Love me Love me not- פרק 8- (18+) *לא לפספס*

קמתי לבוקר חדש, יום שני, האוויר היה צלול, השמש טיילה בשמיים, היום זהו יום טוב- היום אני הולכת לזכות בחזרה בבקבוק היין שלי.
בשעה 10:00 בלילה הקודם ליוויתי את מדיסון למטה, לנהג המונית שהמתין לה.
הפרידה הייתה קשה, אפילו כמעט והזלתי דמעות, בכל פעם שאנחנו מתראות הביקורים עוברים כל-כך מהר, ותמיד שאנחנו נפרדות לשלום זה היה כלא היה, כל-כך שמחתי שלפחות קיבלנו את הסוף שבוע הזה במסגרת היחסים הפיקטיביים שלה עם ריאן, הבילוי יחד איתה גרם לי להרגיש בבית למרות שהייתי רחוקה באלפי קילומטרים, אבל עם כל העצב שלי, לפי דעתי היא כנראה הייתה כבר יותר משמחה לחזור לזרועות אחי, טובי.
למרות שעברו יומיים מאז הנשיקה עם ריאן, הנשיקה שגרמה לעולם להתהפך עבורי, ולראות הכל מהכיוון ההפוך ממה שראיתי, באיזה שהו מקום עדיין הרגשתי רע, הבגידה במדיסון ודניאל, בעיני זה הדבר הכי נורא ולא מוסרי לעשות לאנשים שחשובים לך, אבל ככל שהשעות חלפו והציפייה להערב השתוללה בכל תא ותא בגופי גרמה לחוסר הנעימות להעלם כלא הייתה והרצון העז שלי להיות עם ריאן רק התגבר מרגע לרגע.
את דניאל עדיין סיננתי, למרות שלא רציתי לעשות זאת בכלל, או הגיע לו, אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך את זה, ושמגיעה לו תשובה מספקת, שעדיין לא יכולתי לתת.
אני מרגישה שאני משחקת באש ובמים, נוח לי במצב הקיים, לקבל את האהבה והפינוקים מדניאל, ואת המשיכה המינית, הרצון לעוד והמתח הבלתי מוסבר הזה מריאן- רק אם אפשר להכניס את כל זה באדם אחד זה היה מושלם בעיני.
כשעליתי לרכבת, שקעתי במחשבות על השבועות שעברו, שפתאום בן רגע, השבועות שלי והימים נהיו מלאי תוכן, לאחר תקופה ארוכה בלי כלום, דפים לבנים שלא כתוב בהם שום דבר, הימים עברו אחד אחרי השני מבלי שהייתי שמה לב שמשהו השתנה אצלי.
"שלום מייק, בוקר טוב", בירכתי את מייק לשלום.
"בוקר טוב מל, איך עבר סוף השבוע?", שאל ואפילו לא הסית אליי את מבטו שהיה שקוע במסמכים.
"בסדר, נחמד", עניתי קצרות ולקחתי את העבודה שהשאיר לי על שולחנו.
כשבאתי לצאת מחדרו, לכיוון החדר שלי הוא עצר אותי וקרא בשמי.
"כן?", שאלתי.
"בואי, תשבי רגע…", אמר והזמין אותי עם ידו אל המושב לצד שולחנו.
בפעם הראשונה מזה שנה, מייק הציע לי לשבת מולו, ואני תוהה האם מדובר בשיחת חולין?.
התיישבתי על הכיסא ממולו, וממתינה למילותיו בלחץ.
"את ודניאל בקשר מעבר לשעות העבודה?", שאל בחיוך גדול,ללא בושה. וואט-דה-פאק, למה לעזאזל הוא מתערב לי בחיים הפרטיים, אני מעולם לא דחפתי את האף לחייו.
"אה… למה?", שאלתי, לא רציתי לדלות מידע תכף ומיד שעלול להביא לפיטוריי.
"רק רציתי להגיד לך, שאם כן, אתם מקבלים את ברכתי, דניאל הוא יוצא מן הכלל, גבר שבגברים", חייך ועשה תנועה מצחיקה עם ידיו.
