארץ הקור שלך ותבואי להתחמם בשמש עד שהמוח שלך יישרף!", כששמעתי שהם דיברו עם אבא שלי, ליבי עקצץ, לא רציתי את עזרתו, אני לא ענייה, רציתי להוכיח לו שאני מסתדרת לבד.

"למה דיברתם איתו בלי אישורי?", שאלתי בעצבנות.

"כי ידענו שזה יהיה התירוץ שלך", הם צדקו.

"טובי, אתה חתיכת מניאק", צחקקתי.

"אני דואג לך אחותי, אז זה כן אני מניח?", שאל.

"נראה לי, זה לא שיש לי תכניות יותר טובות, אבל מה אני אעשה לבדי במיאמי ביץ' לצד זוג נוצץ כמותכם?", הדבר האחרון שרציתי להיות כרגע זה צלע שלילית, אחרי האכזבה מריאן, ממש לא בא לי להדליק למדיסון וטובי את הנר בזמן שהם יחד.

"מלי, אני התכוונתי למה שאמרתי מקודם, תקראי להאנה, היא רק תצטרך לדאוג לכרטיס טיסה, וזהו! השאר על העיתון שאני עובדת בו", מדיסון אמרה.

"אני יכולה להחזיר לכם תשובה מחר?", שאלתי.

"יש לך עד מחר בבוקר, אחרת כבר יהיה מאוחר מדי, מחכה לתשובה, לאב יו, ביי", אמרה מדיסון וסגרה את הטלפון.

הם גרמו להתרגשות חדשה לקפץ בליבי, לציפייה, למשהו שונה ומיוחד.

מאז שמדיסון התחילה לעבוד בעיתון הנחשק, היא רק קוטפת את הדברים הכי שווים בברנז'ה, ולמזלי, שהיא לא שוכחת אותי באף אחד מהפעמים שמפנקים אותה- חברת אמת.

פעם ראשונה מזה שבועיים, העברתי את הלילה בחיוך מאוזן לאוזן, מהחיוכים המטופשים האלה, אחרי שסוף-סוף הגיעה בשורה טובה ואיזה שהי ציפייה מתוקה לסוף השבוע הקרוב, השבועיים הזוועתיים שעברו עלי, על המחשבות הרעות, החוסר חשק כמעט בכל דבר שקיים.
חיבקתי את באדי ונרדמתי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

האנה הגיעה לאסוף אותי עם המונית, הסתרבלתי עם המזוודה הגדולה במורד המדרגות, השעה הייתה 3 לפנות בוקר בין הלילה של חמישי לשישי.
ההתרגשות בשיאה.

כמה שעות קודם, הפקדתי בידה של שכנתי את באדי, שילמתי לה כמה דולרים, וביקשתי ממנה שתדאג לו עד יום ראשון, שאחזור הביתה.

אני עדיין לא מאמינה שהאנה הסכימה לעניין, שתינו לחוצות בכסף, אין מה לעשות ניו יורק היא המקום הכי עושק שקיים בעולם כולו.

בהתחלה האנה הייתה בטוחה שאני עובדת עליה, אבל אחרי שבדקה שלא מדובר באחד באפריל, והתקשרתי למדיסון כדי להוכיח לה שמדובר בהצעה אמינה ואמיתית לחלוטין, לא היה פה שום מקום לשאלה, היא הייתה בתוך העסק בלי לחשוב פעמיים.

ביום רביעי בזמן הפסקת הצהריים מיד הזמנו כרטיסי טיסה בין יום חמישי לשישי בלילה, הטיסה אורכה כ-3 שעות ואמורה לצאת מ-JFK בשעה 07:00 בבוקר, ולהגיע לשדה של מיאמי ביץ' בשעה 09:30 בבוקר, ולהתחיל את חופשת הקיץ המטורפת בתבל.

מייק כמובן עיקם אליי את פרצופו, כשביקשתי יום חופש נוסף, למרות שצברתי את ימים אלו, עדיין הפריעה לו היעדרותי מהמשרד, בטענה ש' הכל קורס'.

