Love Twins- פרק 11

"הרבה זמן לא דיברנו, אבא.." קיי מלמל, כשהוא אמר את המילה הזו הוא רצה להקיא. "אתה רואה אותי כל הזמן בבית ספר, אני מתפלא שאמא שלך לא רצתה לדבר איתי כשראתה אותי באסיפות הורים" אוסטין נאנח והסתכל על ציפורניו. "אולי הייתה לה סיבה טובה" קיי נאנח. "איך קלייר…הייתה בכל ה-10 שנים האלו?" קיי הביט על אביו במבט מסוקרן, אביו היה כל כך דומה לו, אך הוא לא רצה להיות דומה לאביו, אף פעם לא חלם להיות כמו אביו. "היא גדלה טוב" אוסטין גיחך, "במיוחד אצל סבתא שלה" הוא המשיך. "למה שיקרת לה?" קיי השפיל מבט בכעס. "המ?" אוסטין הביט במבט תמים, "אל תשחק אותה תמים, למה שיקרת עליה שעזבת לחו"ל למשך שלוש שנים, כשבעצם נשארת?" קיי הביט בו, מבטו היה כועס. "אז אני מבין שהיא סיפרה לך על זה, יש לי בת כל כך תמימה" אוסטין גיחך, "אל תשנה נושא, למה שיקרת לה?" קיי התרכז באיש שמולו, איש שנראה מבחוץ בתור האדם הנפלא ביותר אבל עמוק עמוק בפנים הוא שקרן ומנוול. "זה לא עניינך" אוסטין לא הביט בו אבל קולו היה קר ואדיש, "זה כן ענייני! כי היא אחותי!" קיי קם מהכיסא בכעס. "לא כדאי לך לצעוק עכשיו, היא בדרך לפה.." אוסטין אמר ברוגע, "למה אתה עושה את זה?" קיי התיישב וניסה להירגע. קלייר חזרה, "חזרתי!" היא חייכה והחזיקה את ידו של קיי, "אבא, אני וקיי עולים לחדר שלי לעשות שיעורים" היא חייכה וגררה איתה את קיי, "להתראות אני לא אפריע לכם" הוא חייך חיוך מתוק, 'שקרן אחד…' קיי חשב בכעס. "קיי על מה אתה ואבא שלי דיברתם?" קלייר הביטה בו במבט מסוקרן, "שמעתי צעקות.." היא אמרה בדאגה, "אה…היה שם חרק גדול.. ואבא שלך הרג אותו" קיי גיחך, "אני מבינה, אני שמחה שלא קרה כלום ביניכם" היא צחקקה, הם התיישבו יחד והכינו שיעורים, אך קיי לא הצליח להתרכז כלל וכלל כשהביט באחותו. 'היא נראית כל כך בודדה, מעניין מה קרה בזמן שהייתה אצל סבתא, היא סיפרה שהיו לה הרבה חברות, אבל זה לא נראה ככה..' קיי חשב לעצמו בעצב, 'מעניין מי היא כן פגשה שם…' הוא מהשיך לחשוב, "הכל בסדר? אתה נראה קצת עצוב.." קלייר הביטה בו, עיניו העצובות הדאיגו אותה כל כך, נראה כאילו הוא עומד לבכות, חשבה לעצמה. "א-אני בסדר, אני פשוט קצת עייף.." הוא צחקק, "אם כך עדיף שתלך הביתה לפני שתתעלף לי פה" קלייר חייכה חיוך עדין. "אולי זה באמת עדיף" קיי חייך, "אבא! תוכל להסיע את קיי הביתה?" קלייר ירדה במהירות במדרגות. "כן יקירה" אוסטין חייך לעברה ואז הביט בקיי בעיניים תחמניות.