לרגע נאנחתי, הלחץ ירד, הייתי בטוחה שהוא ינזוף בי בנושא… אבל השאלה איך הוא הגיע למידע הזה?, ולמה לעזאזל הוא משתמש בו עוד לפני שאני הבנתי את מהות הקשר שלי עם דניאל.
"אוקי, תודה", אמרתי במבט שלא מבין מה קורה, הסמקתי כל-כך ונזכרתי שאפילו לא חזרתי אליו ודיברתי איתו מיום שבת.
כשחזרתי למשרד שלי, התחלתי לעשות את כל העבודה השוטפת שנשארה עוד מיום שישי.
את ארוחת הצהריים ביליתי עם האנה, הלכנו להביא אוכל למשרד, היום היה לשתינו עומס בעבודה, כך שלא רצינו לבזבז את הזמן שלנו ברחובות ההומים בשעות הצהריים של מנהטן.
"אני עדיין בהלם שהתנשקתם", האנה הסתכלה עליי במבט של שוק מוחלט, לאחר ששמעה את כל הפרטים העסיסיים שסיפקתי לה מבלי שביקשה.
"גם אני…", עניתי בעודי עדיין לא מעכלת האמת והמציאות שהרגישה כמו חלום כחול.
את שאר שעת הפסקת- הצהריים בזבזתי בהקשבה להאנה, שהחליטה בשבילי שדניאל הוא הבחור שאיתו אני צריכה להיות, ושעם כל הכבוד לאדון ריאן שמחרמן אותי, או גורם לי להרגיש לחוצה ומהורהרת שמשום מה גיליתי שאני נמשכת לזה ללא תקנה, זה פשוט לא מספיק או יספיק, ולעולם לא אוכל להגיע איתו למה שאוכל אם אהיה עם דניאל.
בשעה 16:00 דלת המשרד שלי נפתחת בסערה.
"מל?", ראיתי את דניאל מולי, נסער.
נלחצתי, הוא גרם לי לחץ בחזה, אבל ממש לא מהסוג הטוב, מה לעזאזל הוא עושה פה עכשיו?, לא קבענו פגישה ועדיין לא דיברתי איתו מאז יום שבת.
"דניאל, מה אתה עושה פה?", שאלתי בהלם מוחלט והבעת הפנים שלי התקשחה.
"חשבתי שקרה לך משהו, את לא עונה לי, ואז מייק אמר לי שהגעת לעבודה.. אני לא מצליח להבין למה לא ענית לי מאתמול?, הטלפון שלך לא עובד?", דניאל דיבר בטון כל כך גבוה, מהיר ולא ברור.
האובססיביות שלו אליי החלה להלחיץ אותי, אני מנסה להבין את ההסבר ההגיוני לכך שהוא הופיע בשעת צהריים אצלי במשרד, מבלי שדיברנו, או נקבעה פגישה, לחוץ בהיסטריה, ודורש ממני תשובות כאלה או אחרות.
"חכה שנייה", אמרתי בלחש בדקתי את המסדרון, שהיה רק מאנשים והובלתי אותו אל מחוץ למשרד.
נכנסנו שנינו למרפסת הקומה שישבתי בה, 13, למרגלותינו הנוף המרהיב של מנהטן, המרפסת הייתה ריקה מאדם ואלו היו רק אנחנו בשקט, אולי עכשיו אני אקבל אומץ ואסיים איתו את הקשר?.
"דניאל, השתגעת?…, מה אתה עושה פה?, ולמה באת לפה בסערה כזו גדולה?, אני לא מצליחה להבין", שאלתי בניסיון להוציא ממנו תשובה מספקת להתנהגות המוגזמת והלא רציונלית הזו.
"דאגתי לך", אמר בטון נמוך ורגוע והחל ללטף את לחיי באגודליו, "התגעגעתי אלייך…", המשיך לומר ונשק ללחי שלי, הרחקתי אותו באלגנטיות עם ידיי.