כשנכנסתי למונית הצהובה והגדולה שהאנה הזמינה לנו, יכולתי לראות איך היא מתרגשת, וגם אני כמותה, אי אפשר היה לפספס על הפרצוף המאושר והשמח שלנו, שלא נדבר על כך שזוהי החופשה הראשונה שלנו יחד.

"כיף לנו, תודה שהזמנת אותי!", האנה מחאה כף הודתה לי בחיוך מאוזן אל אוזן.

"ברור שאזמין אותך!, את כמו המשפחה שלי האנה, סוף-סוף יש לנו הזדמנות לבלות יחד מחוץ אל גבולות ניו יורק", חיבקתי אותה בתגובה.

את משך הנסיעה העברתי מרוחה על החלון, ישנתי חזק, הייתי עדיין עייפה מהיום העמוס שעבר עליי גם בעבודה וגם בסידור המזוודה.

כשהגענו לשדה, עשינו צ'ק אין במהירות, העברנו את המזוודות וכבר בשעה 05:00 בבוקר שתינו כוס קפה.

"הולך להיות מטורף!", כבר ציפיתי, לרגע שנגיע, שאבלה עם אחי מדיסון והאנה, האנשים שהכי חשובים לי בחיים, במקום הכי מושלם בעולם.

"אני מתרגשת להכיר את אחיך, סוף-סוף", האנה התוודה.

"תבטיחי לי שלא תיפלי לטמטום שלו כמו מדיסון", צחקקתי, זה מה שהיה לי חסר, גרופית נוספת לטובי, כל חיי סבלתי מזה.

"מבטיחה", חייכה שמה את ידה על הלב ולגמה מכוס הקפה.

אנחנו באוויר כבר שעתיים, אני מרגישה את הפרפרים ממלאים את בטני בזמן שאני מסתכלת אל עבר הנוף, מחלון המטוס, המים של הים הקריבי לא יכלו להיראות טוב יותר, התכלת הזוהר, כמו באגדות.

הגישו לנו במהלך הטיסה המוזלת כמה עוגיות וכוס קפה או חלב, וויתרתי על התענוג ואכלתי את הסנדוויץ' שקניתי בשדה התעופה.

כשיצאנו מחוץ לשדה התעופה של מיאמי, החום הכה בי, הורדתי מיד את הז'קט החם, ונשארתי עם הגופייה הקצרה וג'ינס הקרעים שלי.

השמש צרבה קלות את לחיי, האנה מיד הניחה כובע קש על ראשה, ונכנסה למוד 'החופשה'.
אנו עומדות בתור וממתינות לנהג המונית שייקח אותנו ישירות לפונטיין בלו , התור היה ארוך מהרגיל, אני לא חושבת שאי פעם עמדתי בתור כזה, התחלתי לחפש פרצופים מוכרים, אבל לא, שום סלב, שום מישהו מוכר, כולם היו צעירים, בערך בני גילינו, מחכים כמונו לסוף השבוע המשוגע הזה.

"לפונטיין בלו בבקשה", האנה ביקשה מהנהג לאחר שהעמיס את המזוודות על רכבו.
"אתם חלק מברי המזל?, תגידו תודה שיש לכם כניסה לפונטיין בלו, אומרים שלילה בסוף השבוע הזה עולה מיליוני דולרים, אולי תבריחו לי כמה תמונות של סלב?", נהג המונית התלוצץ איתנו, וכך כמעט כל הדרך.

ההבדלים בין האנשים בניו יורק לכאן, זה כמעט כמו שמיים וארץ, כאן כולם שמחים, נלהבים, ואפילו מדברים בבוטות יתר, אבל כאן?, זה בסדר, בניו יורק כנראה היית נשלח לתא מאסר.

כשהגענו למלון עברנו בידוק בטחוני רציני, פתחו לנו את המזוודות ובדקו כי לא זייפנו אף כרטיס כניסה בכל מני מכשירים אלקטרונים.

מרחוק, יכולתי לראות את מדיסון ושיערה הבלונדיני הגולש, גופה מוכן לחופשה בבגדי החוף ולצידה גבר הורס- אחי הגדול, שהיה נראה במיטבו.