"אני שונא את מיקוטו, שונא את רן ושונא את דייסון" טומו אמר בכעס, הוא הביט לעבר הנחל במבט עצבני עיניו הירוקות זהרו לאור הירח שהשתקף מהנחל, "רוצה לשתות משהו?" פין אמר בקול עדין, הוא הביא שתי פחיות מיץ והתיישב ליד טומו. "כן.." טומו מלמל ולקח פחית מיץ אחת, "למה אתה עצבני טומו?" פין הביט בו, עיניו נראו עצובות הוא לא התגבר על המקרה שקרה בבית הספר, "אני עצבני ממיקוטו ומהעוזרים שלו! לעזאזל איתם! למה הם פתאום הופיעו!" טומו אמר בכעס, "מיקוטו למד שמה מאז ומתמיד, רן הוא הרופא שמה, ודייסון…" פין מלמל אך לא הצליח להמשיך את המשפט כשהגיע לאבא שלו. "ודייסון הוא המורה להיסטוריה! כן כן אני יודע!" טומו נאנח, "אבל למה הם צריכים להתערב במקרה התאומים, זה לא כאילו הם קשורים לזה! מה הם כבר יכולים לדעת! אני ואתה מכירים את קלייר יותר טוב מהם!" טומו שם את רגליו היחפות במי הנחל הקרים, "תודה שזה מעניין.. אני חושב שגם אם אילו לא היו הם, היו מתעניינים בתאומים" פין נאנח, קולו היה עדין ושביר, "וממה אתה עצוב?" טומו הביט בו, נרגע קצת, "א-אני לא עצוב" פין הביט בטומו במבט מתפלא, "כן בטח! אחרי מה שקרה היום אתה בכלל לא עצוב!" טומו נאנח, "אל תשחק אותה פין, אתה לא שקרן טוב כל כך.." טומו הביט בפין במבט אדיש, הוא ידע טוב מאד את הקשר בינו לבין דייסון ומה קרה ביניהם, אך הוא בחיים לא יבין אותם בעצמו. "זה לא עניינך, אני לא עצוב" פין השפיל את מבטו, "תפסיק להיות כזה פין! למה אתה תמיד מסתיר את הרגשות שלך!" טומו התעצבן שוב, "מזה עניינך! זה לא עניין של אף אחד! אל תתערבו לי בחיים! ותפסיקו לשאול אותי על אבא שלי! אני לא רוצה לשמוע עליו!" פין התרומם בכעס ורץ מהנחל לעבר ביתה של סבתא של קלייר. הוא פתח קצת את דלת ההזזה ולפתע שמע קולות, "אני לא אאכזב אותך דייסון" הוא שמע את הקול של הסבתא, 'אבא?' פין נבהל לרגע, "אני מקווה מאד.." הוא שמע את קולו של אביו ואז ראה אותם יושבים אחד מול השני ליד שולחן תה קטן, 'מה אבא עושה פה? למה הוא הגיע כל הדרך הזו, לפה?' פין הביט באביו בעיניים עצובות ומפוחדות, "הוא גדל היטב פה" הסבתא הביטה בדייסון בחיוך רחב, "אני שמתי לב.." הוא אמר בקול האדיש הרגיל שלו. הם התיישבו על הבירכיים, ולפתע פין ראה את דייסון מכופף את גבו ומשפיל את מבטו אל עבר הרצפה בזמן שהוא שם את ידיו על הרצפה, "תודה לך, מריה, בבקשה תמשיכי לטפל בו כראוי, ובבקשה…" קולו דל דייסון רעד, פין שם לב לכמה דמעות שירדו מעיניו, "בבקשה תדאגי שלא יבכה ויהיה עצוב יותר, היום ראיתי את הפרצוף העצוב שלו עוד פעם, אני לא רוצה שזה יקרה שוב כמו אז… בבקשה אל תעשי את אותה הטעות שאני עשיתי כשגידלתי אותו.." דייסון הביט בה בעיניים דומעות. 'אבא…למה…' פין הזיל דמעות והלך משם במהירות.

אוסטין הסיע את קיי במכונית השחורה והגדולה, קיי הרגיש צמרמורת גדולה כשהיה לבדו עם אביו במיוחד עכשיו בנסיעה. "אתה יודע לאן לנסוע..?" קיי הביט בו בזהירות, הוא לא רצה לפלוט מילה שלא במקום. "כן, כמובן, הייתי בבית שלך כמה פעמים.." אוסטין אמר באדישות בעוד מבטו המתפלא של קיי הביט בו. "איך היה להיות עם קלייר?" אוסטין העביר נושא, "היה בסדר, היא לא השתנת בכלל מאז, זו אותה קלייר" קיי חייך חיוך מתוק, "אבל אני לעומת זאת, חושב שהשתניתי קצת…" קיי הביט בנוף שמחוץ לחלון. "לראות אותה אחרי כל כך הרבה שנים, זה משהו שחלמתי עליו כל הזמן, תמיד דמיינתי איך אחותי תיראה כשהיא תיגדל" קיי צחקק, "היא נהפכה להיות יפיפה, היא נערה מיוחדת" עיניו היו חולמניות, אוסטין עצר ליד השביל המובל לבניין של קיי, "תגיד לי משהו קאי.." אוסטין הביט בו במבט מאיים מעט, "כ-כן?" קיי הביט בו במבט מסוקרן, "אתה מאוהב בה נכון?" אוסטין חייך חיוך ערמומי.