"דניאל, זה לא מתאים כאן, אתה יודע את זה", התעצבנתי על ההתנהגות החסרת אחריות והילדותית שלו, זה ממש לא מתאים ויכול לעלות לי במקום העבודה, חל איסור מוחלט ליצור קשרים זוגיים עם עובדי המשרד ושותפים.
"אני לא מצליח להבין מה קורה איתך, אני משום מה לא מצליח לקרוא אותך מיום שבת בערב?, אני מרגיש כאילו משהו השתנה, את הפכת לקרה, לא חזרת לשיחות ולהודעות שלי…", החל לשאול אין ספור שאלות ולהתלונן- לא התאימה לו כלל וכלל ההתנהגות הזו.
"אז מה אם לא דיברנו יום אחד…, הכל בסדר איתי, וגם איתך, אנחנו עדיין לא הגדרנו את הקשר בינינו… כך שזה לא חוק שאנחנו צריכים לדבר כל יום ביומו", עניתי בביטחון, היה לי מאוד קל לבוא בביטחון אל דניאל, הרגשתי פתוחה אליו, והוא נתן לי להוביל את הקשר שלנו- ההפך הגמור מריאן.
כשעמדנו במרפסת ודיברנו, התחלתי לתהות על מה שהאנה אמרה לי בהפסקת הצהריים, אבל ממש לא היה לי אכפת מה יגידו, או למי אני מתאימה מבחינה ויזואלית, רגשית ומעמדית, ידעתי בדיוק מה גופי צריך והרגשתי בתחושת הבטן שלי בעוצה בלתי רגילה, שמישהו קורא לי ואומר לי, בדגש על אולי ובסימן שאלה אחד גדול שיש סיכוי למשהו שיכול להתקיים ביני לבין ריאן, איזשהו סוג של קשר…, שעדיין לא ברור לי מהו…, ואת האמת? ממש לא עניין אותי באיזה מובן מדובר.
אבל פחדתי, פחדתי לסגור לעצמי את אופציית דניאל, שזה נורא ואכזרי בעיניי להוליך את דניאל שולל, או לקחת אותו כ-ברירת מחדל, כשעשו לי את זה הרגשתי שהגעתי למקום הכי שפל ביקום, והדבר האחרון שהייתי רוצה לעשות זה לפגוע במישהו כמו דניאל, אבל לא יכולתי להתחמק מליבי, הלב הקטן שלי, שהכיל כמות של פרפרים אדירה בשבועות האחרונים, וידעתי בלב שלם שאני לא אוכל לסרב לריאן בשום צורה ולא משנה מה דניאל יוכל להציע לי, ובכמה זה יהיה יותר טוב מריאן.
עצמתי את עיניי למס' שניות,"נראה לי שאנחנו צריכים להוריד הילוך קצת דניאל, זה קורה יותר מדי מהר", פלטתי מפי בעדינות וברוגע כאילו נחתה עליי הארה מאלוהים, נאנחתי בנשימה גדולה כאילו ירדה לי אבן גדולה מהלב.
"מה?", הבעתו של דניאל שינה ערוץ, "אני הייתי כמעט בטוח שהכל מושלם בינינו.. איפה הבעיה? תגידי לי אני אתקן אותה!", דניאל נשף ארוכות החוצה מפיו ואפו, ועדיין לא מצליח להבין איפה שורש הבעיה.
"אין שום בעיות…", עניתי באדישות, " יכול להיות שבגלל שהכל מושלם.. אני רוצה קצת זמן", אמרתי בניסיון שכנוע רב ובחיוך קטנטן על פני.
"אני מבין אותך מל, יכול מאוד להיות שעלינו על הכביש המהיר והכל קורה כל כך מהר, וזה בסדר, אני אתן לך את כל הזמן שאת צריכה בעולם, את יודעת שאני כאן, בשבילך, מחכה לך", דניאל ענה בחיוך קטן שמיועד אך ורק אלי, הוא חימם לי את הלב בקולו הרך והבטוח וליטף את לחיי עם שתי ידיו החמימות.
חייכתי חיוך שקרי ועצמתי את עיניי, סוף-סוף הוא טיפה ישחרר.