מדיסון רצה אלינו וחיבקה אותי חזק, חיבקתי את טובי, ועשיתי לו היכרות קצרה עם האנה.

"עזבו אותן, הן איתי", מדיסון חייכה אל אנשי האבטחה, ולאחר שתי שניות, באורח פלא, שוחררנו.

"כל מילה שהבחורה הזו מוציאה מהפה שלה, זה פשוט קסם", אמר טובי ונשק ללחי של מדיסון, עדיין היה לי מוזר לראות אותם יחד, כנראה שלעולם לא אתרגל, אבל אשתדל בשבילם.

"זה המפתח לסוויטה שלכן", אמרה מדיסון והגישה אל ידי מפתח זהוב בצרור עשיר במיוחד.

"סוויטה?", חזרתי על דבריה.

"אכן כן", חייכה את חיוכה הנוצץ.

"את פשוט לא נמצאת בגדר השפיות", אמרתי לה וחיבקתי אותה חזק-חזק נרגשת יותר מתמיד.

"תמיד אמרת לי את זה", חייכה אליי.

מדיסון וטובי ליוו אותנו לקומה החמישית, לסוויטה הזוגית ועזבו לכיוון הבריכה לאחר שהתמקמנו.

כשפתחנו את דלת החדר נגלה אל עיני חדר בעיצוב חדשני וחמים בגווני שמנת כחול, חדר האורחים היה קבלת הפנים ומצידו הימני והשמאלי שני חדרים גדולים, ובכל אחד מהם מיטה זוגית, הצבעים שטיילו לאורח הקירות תאמו אל הנוף המרהיב מחוץ לסוויטה, הים התכלת, הבריכה שכבר בשעה כל כך מוקדמת הומה באנשים.

אני והאנה השארנו את המזוודות באמצע חדר האורחים וכל אחת ניגשה לקצה השני, לחדר שלה.

"אני חושבת שזהו זמן מנוחה מצוין", ציינה האנה וסגרה לאחריה את הדלת.
יכולתי להרגיש את אותו הדבר כמוה, אבל כרגע בחופשה הזו, לא רציתי לבזבז זמן בשביל אף שינה עמוקה וטובה.

מיד פתחתי את מזוודתי והכנתי תיק חוף, לבשתי עליי את בגד הים הצבעוני שקניתי בביקור האחרון באל איי, קרם הגנה כובע ומים כבר היו מוכנים בתיק.

כשלבשתי את בגד הים הבנתי כמה שהגוף שלי זקוק לשיזוף טהור, הסתכלתי מבעד לחלון ותהיתי אם ללכת לבריכה או לים, אחח.. איזה בחירה קשה, לחיי בחירות כאלה קשות בחיים.
שמתי על פניי את משקפי השמש של ריי בן, שהיו כמו חמצן לנשימה בשבילי, וירדתי במעלית לכיוון הבריכה.

החלטתי לא להטריד את מדיסון וטובי, רציתי שיהיה להם זמן פנוי בשביל עצמם, בחרתי בחברה הרבה יותר טובה, ספר וטלפון הנייד שלי, שיישאר על מצב טיסה ורק ינגן שירים.

מצאתי מיקום נהדר שמשקיף אל עבר הבריכה והים הכחול, פרשתי את השמיכה על מיטת השיזוף, הורדתי מעליי את בגד החוף והכנתי את עצמי לשיזוף כולל.

השמש הכתה בי, הרגשתי את כל תאי העור שלי נשרפים, נהניתי מזה כל-כך.

"לא שמעת על סרטן העור?", בחור צעיר זרק אל עברי קרם הגנה, התרוממתי מיד.

"מה אתה עושה?", קמתי בעצבנות ממצב השכיבה אל מצב ישיבה עצבני ביותר.

כשמתי על עיני בחזרה את משקפי השמש, ועברו תעתועי השמש שהותירה, ראיתי את סטפן ווילסון, לא ידעתי אם אני מדמיינת או הוזה, או המרגריטות ששתיתי בחינם עד כה עלו אל מוחי.

