Love Twins- פרק 10

"אין על מה לדבר" מיקוטו הזיז את ידה של אימו מלחיו. "יש הרבה על מה לדבר, אני יודעת ש..לא היינו בקשר הרבה זמן..אבל…" היא רצתה להמשיך אבל מיקוטו התפרץ עליה, "אבל מה?! לא יכלת להתקשר לבן שלך במשך 6 שנים?! כל הזמן הזה חיכיתי לשיחה שלך עד שכבר ויתרתי!" מיקוטו צעק והתיישב במהירות כדי להירגע. "א-אני מצטערת, הייתי עסוקה ו.." היא הסתכלה עליו בפרצוף מודאג, "היית עסוקה עם הגברים שלך? עם הבעל החדש שלך?" מיקוטו הניח את ידיו על השולחן ועליהם שם את ראשו בייאוש. "איך אתה יודע? הרי אני התחתנתי כשכבר.. לא היית.." היא השפילה מבט, "כן, בזמן שלא הייתי הספקת הרבה, אני יודע כי אני…" הוא רצה להמשיך את המשפט אבל הוא שתק והשפיל את מבטו. "א-אני מצטערת שככה זה היה אבל.." היא הסתכלה עליו בפרצוף כל כך עצוב, עיניה דמעו כשהביטה בבנה הצעיר היא רצתה כל כך לחבק אותו היא רצתה להגן עליו. "אבל מה? את…את רצית לנטוש אותי שם נכון? רצית לנטוש אותי באיזו פנימייה רק שאני לא אהיה לידך!" מיקוטו צעק, היא שמעה את קולו הרועד, "אני שמעתי אותך, באותו הלילה בטלפון….אמרת שאת תקחי אותי לפנימייה, שכבר רשמת אותי לשם וכל מה שיש זה לקחת אותי.." מיקוטו רצה לבכות, אותו זיכרון כואב חזר בו, לראות באמצע הלילה את אמא שלו מדברת בטלפון עליו, על הרגע הזה כשהיא קלטה שהוא ער, "אמא אני לא מצליח להירדם…" הוא אמר לה והיא הייתה שרה לו שיר ערש לפני השינה. "מיקוטו, בקרוב אתה תלך למקום חדש, אוקיי?" היא חייכה עליו בחיוך כל כך מתוק כאילו כלום לא קרה לפני כמה רגעים בטלפון, "כל עוד אמא תהיה איתי, אני אלך, אמא את תהי איתי שם נכון?" הוא הסתכל עליה בעיניים גדולות ועצובות, היא הנהנה ועזבה את החדר, זה היה לילה לפני שהוא החליט לברוח מהבית, הזיכרון שלו מהבריחה המשיך, אבל אז נזכר להתעורר למציאות העכשווית. "את שיקרת לי, שיקרת לי כל הזמן הזה, כל הילדות שלי, הייתה שקר אחד גדול, כשחייכת אליי זה היה חיוך מזוייף, עמוק בפנים את כעסת ובכית על כך שבכלל נולדתי. עשית ילד עם השטן מבלי לחשוב בכלל, אהבת אותו ואז הוא עזב אותך כשהייתי בן 5, סבלת אותי במשך חמש שנים שלמות והחלטת להיפטר ממני….זה לא מה שאמא אמיתית הייתה עושה, היא לא הייתה משקרת לילד שלה, היא לא הייתה עוזבת אותו…." מיקוטו הביט בה בעיניים עצובות וכועסות. "מיקוטו… בבקשה תן לי להסביר את עצמי" היא התקרבה אליו, "אני עדיין אוהבת את אבא שלך, אני לא יכולה לשכוח את השיער הכתום ואת העיניים האדומות שהתגלו אליי באותו לילה.." היא גיחכה. "ניסיתי לשכוח ממנו כל כך הרבה פעמים.." היא המשיכה, "וכדי לשכוח ממנו את השתמשת בגברים אחרים.." מיקוטו מלמל, "כן… אבל עדין לא הצלחתי לשכוח אותו… כל פעם שהסתכלתי עלייך, ראיתי אותו במיוחד עם העין האדומה, כל פעם שראיתי אותך התגעגעתי אליו יותר ויותר.." היא דיברה בקול חלש, כאילו כבר אין לה כוח יותר לדבר והיא נחלשת לאט לאט. "אז החלטת לוותר עליי כדי לשכוח אותו?" מיקוטו הביט בה, היא רק הנהנה ושתקה. "תקשיב מיקוטו…אני מצטערת.." היא רצתה להמשיך אך מיקוטו שוב צעק עליה, "אין צורך, אני מצטער שבכלל טרחתי להקשיב לך, ההסבר שלך לא גרם לי להרגיש יותר טוב! את חושבת שהיה כיף להיות כל הזמן השונה והדחוי?! לא משנה אם זה בקרב המשפחה או בקרב הפנימייה!" הוא קם וצעק עליה, "מיקוטו.." המבט העצוב המשיך ונראה עצוב מרגע לרגע, "תפסיקי עם המבט הזה! זה המבט שקיבלתי מאז שאבא עזב, למה רק אחרי שאבא עזב החלטת לדחות אותי כל כך?!" מיקוטו השפיל מבט. "תצאי…" היא מלמל, "אבל…" היא הביטה בו "אמרתי שתצאי!! דייסון תיקח אותה החוצה אני לא רוצה לראות את האישה הזאת!" מיקוטו הביט בה בפנים כועסות ומלאות שנאה, דייסון שתק וגרר אותה מהחדר, "לא! לא! מיקוטו! תקשיב לי! אני רוצה שתחזור! אני מתגעגעת אלייך!" היא צעקה והדלת נסגרה במהירות. מיקוטו התיישב והדמעות החלו לזלוג.