"אני חוזרת למשרד", רציתי להיפרד ממנו לשלום, ובכך להתחיל את תקופת השקט ממנו.
"אני אבוא איתך, אגיד שלום למייק", דניאל אמר ופתאום גופי חזר למצב כוננות והחל להרגיש לחץ לא רצוי בשנית.
הלכנו לכיוון המשרד, אחד לצד השנייה במורד המסדרון לכיוון משרדי ומשרדו של מייק, כשהגענו אני התיישבתי על כיסאי וחזרתי לעבודתי כי שום-שיחה עם דניאל לא נערכה, והוא נכנס למשרדו של מייק.
עברה שעה ומייק ודניאל עדיין לא יצאו מהמשרד, החלטתי שהפעם אקח סיכון ולקחתי את רגליי, מבלי לשאול את מייק אם הוא צריך משהו נוסף, מהסיבה שלא רציתי להתעכב יותר מדי, כדי לא להיתקל שוב בדניאל, שהיתקלויות בו החלו להיות עבורי כמעמס על הנפש במיוחד לאחר הבגידה בו.
אספתי את דבריי במהירות ויצאתי ממשרדי.
נפרדתי לשלום מהאנה והלכתי והתקדמתי בקצב הבריזה לתחתית.
לאחר נסיעה קצרה, עמוסה בבני אדם שנכנסו למרחבי האישי, הגעתי הביתה, מיד כשנכנסתי לקחתי את באדי לטיול קצר במזג האוויר היפהפה והאור שעדיין לא שקע עם השמש החמימה.
המחשבה על הערב לא מרפה מראשי, הסתקרנתי מה יכול להיות, ותהיתי באלפי סיטואציות שיכולות להתרחש, אבל מה שהכי עניין אותי זה לדעת לאן הערב יתפתח, אם הייתי יכולה להמציא שיקוי עכשיו, כנראה שזה היה לחזות את העתיד, מה יקרה לאחר שאזכה בבקבוק, האם הקשר שלי ושל ריאן ייגמר?, או שהערב יהיה כל-כך מביך בצורה בלתי רגילה ויהפך לנורא מכל בימי חיי, הכל היה כל-כך מטושטש ולא ברור עבורי, אין ספק שהקלפים היו בידיים שלו ואהבתי את התחושה הזו.
כשהגעתי הביתה, עשיתי מקלחת מקיפה, הורדתי שיערות בכל מקום חוץ משיערי וגבותיי, אפילו בעל כורחי בחרתי תחתון וחזייה תאומים, בצבע בורדו מתחרה מלאה ושקופה, סט שאף גבר סטרייט לא יעמוד בעדו, לא משנה על מי ועל מה הוא יהיה.
זו הפעם הראשונה מזה מספר שבועות שהסתכלתי על עצמי במראה, בתחתון וחזייה, תוהה איך כל חלק וחלק בגופי נראה, שיערי החום גלש לכל פינה, ובהחלט זה היה בין הימים הטובים שלו, יכולתי לראות על עיני החומות שהן הבריקו מהתרגשות ובו זמנית גם מלחץ.
הישבן שלי בלט בצורה מושלמת עם התחתונים האלה, החזה הגדול והזקור שלי עומד בצורה מהפנטת, ורק צמא למגע שלו כמו יונק שזה עתה נולד ורוצה לינוק מאמו, כבר יכולתי לדמיין את ידיו הגדולות ופיו של ריאן מונחים על כל חלק וחלק בגופי, ואת גופו הרחב עוטף את גופי.
הסתכלתי על עצמי, עוד יותר מקרוב, והרגשתי שאני כמו נער מתבגר אשר מפוצץ בהורמונים.
התיישבתי על הספה, נחתי ואגרתי כוחות אל מול הנטפליקס, לצד באדי הקטן, מסתכלת על השעון בלי הפסקה, רואה את המחוגים חוגים להם ומשום מה, דווקא היום, שהכי רציתי שיחוגו, הם נתקעו!.
" חבל שיצאת מוקדם, הייתי מקפיץ אותך הביתה ;) "
קיבלתי את הודעת האסמס מדניאל.