סטפן ווילסון הוא חזק בז'אנר הרוק אנ' רול, כוכב בנות, וחבר של ג'סטין ביבר.

"לא לימדו אותך להתחיל עם בחורות?, לזרוק קרם הגנה לא התגלתה כשיטה המצליחה ביותר", אחרי שגילתי שמדובר במישהו מפורסם, לא יכולתי שלא לחייך.

"נעדרתי מכמה שיעורים", חייך אליי בחזרה.

"מה מביא אותך לפונטיין בלו?", שאל והתיישב במיטת השיזוף לצידי.

עורו היה בהיר יחסית מה שהבליט את שריריו שלא יכלו לבייש את ריאן, עיניו החומות הגדולות ושיערו בצבע שטני, שבשמש היה יכול להמציא את מונח ה-'בלונד' החדש.

"חברה שלי… ואחי", עניתי והוצאתי מהתיק את הספר שהבאתי איתי, לא רציתי לפתח שיחות עמוקות, במיוחד לא עם סלבריטי, הספיק לי אחד בחודשיים האחרונים.

"מכורה לרומנים?", סטפן שאל והצביע על הספר שהבאתי איתי.

"סוג של", עניתי קצרות.

"שתי סנגריות בבקשה", הזמין מהמלצר העובד במלון.

"אי אפשר לקנות אותי בסנגריה", חייכתי, "אני מכורה לרומנים, אתה חושב שסנגריה תקנה אותי?", שאלתי בעוקצנות.

"את בברנז'ה?, איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך באפטרים?", התעניין, והתמקם בנוח, על הכיסא שלצידי. אוף.

"אני ממש רחוקה מהברנז'ה", צחקקתי, הוא אפילו לא יודע כמה.

"הדבר שהכי מתקרב אצלי לברנז'ה זו חברתי הטובה, מדיסון סמית'", אמרתי בקול מתנשא, הברנז'ה ממש לא בשבילי.

"אה… מדיסון הביאה אותך, תמיד ידעתי שיש לה חברות כוסיות", אמר ולקח מידיו של המלצר את שתי הסנגריות והגיש לי אחת מהן.

"תודה", לקחתי מידו את הסנגריה והרמנו את הכוסית.

"אדון סטפן ויילסון תתרחק ממל", שמעתי את קולה הצווחני של מדיסון מרחוק וראיתי אותה מתקרבת בריצה קלה עם טובי לעברנו.

"ומאחותי הקטנה", טובי המשיך אחריה.

"שלום לגברת מדיסון, כבר הייתי בטוח שאני לא אראה אותך אחרי הראיון החונק שעשית לי לפני שבועיים", סטפן היה ציני בדבריו וחבק לה לשלום, היה נראה כי טובי אכול קנאה זרקתי לעברו מבט שטני בחיוך גדול.

"אני לא נעלמת לאף מקום, כנראה תסבול עוד הרבה שנים", מדיסון אמרה והתיישבה לצידי.

"אנחנו מפריעים?", מדיסון שאלה לפתע כשהבניה שהגיעה באמצע המהלך של סטפן.

"ממש לא, דווקא טוב שבאת", חייכתי אליה, היא דפינטלי הצילה חיים עכשיו.

"היום בערב אתם מגיעים לSTORY ?", סטפן שאל אותנו, ה-'STORY' היה בין המועדונים הכי נחשבים ונחשקים במיאמי ביץ'.

"בא-רור", מדיסון ענתה.

"אז נתראה, ביי…. מל..נכון?", שאל במבט מסוקרן.

"אכן", פרצופי החל להאדים.

"היה נעים להכיר", אמר ונשק על כף ידי, סוף-סוף טיפת ג'נטלמניות.

איזה מביך.
אני ממש לא רגילה לזה, כנראה שלא כל הסלבים נוראים כמו ריאן ארצ'ר הפלוץ הזה, אני לא אשקר שלא עלתה במוחי המחשבה שהוא פה, הוא בטוח פה, ויכול להיות גם שזו הסיבה שהסכמתי לבוא הנה.

"מדי, אני אביא לנו משהו לשתות?", שאל טובי, "מל כבר מסודרת", חייך וקם על רגליו אל כיוון הבר.