"דייסון בבקשה! תן לי לדבר איתו!" היא צעקה אל עבר דייסון, "זה לא יעזור לך, הוא לא יקשיב לך גם אם אתן לך לדבר איתו" דייסון אמר ברוגע. "אבל אתה מבין אותי נכון?! אתה מבין למה אני רוצה לדבר איתו נכון?! זה בדיוק כמו איתך ועם פין.." היא הביטה בו בעיניים אדומות מדמעות, "אל תיערבי את פין בזה! מה שיש ביני ובין פין הוא לא עניינך! והוא בכלל לא דומה לעניין שלך ושל מיקוטו!" דייסון הוציא אותה מחוץ לדלת הכניסה, "אבל גם אתה איכזבת את פין! גם אתה…עשית לו משהו שהוא בחיים לא יסלח עליו..לא?" היא הביטה בו בחיוך עצוב, "זה לא אותו הדבר לינה…" הוא השפיל מבט, "אבל זה דומה! אתה הרגת…" דייסון סגר את הדלת במהירות לפני שהיא הספיקה להשחיל את המילה הבאה, "זה בכלל לא דומה…" דייסון מלמל. "וואה וואה, הרבה צעקות היום, אתם לא חושבים שזה קצת לא מנומס לא לתת לאישה לסיים את המשפט? רן חייך ועישן סיגריה, "זו אשמתך שבכלל נתת לה להיכנס.." דייסון הביט בו באדישות, "היי! אני מבין אותה! אתה יודע שהיא תמיד הגנה על מיקוטו מרחוק, למה אתה חושב שהיא שלחה אותנו לפנימייה גאון?" רן צחקק, דייסון נאנח, "תעשה מה שבא לך כל עוד זה לא יפגע במיקוטו, בגללך הוא בוכה.." דייסון התקדם לעבר המדרגות, "זה לא בגללי.. זה בגלל האהבה שלו לאמא שלו…" רן חייך חיוך מתוק.

הארוחת צהריים הסתיימה והמשרתות לקחו את הכלים, "אני אעזור לכן" קלייר חייכה והלכה איתן. "היא תמיד עוזרת להן כל כך, אף פעם לא הבנו למה.." אוסטין אמר באדישות. "אני מנחש שזה פשוט באופי שלה" קיי חייך, 'בבקשה אל תזכיר את קטע התאומים בבקשה אל תזכיר את קטע התאומים!' הוא קיווה עמוק בפנים. "כן, היא כזאת מאז שהייתה קטנה, כל הזמן מנסה לעזור לאנשים לא משנה כמה זמן" אוסטין גיחך, "זה חמוד ומטופש בו זמנית" הוא מלמל ושתה את התה שלו, "זה לא מטופש, אולי היא מכסה כאב כלשהו בכך שהיא עוזרת, המון אנשים עושים את זה, לוקחים משהו עצוב מהחיים שלהם, טעות שקרתה להם ואז עוזרים לאנשים לא לעשות את אותה הטעות…" קיי חייך. "ואני מנחש שאתה יודע בדיוק מה היא מנסה לכסות נכון?" אוסטין הביט בו במבט ערמומי, "אני? אני לא יודע אדוני, אני מכיר אותה רק כמה ימים וגם זה לא…" קיי צחקק צחקוק לחוץ. "אתה יכול להפסיק לשחק את עצמך כשאתה לבד לידי קיי, או שעליי להגיד קאי הלא כן?" אוסטין הביט בו במבטו הערמומי והמסוכן. 'לעזאזל!!' קיי חשב במהירות.