משום מה התגובה הראשונית שלי הייתה גלגול עיניים, החלטתי שלא לענות, וחזרתי לעיסוקיי.
כששעת הערב הגיעה, הרגשתי את חזי מתנפח מלחץ, הנשימות ששאפתי לא הספיקו לשום חלקיק בדמי ובתאי גופי, הוא דרש יותר, הגוף שלי ניסה לעכל את המפגש הקרב עם ריאן.
ניגשתי אל ארון הבגדים שלי בניסיון לבחון מה הכי מתאים לערב משחק של אמת-או-חובה.
שלפתי מהמזוודה שמדיסון הביאה לי טי שירט בצבע אפור כהה ומכנסי ג'ינס קצרים בצבע שחור, שנותנים הצצה בלעדית לישבני, התכנון לא היה סתם, רציתי להוכיח לריאן, שאני לא משקיעה עבורו, כמו שהשקעתי עבור דניאל, כך הוא יקנא, והוא יצטרך לעבוד קשה בשביל לדעת מה מסתתר מתחת לבגדים הפשוטים האלה.
הקומבינציה הזו- פשוט משלבת אותי, מבחוץ אני יכולה להיראות מאוד תמימה, פשוטה, אבל מבפנים הרגשתי שונה, מיוחדת וממש לא פראיירית, אני לא אקרא לעצמי חיית מין, אבל אשקר אם אגיד שלא חיכיתי לאחד שיוצא אותי מגדריי.
"בול!", חייכתי אל עצמי במראה ופיזרתי את שיערי בפראות אל קדמת הפנים והכתפיים, התזתי קצת בושם, כדי שריאן לא יתלונן על ריחות מסריחים מיותרים והרגשתי מוכנה.
ראיתי באדי מסתכל עליי במבט מצחיק, ראשו נטה שמאלה, כאילו ניסה להבין מה עובר עליי, היה משהו שנתן לי להרגיש כאילו הוא ידע והרגיש לאן אני הולכת, במבטו קראתי תחנונים שאקח אותו איתי לג'ואי, הכלב של ריאן.
לקחתי את באדי על ידי השמאלית ויצאתי מהדלת לכיוון דלתו של ריאן.
דפקתי בדלתו מס' פעמים ולחצתי פעם אחת בפעמון.
הלב שלי דפק, בקצב לא אחיד, רגלי הימנית רקעה, במהירות כתגובה ללחץ המשתולל בגופי, ליטפתי את באדי כדי להירגע, והרמתי אותו יותר קרוב אליי
הדלת נפתחה.
ריאן הופיע במכנסי הג'ינס הקרועים שלו, ובאחת מחולצותיו הלבנות שהבליטו את גופו החסון מרגע לרגע.
כשמבטינו הצטלבו לראשונה מפתיחת הדלת, וראה את באדי על ידיי, הוא חייך חיוך תמים, כמו של ילד שנמצא לראשונה בפינת ליטוף.
"היי, באדי", אמר ולקח אותו מידיי אל ידיו ובאדי צהל משמחה, קשקש בזב ותנועותיו היו חדות.
החיוך עלה על פניי, והרגשתי שהלב שלי מתחיל להירגע.
"החלטתי להביא לג'ואי קצת חברה, שלא ישעמם לו", אמרתי בחיוך וליטפתי את באדי שעדיין היה בידיו של ריאן שליטף אותו גם הוא, אצבעותינו התנגשו מדי פעם לשברירי שניות שהעבירו בי זרמים חזקים.
ג'ואי הקטן ישר הצטרף למסיבה וקיפץ עלינו, ריאן שיחרר את באדי לרצפה ושניהם החלו לרוץ במעגלים אחד לאחר השני.
נכנסתי לביתו, הדלת נסגרה, זהו זה, הגיע הרגע שחיכיתי לו כל היום, הערב המכריע שלי, הערב שאני מניחה על כף המאזניים את חיי האהבה שלי.
"את מוכנה לדו קרב?", ריאן שאל, והוציא בקבוק יין חדש וסגור מאחד מארונות המטבח.