"חמוד", חייכתי אליה, "טובי?, כן הוא הנסיך שלי", ענתה בזמן ששקעה בנוף הבריכה.

"ממש לא טובי, סטפן ווילסון", תיקנתי את הטעות העצומה שלה.

"נה.. הוא ילד.. לא בשבילך, את יכולה לאכול אותו לארוחת צהריים", מדי צחקקה ונשכבה לצידי במיטת השיזוף.

"מה עם האקס הפיקטיבי?", שאלת המוות הייתה חייבת להישאל, השאלה עמדה על קצה לשוני מהרגע שהם הציעו לי לבוא הנה והתפרצה בבת אחת החוצה בלי שום התראה מוקדמת, בלב ליבי אני יודעת שמדי לא תרצה לדבר על החמור הזה.

"הבן זונה כאן, ראיתי אותו שירדנו מהמטוס", מדיסון ענתה בכל-כך פשטות, כאילו אנחנו מדברות על סוג הקורנפלקס שאנחנו אוכלות בבוקר, הבטן שלי החלה להתהפך, כל המרגריטות והסנגריה סובבו את ראשי ואת בטני כל כך חזק.

"אהה.. לא מפריע לך.. עם טובי והכל?", התעניינתי.

מדיסון החלה לצחוק בצחוק גדול ואורך.

"מל, דפדפתי אותו כבר מהיום הראשון, הוא אפס מאופס", אמרה מדיסון בגחמה גדולה.

הלוואי ואני הייתי מדפדפת, דפדוף כזה גדול שלא ישאיר ממנו כלום, אבל הוא השאיר בי חותם, בכל איבר בגוף שלי ובעיקר בלב שלי, חותם כה גדול.

"צודקת", אמרתי והרמתי את ידיי מעלה בתבוסה.

"קדימה שתי שמנות, בואו לבריכה", טובי סחב אותי ואת מדיסון היישר אל המים העמוקים.

כשהרמתי את ראשי מעל המים העמוקים, יכולתי להרגיש אוויר, קור, הפנים הרטובות בשילוב הרוח החמה, גרמו לי להרגשה טובה ומלאה, עם האנשים שסביבי, שאוהבים אותי באמת.

התרוממתי עם גופי מעלה ושאפתי אוויר.

עיני החומות והרטובות מכלור הבריכה, קלטו בצידיהן המסונוורות מקרני השמש את ריאן.

ריאן ארצ'ר והפמליה שלו.

מהרגע שהבנתי ממדיסון שהוא כאן, כבר חיכיתי לרגע שאראה אותו, אבל לא ציפיתי שזה יקרה כל כך מהר, לא הייתי מוכנה לזה עדיין נפשית.

הוא היה עם בגד הים שלו, גופו החסון חשוף, חשוף לשמש החמה, חבריו היו נראים בדיוק כמוהו, התסרוקת, הריבועים, אך הוא עמד בראשה של החבורה.

הוא לא ראה אותי, אני ראיתי אותו.

רציתי להחזיר את הראש שלי בחזרה אל תוך המים ולא לצאת משם, הוא הולך כל-כך בביטחון, ואני ההיפך הגמור ממנו במשך שבועיים אני מתהלכת כמו זומבי שבור לב, למה נתתי לו להיכנס לי ללב?, הוא בטח שובר מיליוני לבבות בשבוע, ואני סך הכל אחד מהם, מה זה חשוב?.

הסתובבתי עם גבי, כך שלא יראה אותי, למה הקארמה תמיד מחזירה את הגבר הזה אליי, למה תמיד היא מחזירה אותו בשנייה שאני שוכחת מקיומו?, בשנייה שאני מרגישה מלאה?, בשנייה שאני נמצאת עם האנשים שאני אוהבת ויקרים לי מכל?.

נראה כאילו אלוהים עושה לי מבחנים, מבחנים קשים מאוד, אני לא מצליחה להבין למה?, למה אני צריכה להתמודד עם זה?, למה אני רוצה את הדבר הזה?, את הגבר הזה יותר מכל?.