"נראה לי שאוותר על כוס יין הערב", אמרתי בביוש.
"רק להרמת כוסית, לא להשתכר", ריאן הקשיב לבקשתי ולמרות זאת הוציא שתי כוסות יין מהארון בצד המטבח.
אני המתנתי לו בסלון, והתיישבתי על הספה, לאות סימבולי, החלטתי להתיישב במקום שישבתי בפעם האחרונה שישבתי עליה, כששם עלי את ידו לראשונה.
צפיתי בו, הולך בגבריות, בגובהו ורוחבו, רגליו היחפות, ושרירו המבצבצים מסוף חולצתו הקצרה.
כשחזר מחדרו, חזר עם בקבוק היין המדובר.
"קדימה, בואי", אמר והתיישב על השטיח לצד הספה.
כמו חיילת ממושמעת, ממושב הספה נגררתי לכיוון השטיח, מטה, נשענתי עם גבי על הספה, ורגליי היו מכופפות, ריאן התיישב מול והניח את כוסות היין ושני הבקבוקים, הריק והמלא על שולחן הסלון.
כשפתח את בקבוק היין המלא, השקט ששרר הלחיץ אותי יותר, אני שונאת מצבים מביכים ולא נעימים, מעולם לא ידעתי להתמודד איתם בגבורה, תמיד ידעתי לשחק אותה גיבורה, אבל בפועל שום דבר מזה לא קרה.
כשריאן החזיק את הכוס שלי, ומזג בה את היין, בחנתי את אצבעותיו הארוכות, והמיומנות ויכולתי לדמיין אותן מביאות אותי לסיפוקי במיומנותן, המשכתי להתפעל מכישוריו, איך הוא הצליח למלא מבלי טיפת קצף כוס שלמה, לי איך שהו זה תמיד נשפך לכל הכיוונים.
צחקקתי בקול.
"משהו מצחיק?", שאל והגיש לי את הכוס.
"איך זה שאתה מוזג כוס יין בשלמותה מבלי שיישפך שום כלום?", שאלתי בהערצה.
"כשיש לך את זה, יש לך את זה", ענה וקרץ לי באחת מעיניו, הפרופיל שלו היה משהו ששווה להתעכב עליו הכל כל-כך מפוסל בצורה מושלמת, אפילו את מיקום הזיפים אלוהים לא פספס כשייצר אותו- אין לי ספק בכלל שיש לך את זה ריאן ארצ'ר, לא תהיתי לרגע.
"לחיי…. המשחק!", הרים ריאן את הכוסית שלו, הרמתי לאחריו, שתיתי לגימה מהיין והנחתי את הכוס לצידי.
"נתחיל?", הצעתי, למרות שהייתי יכולה ליהנות מהשהות של ריאן גם מבלי לשחק 'אמת או חובה'.
ריאן סובב לראשונה את הבקבוק על השטיח, הצד של הפיה היה הצד השואל, והצד השני העונה.
הבקבוק עצר לראשונה כשפיית הבקבוק הייתה לכיוונו של ריאן.
"אמת או חובה מל ג'ונסון?", ריאן הסתכל אליי במבט חודר בעיניו, הייתי בן אדם של 'חובה'.
"אמת", מל- את חייבת להפסיק להיות לא את.
"פחדנית", חייך, "אמת… אמת… על מל ג'ונסון התמימה והטובה…", ניסה לחשוב וחיפש את האמת בעיניי השקודות.
"אמת שאת בכלל לא רוצה את ההומו הליצן שלך… איך קוראים לו… דניאל?", ריאן קבע את חוקי המשחק- זה הולך להיות משחק מלוכלך, זה הזמן שלי להפשיל שרוולים.
"אסור לשקר!", אמר והניח את אצבעותיו על פיית הבקבוק ושיחק בו בצורה מפתה.
"א מ ת", עניתי קצרות ומיד לקחתי את הבקבוק אל ידי, על מנת שנעבור נושא ולא נפתח את תיבת הפנדורה.
הפיה יצאה בשנית אל ריאן, היום המזל שלי לא משחק לטובתי, האם אי פעם הוא שיחק?.
"המזל לא איתך עד כה…אמת או חובה, מל?", שאל בשנית.
"חובה", הפעם בחרתי בצד האמיתי שלי, תמיד הייתי בעד חובות, לסיים עם זה, ודי, מבלי לפתוח פצעי עבר או הווה.
"חובה עלייך… חובה עלייך לסיים את כוס היין בשלוק אחד", ריאן הגיש אליי את כוס היין שמזג לי קודם לכן.
"אוקי, חובה זה חובה", חייכתי אליו, קלי קלות.
תוך שניות ספורות היין הלבן כבר ירד במורד גרוני.
הרגשתי שהמתח בינינו גובר, והמשחק הופך לתירוץ מיותר שלא נתנפל אחד על השנייה מההתחלה, אבל הייתי חייבת להחזיק את עצמי כמה שיותר כדי לבחון את הגבולות שלו ושלי.
הוא סובב את הבקבוק, והופ, סוף-סוף תורי.
"ריאן, אמת או חובה?", שאלתי בחיוך מאוזן לאוזן.
"אמת", ענה.
"פחדן שכמוך…, אמת ש… המשחק הזה הוא סתם תירוץ כדי להיות איתי", חייכתי, הרגשתי שניצחתי את כל המשחק על ההתחלה.
"טעות, המשחק מתקיים בגלל בעלות על הבקבוק הזה", חייך והניף בידו את הבקבוק העטוף בסרט האדום.
שקרן.
"אוקי, התשובה מתקבלת!", עניתי בייבוש, והרגשתי מבוישת כל-כך מהרגע הזה, עד שפרצתי סכר, נהייתה הצפה שלא ניתן להשתלט עליה.
מילאתי אל כוסי עוד יין, כמה שרק היה אפשר ושתיתי בלגימות גדולות.
סובבתי את הבקבוק, הפיה יצאה אל כיוון ריאן.
"אמת או חובה", שאל קצרות ואפילו לא הסתכל על פניי.
"חובה", עניתי בקלילות, עניין אותי לדעת מה המשימה המטופשת הבאה שיביא עליי, וכבר הצצתי במבט חטוף לעבר כוס היין שלי, אולי גם אותה אתבקש לסיים.
"יותר לא מפחדת, הא?…", שאל בחשדנות ובחצי חיוך.
"כוסות יין ממש לא מפחידות אותי", חייכתי אליו ולגמתי עוד כמה לגימות גדולות עד לסיום הכוס השנייה.
"גיבורה, חובה עלייך…", אמר ושיחק עם אצבעותיו בסנטרו המרובע, מנסה לחשוב על משהו זדוני חדש.
"להוריד את החולצה", אמר באיטיות כה משכרת.
"אני מבינה שעלינו רמה, אוקי…", אמרתי בביטחון, הנחתי את כוס היין לצידי ופשטתי מעליי את החולצה בצורה הכי חושנית שיכולתי.
כשהחתי את החולצה לצדי וסידרתי את החזיה שטיפה זזה, נשמעה מפיו של ריאן נשיפה ארוכה וכבדה, נראה כי גם הוא לא עמד במבחן החזיה שלי, עיניו לא התנתקו לרגע משדי, ויכולתי לראות איך גרמתי לריאן, בכבודו ובעצמו להסמיק בפעם הראשונה.
הוא החל להרגיש לא בנוח, ושינה את צורת הישיבה.
"אתה מתכוון לסובב את הבקבוק?", הערתי אותו מבהייה בחזה שלי.
ריאן לקח את הבקבוק, וסובב אותו עדיין בזמן שהתמקד בעיני ובחזה שלי.
"ריאן, אמת או חובה?", כשהפייה הייתה לכיווני, שאלתי באיטיות והתקדמתי קצת עם פלג גופי העליון לכיוון הבקבוק, מה שהשקיף למרפסת נהדרת של שדיי.
"חובה", ענה בזריזות. אוו ייה, מאדפקה, עכשיו אני שולטת במשחק, מעולם לא חשבתי שרק בעזרת שדיי אוכל להמם אותו.
"חובה עלייך להישאר רק עם התחתונים", עניתי, החזקתי בבקבוק הריק בידי ושיחקתי בו, אני לקחתי וניצחתי את המשחק ברגע, אם רק הייתי יודעת שזה מה שיגרום לי לנצח הייתי עושה את זה מלכתחילה, או פשוט באה בלי בגדים.
"חובה זה חובה", חייך אליי, ונראה כי התעשת במהירות.
שיט.
הוא התרומם על רגליו, ומבטי פנה מעלה, אליו.
הוא הוריד את החולצה, וכשהעלה את ידו אל מעל הראש, שרירי ידיו התנפחו וגרמו לורידים לבצבץ עוד קצת החוצה, לפני שפתח את כפתור המכנס הוא הביט בי, בשקט, לא אמר מילה, יכולתי להבין שהוא מחכה לאישורי בשנית, כמעט כמו אז בפעם ההיא על הספה, זו שכרגע אני נשענת עליה, מבלי להוציא מילה, קרא את צרכיי ורצונותיי.
כשקיבל את אישורי, בעזרת המבט השובב, החל לפתוח את הכפתור ולאחריו את הרוכסן, והחיוך לא ירד מפניו, הוא מרגיש בבית, הגוף שלו, זה העסק שלו, ואין לי ספק בכך שהעסק שלו מלבלב.
התחתונים הפעם היו של ראלף לורן, בצבע לבן, אם מתעמקים הם אפילו לא הותירו מקום לדמיון, אבל השתדלתי שלא להתעמק, למרות נוכח העובדה שהיה נראה כאילו הטמינו שם פצצה.
הסתתי את מבטי בביוש מאיבר מינו הנכבד, ראיתי איך הוא מוריד מעליו את המכנסיים לגמרי, והחלטתי שאני מוזגת לשנינו עוד כוסות יין.
"חשבתי שאת לא שותה היום, ודרך אגב, תניחי את הבקבוק בחזרה עדיין לא זכית בו", אמר בקול בוסי והתיישב ממולי, הפעם הרבה יותר קרוב ממקודם.
העניינים מתחילים להתחמם.
היה אפשר לחתוך את המתח גם בסכין לא חדה בכלל, יכולתי להרגיש כל עצב ועצב בגופי שמעקצץ לנוכח העובדה ששתינו כמעט וערומים אחד לצד השני, ואני עדיין מנסה להבין איך לא קרה שום דבר.
"לחיינו?", שאל ריאן, כשהצמדנו את כוסותינו, גופנו החל להתקרב בנוסף באטיות כאילו מגנטים קטנטנים השתלטו על גופנו.
"לחיינו", אמרתי וסובבתי תוך כדי את הבקבוק בעל הסרט האדום.
יכולתי להרגיש את נשימותיו של ריאן על כתפיי, הקרבה הלכה ונהייתה יותר קרובה, הראש שלי טייל בעננים וגופי הרגיש מנותק מכל רגש שקיים מלבד תשוקה.
לקח לי זמן להבחין, שתורי בשנית.
"אמת או חובה.. ריאן?", שאלתי בלחישות קטנות וחמימות אל תוך אוזנו אשר הייתה קרובה אליי.
"חובה",לחש ובהה בעיניי, כאילו חיפש את האמת שלי, הרצונות, התשוקה, הכמיהה, החיבה וניסה לפענח את כל הדבר שנקרא מל ג'ונסון, אני בתגובה התעמקתי בעיניו הקטנות והתחלתי להבין מי הוא ריאן ארצ'ר.
הרגשתי את איבר מיני נקפץ, ופטמותיי הזדקרו, וצמרמורת החלה לטפס על גופי.
"חובה עלייך לגעת בכל מקום בגופי", פלטתי מפי את החובה שהכי רציתי שתתממש בשבועות האחרונים, בלי יותר מדי בלבולים, שאלות, תשובות.
לראשונה מזה זמן רב הרגשתי את הכנות והתשוקה פורצת כל גבול ומחסום אפשרי, הכנות לדבר שאני הכי רוצה,
ריאן ארצ'ר.